עמרו, בן 28, חצה בחמישי שעבר את גשר אלנבי בדרכו לירושלים. למחרת, בבוקרו של יום שישי, הוא יצא לשער שכם, שלף סכין ונורה באש שוטרי מג"ב. בניגוד למדיניותה, החזירה ישראל את גופתו במהרה כדי לחסוך לידידה בארמון הירדני תסיסה מבית בשל המקרה. דברי הניחומים של אבו מאזן, המגלמים בתוכם חיבה למשפחת הצעיר, מחזקים נגדו את הטענות בישראל כי הוא מעודד הסתה. אבל אבו מאזן לא פעל כדי להלל את הסכינאים. מעמדו בציבור בשפל, הישגיו מועטים, ואין דרך טובה לאסוף מעט אהדה מהפגנת חיבה לחלל וירידה לרמת הרחוב.
אבו מאזן הביא בחשבון כי בישראל יראו באיגרת הזאת דברי הסתה ועידוד אחרים לצאת לפעולה. ואכן כולם מדברים על ההסתה הפלסטינית, אבל אין איש אומר מהי בדיוק. אף פוליטיקאי ישראלי, קצין בכיר, שר או חוקר באקדמיה לא הגדיר עד כה קווים לדמותה. האם איגרת הניחומים של אבו מאזן אכן תוליד את הדוקר הבא? מה מתוך בליל המילים וההאשמות מהצד הפלסטיני אכן מאיץ נער פלסטיני לצאת להרוג? מילון המושגים מבולבל. ישראלים נוהגים לראות אפילו בביקורת בוטה כלפיהם הסתה. הנה נתון: עד כמה שזה מפתיע, נדיר לשמוע מתוך שטחי הרשות קריאת קרב פומבית לצעירים לצאת לדקור ישראלים. אחד כזה ייעצר מיד בידי צה"ל או הרשות.
"לרגל חגי תשרי וחג הקורבן, שצוין בימים האחרונים בציבור המוסלמי, ראינו עלייה ברף ההסתה ברשתות החברתיות ברשות הפלסטינית ובכלל", אמר שלשום השר לביטחון הפנים גלעד ארדן בגלי צה"ל. ארדן נקרא להתראיין בעקבות התחדשות פיגועי הדקירה והדריסה: עשרה בתוך ארבעה ימים, מאז יום שישי. אלא שטענתו המרכזית על הסתה ברשתות החברתיות מעוררת שאלות. אם היא כה סוערת ויעילה, מדוע אינה מניעה מאות אלפים לצאת לפיגועים, אלא רק בודדים? ומאחר שהיא קיימת שנים רבות, מדוע הוצאו הסכינים מן המחבוא רק לפני שנה? ולמה נרגע השטח למשך ארבעה חודשים?
חתונה בגן עדן
אז איך בכלל נראית ה"הסתה"? שני סוגי מסרים עיקריים מלהיטים את הרחוב הפלסטיני בימים של סכינאות; האחד הוא מילות חיזוק ושבח מפי מנהיגים פלסטינים לשהידים ולמשפחותיהם. למשל, דברי הניחומים של אבו מאזן השבוע למשפחת הירדני. הוא אינו היחיד: לפני כעשרה חודשים, בשיאו של גל הסכינאות, הופיע מקורבו ג'יבריל רג'וב בראיון טלוויזיוני ושיבח ארוכות את השהידים. "אלה מעשי גבורה של יחידים, ואני גאה בהם", הוא אמר. גם רג'וב פעל מתוך שיקולים פנימיים. מניעיו בהצהרה הפרובוקטיבית ההיא לא נולדו לנגח את ישראל, אלא לגרוף תמיכה ציבורית. ירושלים, המרבה להאשים את הרשות הפלסטינית בעידוד למעשי רצח ולתבוע ממנה לחדול מכך, שמעה כיצד הבכיר הפלסטיני מתבטא כאחרון מנהיגי חמאס - אבל לא עשתה דבר. היא אפילו לא איימה לשלול ממנו את תעודת האח"ם, המעניקה לו כניסה חופשית לשטחה.
הסוג השני הוא שיח ער ונפיץ ברחוב הפלסטיני וברשתות החברתיות באשר לתופעת השהידים. תמונות שלהם שרועים מדממים על הקרקע מופצות במהירות שיא בין מאות משתמשי מחשב וסלולר, הקריאות לנקום את דמם מהדהדות מחברון ועד ג'נין, ותמונותיהם תלויות בראש חוצות. על כמה מהם אף חוברו שירים. במקרים רבים ישראל היא המקור לתמונות ההרוגים מן הזירה, שמלהיטות יותר מכל את האווירה בצד הפלסטיני.
בנובמבר 2015 חוו רחובות חברון מחזה נדיר הלקוח מעולם סרטי הפסיכו. המונים נשאו לקבורה את גופתו של ראאד ג'רדאת, שנהרג בפיגוע דקירה. בשיאה של ההלוויה נטל אביו את המיקרופון, ובקול חנוק מדמעות פנה לאביה של דניא ארשאד, צעירה שנהרגה יום קודם כשניסתה לדקור חיילים במערת המכפלה. לקול תשואות הקהל הוא ביקש את הסכמתו להשיא את ילדיהם זה לזה בגן עדן. אבי הנערה אמר כן, והשניים נפלו איש על צוואר רעהו. "שמה מהיום ייקרא דניא ארשאד־ג'רדאת", קרא הכרוז, "מברוק לראאד, מברוק לדניא, הם בחברת הנביאים".
דמיינו נער בן 16, שאופיו קצת חלש, שנכח בהלוויית סכינאי הרוג - וכמה ימים אחריה התבשר על מות חברו לשכבה באותן נסיבות. מרגע שהחליט לצאת לפיגוע, הוא אחוז אמוק. לא ירסנוהו מחסומי דרכים, לא הטפות אבו מאזן נגד אלימות ולא סכנת ההריסה של ביתו. מתברר כי מתוך 250 הצעירים והצעירות שיצאו לפעולות הללו מאז אוקטובר 2015, רבים הכירו אחד שיצא למשימה לפניהם. מוחמד טראירה, שביצע את הרצח המתועב של הלל יפה אריאל, הילדה מקריית ארבע, היה קרוב משפחתו של יוסף טראירה, שנהרג בפיגוע דריסה שלושה חודשים לפניו. עיסא סאלם טראירה, שניסה לדקור חיילים שלשום בכפרו בני נעים ליד חברון, יצא מאותו שבט. מעניין להיווכח כי בקרב הפלסטינים אין עיסוק במידת ההישג של הדוקרים. הם גיבורים בשל עובדת מותם - אם פגעו בישראלי אם לא.
אדי הדלק האלה נפיצים ביותר, והם משמשים מניע עיקרי ביצירת אווירה המזניקה צעירים למעשי ההתאבדות. אבל הם לא נולדו בשירות מסע הסתה. אלה תופעות של אבל וזעם; אומנם צליליהם צורמים לאוזנינו הישראלים, אבל הם ביטוי של תסכול.
פעמון אזהרה
ישראל צריכה להגדיר לעצמה במדויק מה היא מכנה "הסתה". עליה להוכיח אם יש קשר פסיכולוגי בין מסרים מסוימים שמופרחים לחלל האוויר, לבין הכפתור שמוציא את הנער כחץ שלוח למשימת ההתאבדות. המנגנון הזה טרם פוענח, והשיח העקר על הסתה מרחיק אותנו ממנו. וכן, ייתכן שאין מנוס מחיפוש הסיבות לגל הסכינאות במקום אחר.
באותו ראיון השבוע בגלי צה"ל חשף השר לביטחון הפנים ארדן, באופן משתמע, את לב הבעיה. רבות נעשה, הוא פירט: מצלמות הוצבו פה ושם, מודיעין נאסף, הוחמרה החקיקה על זורקי האבנים, הוטל כתר נושם על שכונות וכפרים, בתים נהרסו, בוצעו מעצרי מנע, ואף מנגנוני הביטחון הפלסטיניים גויסו לסייע. ולמרות זאת, ההחלטה אם עשרה צעירים
פלסטינים ישגעו מדינה שלמה אינה בידי השב"כ, אלא בידיהם בלבד. אמצעי הריגול הטובים בעולם לא הוכשרו לנחש מה מתחולל בלבו של נער, שמחליט על דעת עצמו לצאת למסע רצח או דריסה. מאחר שאינו שייך לארגון או חוליה, הוא אינו מספק מודיעין או יוצר שיח, שעלול לגרום להסגרתו. החלטתו מתגבשת זמן מועט לפני היציאה לדרך, כך שזמן ההתרעה לגורמי הסיכול אף הוא מתקצר. ומחסן התחמושת שלו? מטבחה של אמא.
לנגד עינינו מתרחש מרד סמכויות. הצעירים האלה מורדים באבותיהם שקוראים להם שלא לצאת לפיגוע התאבדות. הם מורדים בגורמי הממשל שלהם, שאיבדו מזמן את מילתם - ואפילו בישראל, שחייליה המצוידים היטב אינם מרתיעים את הרוצח הצעיר עם הסכין. הם מורדים אפילו בארגונים החמושים, ובראשם חמאס והג'יהאד האסלאמי, בסירובם לפעול מטעמם.
כל האמור לעיל אינו אלא פעמון אזהרה. כי בתסריט קיצון, הרשות הפלסטינית עשויה לשנות את פניה בשנים הקרובות ולאבד עוד מיראת הכבוד שרוחש לה הדור הצעיר. אבו מאזן יפנה את דרכו מתישהו (השנה מלאו לו 81), ואין איש ערב לישראל כי יורשיו ישתפו עמה פעולה בדיכוי אלימות. במקרה של הידרדרות ביחסים או התרופפות במידת האחיזה של הרשות בציבור, הצעירים האלה עלולים להחליף את הסכין ברובה או במטעני נפץ. ואז, אנחנו והם נהיה בסרט אחר.