אם שואלים את ראש לשכתו של הרמטכ"ל הרביעי משה דיין, האיש שלימים סומן כאחד מהאחראים לניצחון במלחמת ששת הימים, אותו האיש היה גם הכוח המניע מאחורי יציאת צה"ל למבצע קדש ומי שסחף אותו לניצחון במערכה זו. ההיסטוריון ד"ר מרדכי (מורל'ה) בר־און - ששימש ראש לשכתו והיה לימים לקצין החינוך הראשי ולחבר כנסת מטעם מפלגת רצ - מספר כי דיין היה נחרץ לגבי הצורך במלחמה בעת ההיא. "דיין צידד ביציאה למלחמה עם מצרים משום שראה סכנות אסטרטגיות באזור, ולכך לא היה קשר לפעולות התגמול, שנמשכו עד סמוך לפרוץ המלחמה", אומר אל"ם (בדימוס) בר־און (88). "אומנם בצאתנו לאותה מערכה קישר זאת דובר צה"ל למסתננים (הפדאיון) כדי להביא לציבור הצדקה מסוימת למלחמה, אבל לדיין היו שיקולים אחרים לגמרי".
פרט בבקשה.
"דיין דחף למבצע קדש מתוך רצון להכות את המצרים כדי למנוע מהנשק הסובייטי שהגיע לידיהם להיקלט אצלם ובכך לסכן אותנו. הייתה שאיפה אצל דיין, ולא רק אצלו, לסלק את המצרים מרצועת עזה ומשארם א־שייח' מתוך ראייה אסטרטגית גלובלית, גם ללא קשר למסתננים. מעבר לכל זה, המלחמה יצאה לפועל בנסיבות מיוחדות; הצרפתים והבריטים ביקשו שנצטרף אליהם למערכה כוללת נגד נאצר, שליט מצרים".
על פי עדותו של בר־און, ב־10 בספטמבר 1956, חודש וחצי לפני המבצע, הורה דיין לבדוק לאלתר את כל תוכניות המלחמה נגד מצרים. אז, לדבריו, הסתמן כי מלחמה בהיקף מלא צפויה בקרוב. לראשי צה"ל אמר כי קיימת אפשרות שישראל תיכנס למלחמה - אם בתיאום המעצמות בריטניה וצרפת ואם מרצונה לנצל את ההזדמנות להשתלט על רצועת עזה ועל מצרי טיראן.
אדיש לחשפניות
בר־און הוא האיש שליווה את הרמטכ"ל דיין במהלכים שקדמו למבצע קדש וגם במלחמה עצמה. בהיותו ראש לשכתו, הוא השתתף עמו לקראת המלחמה בוועידת סן ז'רמן ובוועידת סוור - שתיהן נערכו סמוך לפריז - על תקן מזכיר המשלחת.
"הגיע ארצה מטוס הפצצה ימי צרפתי כדי להטיס אותנו לסן ז'רמן שליד פריז", משחזר בר־און. "בראש המשלחת עמדה שרת החוץ גולדה מאיר, ובמשלחת היו גם שר התחבורה משה כרמל, מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס והרמטכ"ל דיין".
מה עשה שם דיין?
"דיין חיפש כל הזמן נוסחאות שיגשרו על חששותיו של ראש הממשלה בן־גוריון, שהתנגד לדרישת בריטניה וצרפת שישראל תתקוף את מצרים כדי שתספק להן בזה עילה לתקוף בתעלה. כשחזרה המשלחת כינס דיין את פורום המטה הכללי והוציא פקודת התראה למלחמה, כולל תוכניות לכיבוש חצי האי סיני. זאת, דרך אגב, בהנחה שלמרות הכל תיעשה הלחימה בסיני בידי צה"ל לבדו. לאחר שהשיחות הראשונות בהנהגת גולדה לא העלו דבר חוץ מהבטחה צרפתית לאספקת נשק, לרבות 100 טנקים, יצאה לצרפת ב־24 באוקטובר 1956 - חמישה ימים לפני המלחמה - משלחת שנייה, הפעם בראשות בן־גוריון. ראש הממשלה לא היה נלהב מכל העניין, אבל העיר בהומור שלפחות יהיה נחמד להכיר את ראש ממשלת צרפת גי מוֹלֶה".
ב"משה דיין: קורות חייו 1981-1915", הביוגרפיה שפרסם בר־און לפני שנתיים על הרמטכ"ל והבוס שלו לשעבר, הוא תיאר כיצד במהלך הטיסה לצרפת, בדרך לשיחות בסוור, היה בן־גוריון שקוע כדרכו בקריאת ספר. הפעם זה היה ספרו של ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס, שבו מצא עדות לקיום ממלכה יהודית ביוטבה במאה השישית לספירה. עד אז סבר שזו התקיימה במצרי אילת. כשבן־גוריון הצביע על כך, הבחין דיין שהפעם יסכים ליציאה למלחמה, כולל לכיבוש שארם א־שייח'.
דיין, דרך אגב, ניסח במטוס את מטרות המלחמה המתקרבת: ליצור איום צבאי על תעלת סואץ על ידי תפיסת יעדים סמוכים לה; לכבוש את מצרי טיראן; ולשבש את מערך הכוחות המצריים בסיני כדי להביא להתמוטטותם.
בר־און סיפק בספרו פרטים מרתקים על המשלחת הישראלית שהגיעה לפריז. לדבריו, במלון סירב דיין לחתום בשם בדוי - וחתם Mosh Day בטופס הקבלה. "בערב הוא הסיר ליתר ביטחון את הרטייה שעל עינו והרכיב משקפיים שחורים", כתב שם בר־און. "כך, בשעה שבן־גוריון הסתגר בחדרו עם לבטיו והיסוסיו, יצאו דיין ופרס לבלות באחד ממועדוני הלילה של פריז. שם הסתבר שמי שראשו ולבו שקועים בעולם אחר, נשאר אדיש אפילו לחשפניות החטובות ביותר של פריז. עד מהרה עזבו השניים את המועדון, ולאחר ספל קפה בביסטרו קטן חזרו למלון לשנת לילה טרופה".
"בשיחות בסוור התברר לבן־גוריון שהצרפתים מתנים את המשך היחסים שלהם איתנו, כולל עסקאות נשק גדולות שכבר היו בדרכן לארץ, בהסכמה שלו להילחם איתם ועם הבריטים בסיני", מספר בר־און. "בן־גוריון התלבט מאוד במהלך השיחות. בעיקר התנגד לדרישת הצרפתים והבריטים שישראל תתקוף את המצרים כדי לתת לשתי המעצמות עילה לתקוף בתעלה. הוא לא רצה שישראל תוצג כתוקפן בעוד אלה ייראו כמלאכי שלום. אז הציע לו דיין, ואחר כך גם לצרפתים, מִתאר חדש לקדש: במקום שהצנחנים יוצנחו באל־עריש כדי לכבוש את מפקדת המצרים בה, תועבר המשימה הזאת לאוגדה משוריינת בעוד מקום הצניחה של הצנחנים יועבר למיתלה, קרוב יותר לתעלה".
לפני ההמראה ארצה שלח דיין לראש אגף המבצעים מאיר עמית - שהיה עתיד לנהל בפועל את המערכה - מברק: "סיכויים רבים למבצע קדש בהקדם. גייסו מיד את יחידות השריון. דאג לסודיות הגיוס. הפעל מיד הטעיה בכיוון ירדן בקשר עם כניסת עיראק".
המברק היה במתכוון מעורפל משהו. אפילו לעמית, איש אמונו, לא הסביר דיין את פשר השינוי בתוכניות. בערב, לאחר ששב מפריז עם המשלחת, הוא כינס את המטה הכללי המורחב, כולל מפקדי הפיקודים - ונשמע סתום באומרו שאין כל הכרח אובייקטיבי שכל אחד ידע את כל הפרטים. כשהחל להתפשט דבר גיוס המילואים, אשר נועד להטעות את המצרים, עודד דיין הפצת שמועה ולפיה יחידות חלוץ של העיראקים כבר נמצאות בירדן. כשנשאל כיצד יסביר את שיתוף הפעולה הצפוי עם הבריטים ועם הצרפתים, השיב בשפתו הציורית: "נתאר את עצמנו כרוכב אופניים הנוסע במעלה ההר ונזדמנה לו מכונית להיאחז בה".
מסעות במלחמה
דיין עצמו ניסח את הודעת דובר צה"ל, שהייתה צפויה להתפרסם שעתיים אחרי הצניחה במיתלה. בסיום ההודעה הסביר וכתב: "פעולה זו באה בעקבות הפגיעות הצבאיות המצריות בתחבורה הישראלית ביבשה ובים, אשר מגמתן גרימת הרס ושלילת חיי שלום מאזרחי ישראל". לפני פרסום ההודעה היא הובאה לאישורו של בן־גוריון חולה השפעת, שקדח מחום.
"מוצב הפיקוד העליון היה אז ברמלה, שם פעל עמית", מספר בר־און. "דיין לא ישב שם יותר מדי. בבקרים הוא היה יוצא במטוס קל - אז עוד לא היו מסוקים - לבאר שבע או למקום אחר שהיה אפשר להגיע אליו, מקבל ליווי, קשר וקומנדקרים ונכנס לחזית עצמה. ממנה הוא היה חוזר לפנות ערב למפקדה. בפעם הראשונה זה היה ליד ניצנה, בפעם השנייה זה היה על ציר רפיח-אל־עריש, בפעם השלישית הוא הגיע לא־טור והמשיך עם הצנחנים של מוטה גור לשארם א־שייח'. אלה היו המסעות שלו במלחמה".
בספרו כתב בר־און: "דיין בילה את רוב ימי המערכה בשדות הקרב. לא הייתה לו סבלנות לניהול הפרטני של המערכה, ויותר מכל היה לו חשוב להשפיע בעצם נוכחותו. הוא רצה לחוות את הקרבות קרוב ככל האפשר, אולי אף להתייצב חוצץ אל מול פני המוות. במהלך מבצע קדש הוא מצא את עצמו חמש פעמים תחת אש. לעומת זאת, הוא - הדמות הדומיננטית בהנעת גלגלי המלחמה לפני שפרצה - השפיע פחות על מהלכה וסמך על עמית".
בהתמודדות ללא חת עם המוות הוא היה אותו נער, פרא אדם ואמיץ באופן יוצא מהכלל, שהכירו לפני שנים המושבניקים בנהלל, כפי שעולה מהספר המאלף. בר־און מספר על מעללי הרמטכ"ל ואיננו מייחס חשיבות לעובדה שהוא היה לצדו באותה עת. הוא מתאר כיצד חצה דיין ברכב את גבולה הדרומי של רצועת עזה ונע בעקבות חטיבת שריון היישר אל תוך רשת סבוכה של מוצבים ומחנות מצריים שהייתה סביב צומת רפיח. באחת הפניות נפתחה אש לעבר דיין והנוסעים. הם נאלצו לקפוץ מהרכב ולהסתתר זמן מה בתעלה שבצד הדרך. על פגישתו לאחר מכן עם חיים לסקוב, עם חיים בר־לב ועם אחרים סיפר: "נפלנו איש בזרועות רעהו כמו בסרט מלחמה רוסי". בכניסה לאל־עריש נורה צרור לכיוון רכב הרמטכ"ל. הצרור הרג חייל מהלשכה שלו שנספח לנסיעה.
הרפתקנותו של דיין, כפי שמתאר בר־און, לא ידעה שובעה. ב־5 בנובמבר, היום האחרון ללחימה, דהר דיין עם אנשיו דרומה לשארם א־שייח', מתעלם מהסיכון שחיילים מצרים, שעדיין היו מפוזרים בשטח, ירססו את רכבם באש. מיותר לציין שלנוכחות הרמטכ"ל לא הייתה כל השפעה על כיבוש שארם א־שייח'.
דיין לא נרגע גם כשהוכרזה הפסקת אש. בר־און מספר כיצד בשעת לילה מאוחרת, בשובם מפגישה עם בן־גוריון במעונו בירושלים, עצרו את רכבם שוטרים צבאיים. הם הודיעו לרמטכ"ל כי חוליות פדאיון ששלח נאצר נותרו בשטח ופועלות בדרך לתל אביב. דיין סירב להמתין לשיירה מאובטחת, שהייתה אמורה להגיע, ופקד על הנהג לנסוע. שני קילומטרים לפני שער הגיא הותקף רכבם ברימוני יד ובאש תת־מקלֵע. דיין קפץ עם אנשיו לתעלה שהייתה מלאת בוץ בעקבות הגשם הקל שירד. "השתרר שקט, אך ידענו שחוליית פדאיון נמצאת עדיין בראש הגבעה", כתב בר־און. "היה קר ורטוב, אך את לבי מילאה הדאגה לרמטכ"ל. זה מכבר שמתי לב שאחת הדרכים שבהן דיין מתגבר על פחד היא לתקוף. עם אקדחו השלוף הוא אמר לי פתאום: 'בוא, נסתער עליהם!'. אינני יודע מאין שאבתי באותו רגע את קור הרוח ואמרתי לו: 'עכשיו אני המפקד! אם לא תגיע השיירה בקרוב, נסתלק אל הקיבוץ הסמוך'".
דיין, שהוכיח לא אחת שהמשמעת ממנו והלאה, נאלץ להתמודד במבצע קדש עם מה שהוא תפס כהפרות משמעת מהותיות של פקודיו. הראשונה שבהן הייתה מצדו של מפקד פיקוד הדרום דאז אסף שמחוני, אשר נהרג בהתרסקות מטוסו לאחר שנכנסה הפסקת האש לתוקפה. "כשחזרנו מהשיחות השניות בפריז, נתן דיין לבן־גוריון הבטחה מפורשת שלא פותחים במלחמה כוללת", מגולל בר־און. "דובר שבהתחלה יפעלו רק הצנחנים שיצנחו במיתלה. חיל האוויר יפעל רק בהצנחתם במיתלה, והשריון לא ינוע ממקומו. שמחוני שמע את דבריו הלא־ברורים של דיין, שהיו מנוגדים לדוקטרינת הלחימה שהייתה נהוגה בצה"ל ולפיה בשעת השי"ן יוצאים למלחמה בכל החזיתות ובמלוא העומק - והחליט לפעול על דעת עצמו. כשהגיע למפקדה שלו, הוא הכניס את חטיבה 7 המשוריינת בפיקודו של אורי בן ארי לתוך סיני בלי רשות ובניגוד לפקודת הרמטכ"ל. בבוקר התברר שחטיבת השריון כבר נמצאת 40 קילומטרים בתוך סיני. דיין התרגז מאוד מפני שזה פגע במה שהבטיח לבן־גוריון כשביקש להשיג את הסכמתו למלחמה. הוא נזף בשמחוני בנוכחות כל קציני המטה הכללי, ואסף נפגע מזה מאוד. אבל מיד לאחר מכן נכנס דיין עצמו לתוך סיני. הוא הגיע אל המח"ט בן ארי ואמר לו: 'אם אתה כבר בפנים, תנוע מהר קדימה'".
בניגוד לגרסה זו, על פי הסרט התיעודי "תיק שמחוני", תכנן שמחוני להיפגש ביום מותו עם ראש הממשלה בן־גוריון כדי להוכיח לו באמצעות מסמכים סודיים שבניגוד לטענת דיין, הוא לא הפר פקודה.
כך או אחרת, "המשך הדברים היה טרגי: לאחר תום המערכה נספה שמחוני - בן מושבו של דיין, נהלל - בתאונה אווירית", אומר בר־און. "זאת, לאחר שניצב לצדו במסדר הסיום של מבצע קדש בשארם א־שייח'".
המסדר שבו דיין לא נשא דברים משלו.
"אכן, במסדר בשארם א־שייח', ב־6 בנובמבר, הקריא דיין את דברי בן־גוריון החולה על 'המבצע הגדול והמפואר ביותר בתולדות העם היהודי', והצהיר: 'מצרי אילת ישובו להיות, כבימי קדם, חלק ממלכות ישראל השלישית'".
הפרת משמעת נוספת שספג דיין הייתה מצדו של אריק שרון, אז מפקד חטיבת הצנחנים. "שרון היה אז זוטר יחסית ולא נכח בדיוני המטכ"ל", מספר בר־און. "לכן הוא לא הבין את כל המהלך. לא היה לו ברור כיצד שולחים את חטיבת הצנחנים המהוללת לצנוח בחולות בלי אויב כדי להתגבר על שניים־שלושה מוצבים מפוקפקים בלי לעשות שום דבר רציני נגד האויב המצרי. כשחיפש לעשות מעשה שיהיה ראוי לצנחנים, החליט להכניס על דעת עצמו גדוד לתוך המיתלה. קיים שוני בין שמחוני, שהיה מודע לכך שהפר משמעת, לבין שרון, שבכלל לא ידע כי חוסר המשמעת שלו עמד בניגוד להתחייבויות שלנו כלפי הבריטים וכפלי הצרפתים".
תגובתו של דיין על הפרת המשמעת הפכה לקלאסיקה כשכתב בספרו "יומן מערכת סיני" (1965): "עם כל התרעומת שהייתה בלבי על הפרת המשמעת, מוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבולמם מאשר לדחוק ולהאיץ בשוורים המסרבים לזוז".
לטעום מכל המנות
בהיבט המשמעתי גם דיין עצמו לא היה בבחינת טלית שכולה תכלת. להיטותו לממצאים ארכיאולוגיים לא רוסנה גם במהלך מבצע קדש. לאחר כיבוש קוסיימה, הוכיח שראשו לא רק במלחמה. כך כתב בזיכרונותיו: "מקוסיימה לקחתי גם מזכרת - ראשי חץ מצוֹר. מסתבר שהייתה כאן לפני 8,000 שנים חרושת של כלי צור, שסופות הנגב כיסו בשטיח של חול. טנק, בסיבוב חד של שרשראותיו, חשף אותם ופיזרם על פני השטח". אגב, את אחד מאותם כלי צור הביא הרמטכ"ל במתנה לבתו יעל, שהייתה אז בטירונות בצריפין. בספרו של בר־און הוא סיפר כיצד בסיור בסיני אחרי המלחמה לקח דיין ממקדש פרעוני פסל קטן דמוי ציפור והביאו לביתו בצהלה - לשם הגיע גם תותח זעיר ונושן שקיבל במתנה מהנזירים במנזר סנטה קתרינה שבסיני.
דיין - שבהיותו רמטכ"ל הוציא הוראות מחמירות נגד ביזה - ניהל מדיניות ליברלית כלפי התושבים בשטח הכבוש, כפי שנהג בהיותו שר הביטחון במלחמת ששת הימים, 11 שנים לאחר מכן. בביקורו בעזה, הוא הורה לתקן את הכביש ואת מסילת הברזל כדי שיהיה אפשר להוביל את יבול פרי ההדר. "יש לאפשר לתושבים לעשות את עבודתם ולחיות את חייהם", הוא קבע.
דיין התנגד לנסיגה מהשטחים שכבשה ישראל במבצע קדש?
"לדיין מעולם לא הייתה יומרה לשלוט בכל חצי האי סיני. עם זאת, הוא האמין כי ישראל חייבת ומסוגלת להחזיק בידה את רצועת עזה - לשם הוא לא רצה שהמצרים יחזרו - וכן את פִּתחַת רפיח ואת שארם א־שייח', כולל רצועה צרה ביניהן. כשהאמריקאים לחצו עלינו לסגת, הוא הביע בפני בן־גוריון את דעתו: אין להיכנע לתכתיבים ואפשר להחזיק מעמד בתוך סנקציות אפילו חצי שנה. 'רק כשנוכל להחזיק מעמד, ניכנע להם' - כך הציג את עמדתו ואמר לו: 'מוטב להיכנע כשאתה עומד על הרגליים ולא כשאתה יורד על הברכיים'".
ובן־גוריון?
"הוא לא קיבל את דעתו של דיין - ונתן פקודת נסיגה כוללת. כשהורד דגל ישראל מבניין המושל באל־עריש, ב־15 בינואר 1957, הגיב דיין: 'מפקדי צה"ל חייבים לטעום מכל המנות, מן המרות כמו מן המתוקות'".
בר־און מעיד שכאשר נשאל דיין מדוע לא התפטר על רקע התנגדותו לנסיגה כוללת, הוא השיב: "בתור אזרח וחייל הייתי רואה כדבר שלילי ביותר לו רצה הרמטכ"ל להטיח את כובד משקלו כדי להשפיע על החלטות הממשלה. מי שמקבל עליו להיות חייל, לרבות רמטכ"ל, מקבל עליו את מדיניות הביטחון של הממשלה".
עם סיום כהונתו של דיין כרמטכ"ל, ב־30 בינואר 1958, כתב לו בן־גוריון: "ארבע שנות שירותך יעמדו לאורך ימים כמפנה רב־משמעות ועשיר תוצאות בצה"ל. גולת הכותרת של פעולתך - מערכת סיני עטורת הגבורה והתהילה, אשר העלתה קרן צה"ל וישראל בעולם. מערכה זו, בתכנונה ובביצועה המדויק, תבהיק לא רק בתולדות ישראל, אלא גם בהיסטוריה הצבאית העולמית כאחת המערכות המפוארות בחיי כל העמים".
דברי ההלל של בן־גוריון לא היו הרווח היחיד של דיין ממבצע קדש.
"בהחלט. שם החלה להירקם סביבו התהילה הבינלאומית. הניצחון המוחץ בסיני משך את תשומת לבם של פרשנים צבאיים מהוללים שרצו לשמוע איך עשינו את זה ב־100 שעות והתרכזו בו. אז החל העולם לשמוע עליו".ˆ