"חזרתי לענייני בארץ, ואחד מהם הוליך אותי לפגישה באוניברסיטת בן־גוריון. "כשהגעתי לבאר שבע, טעיתי בדרך והתקשרתי לפרופסור שאיתו הייתי אמור להיפגש. 'איפה אתה?', הוא שאל. אני מסתכל ורואה שלט: 'כיכר הקומנדו הצרפתי'.
"מתברר שאותו יהודי בצרפת לא היה סתם טרחן. התקשרתי לעיריית באר שבע, גלגלו אותי שם מאדם לאדם ואף אחד לא ידע להסביר מה עומד מאחורי שם הכיכר. זה, כנראה, לא היה בראש שלהם. חיפשתי בארכיון צה"ל ומצאתי דיווח יבש על היחידה שהשתתפה בכיבוש באר שבע, כמה שורות היו גם באתר בית הפלמ"ח. העסק סקרן אותי והגעתי בעניינו לידידי, הגיאוגרף פרופ' גדעון ביגר, שדרכו הגעתי למחקר מקיף של אחד, מיקי כהן, על הקומנדו הצרפתי".
שביט, יש לומר, היה במשך שנים מהכתבים ומהעורכים הבכירים ב"ידיעות אחרונות", ומתישהו עבר לכתוב מותחנים רבי־מכר. "יש הידרדרות גדולה בעיתונות של היום, והבורות שולטת בה בכל", הוא סח בנימה של אכזבה. "בבת־אחת סגרתי את הדלת ואין לי געגועים למה שעשיתי בעבר. על אדם לדעת לעבור מתחנה לתחנה בחייו".
שביט חשב לצאת לפסק זמן ממותחניו ולהפליג ממחקרו היבש לכאורה של אותו כהן לכתיבת ספר היסטוריה של "לחמנו פה, ירינו שם". "איכשהו זה לא הסתדר לי", הוא נזכר. "חשבתי שיכול להיות רעיון לא רע לשתול את סיפור הקומנדו הצרפתי בתוך סיפור מתח, שינגיש את הנושא לקורא של היום".
"רעיון לא רע"? רעיון מבריק. אודה ולא אבוש, כי בצד גיחה לבית הכנסת, בלעתי את "החבר הטוב", ספרו (העשירי!) המרתק של שביט, שהופיע בהוצאת "קשת" בבת־אחת במהלך יום כיפור. הקומנדו צץ רק מעמוד 120 ומשהו בספר, המביא את סיפורו המומצא של איל הון יהודי וינאי, שנספה בשואה במחנה בצרפת, ובנו התגלגל איכשהו אל הקומנדו הצרפתי. סיפורה של יחידת הקומנדו ההיא שזור עם פרטיו ההיסטוריים האמיתיים בעלילה חוצת מדינה של מרדף אחר ירושת איל ההון.
בפתח הספר כתוב מתחת לשמו: "אירועי מלחמת תש"ח בנגב, המוזכרים בספר, שאובים ממחקרו של מיכאל (מיקי) כהן על הקומנדו הצרפתי ומפקדו, רב־סרן תדי איתן (תדה דיפר)".
חוד החנית
הקומנדו הצרפתי היה יחידת לוחמים דוברי צרפתית במסגרת הגדוד התשיעי של הפלמ"ח בחטיבת הנגב, שלחמה במהלך מלחמת העצמאות בשנים 1948־1949. ביחידה היו פחות ממאה חיילים, רובם עולים יהודים ממדינות צפון אפריקה, שלחמו בצבא צרפת החופשית ובמחתרות האנטי־נאציות במלחמת העולם השנייה.
ככל הידוע, לא נשאר בארץ בחיים מי מלוחמי הקומנדו הצרפתי. מי שהתפרסם ביניהם הוא סמל הדת שלהם, מימון פימה (פחימה), שלימים נודע כאלוף גד נבון, הרב הצבאי הראשי השלישי של צה"ל, שנפטר לפני עשור. מי שנותר לספר את הסיפור הבלתי שגרתי של הקומנדו הצרפתי הוא כהן (86) מלוחמי חטיבת הנגב, שבתש"ח היה עם לוחמי הקומנדו וכעת רואה שליחות בהפצת סיפורם.
את כהן אני פוגש בין פסלים מעשי ידו בדירתו הציורית בצפון תל אביב, לא הרחק ממקום מגוריו של שביט. הוא סיפור מרתק בפני עצמו. נצר למשפחת שלוש, ממייסדי נווה צדק. בן 16 שיחק ב"בית אבי", סרטו של הרברט קליין, שנגע בהעפלה. לאחר שבמלחמת העצמאות לחם כפלמ"חניק במבצע חורב, הוכשר למהנדס ובמשך שנים ניהל מפעלים, ובהם "מספנות ישראל". כהן, הפלמ"חניק שלא שכח את המחר, היה לפעיל ציבור עתיר־מעש ולהיסטוריון שמרבה להרצות על הפלמ"ח.
אנחנו עוברים איתו באחת לתש"ח. פברואר 1948. במשרדי הסוכנות היהודית בפריז התייצב תדה דיפר, קתולי בן 36, שבמלחמת העולם השנייה לחם בשורות צבא צרפת החופשית כקצין שריון בדרגת קפטן והציע את שירותיו לארגון ההגנה מתוך אמונה, כדבריו, שהיהודים מנהלים מלחמה צודקת בארץ ישראל. דיפר, שהיה עוזר בכיר לשר האוצר של צרפת, עבר תהליך חיול בלי הנחות, קיבל תעודה, שלפיה הוא תדי איתן, ניצול שואה מליטא, ונשלח ארצה.
במדינת ישראל הצעירה הוענקה לו דרגת רב־סרן (שמעליה היו אז רק דרגות רב־אלוף, אלוף וסגן־אלוף) והוטל עליו לפקד על גדוד של דוברי צרפתית, ברובם יוצאי מרוקו. הגדוד כשל לחלוטין, ובספר שכתב בהמשך כינה איתן את אנשיו "עלובי נפש". מאוכזב מההרכב האנושי של הגדוד הוא הציע להקים במקומו יחידת קומנדו עילית, שאת אנשיה יבחר אחד־אחד ודרכה יישם את עקרונות הלחימה שספג במלחמת העולם.
ההתחלה של היחידה הייתה הזויה. אנשיה הובאו לקיסריה, לאימונים של נחיתה מהים. הכוונה הייתה שהם יפעלו נגד צבא מצרים, שכבר הגיע ליבנה, וברגע האחרון הבין מי שהבין שזה לא כוחות ונמנעה הנחתתם מהים סמוך ליד מרדכי. במקום זאת הם צורפו לגדוד 9, גדוד הפשיטה של חטיבת הנגב של הפלמ"ח בכעין חוד החנית שלו.
"במבצע יואב לכיבוש באר שבע הוטל על לוחמי יחידת הקומנדו להיות הפורצים הראשונים לתוך השטח הבנוי של באר שבע", משחזר כהן. "הם הגיעו למרכז העיר, ליד המסגד הגדול ומול בניין המשטרה, שבו הייתה מפקדת החזית המזרחית של צבא מצרים. כשתקפו אנשיו של איתן את העמדות המצריות נפתחה עליהם אש תופת, והיא הביאה למותם של ארבעה מלוחמי הקומנדו הצרפתי ובהם שני קצינים".
היכן פגשת אותם?
"בבאר שבע. הייתי אז מפקד מחלקה בגדוד 7 של חטיבת הנגב. בעודנו מתפרשים על הגבעות לקראת התקפה מצרית, הופיע אחד, דובר צרפתית ואמר לי: 'יש לי בשבילך מכתב מהבית'. כששאלתי אותו מיהו, השיב שהוא מהקומנדו הצרפתי ואיכשהו הוא הגיע אלי דרך בן הדוד שלי בתל אביב. אז שמעתי לראשונה על הקומנדו. לאחר מכן פגשתי אישית את תדי ואת לוחמיו".
מכתב הערכה מבן־גוריון
לאחר שבעקבות כיבוש באר שבע השתתפו לוחמי הקומנדו במארבים ובפעולות של מיקוש צירי תנועה, ב־25 בדצמבר 1948 הם השתתפו בקרבות לכיבוש משלטי הת'מילה על כביש באר שבע-ניצנה. בתוך שעה הם כבשו את "משלט י"ג", אחד משני משלטי המפתח שישבו על הכביש. זחל"מים שהיו אמורים לחלץ אותם שקעו בחולות והתמהמהו. למעלה ממחצית מאנשיהם נפצעו באש המצרית הכבדה, לרבות איתן עצמו שנפצע ברגלו. בשתי התקפות לוחמי הקומנדו נפלו 13 מלוחמיו ונפצעו 37.
כהן, שפיקד בסמוך על מחלקה שלחמה במשרפה, מספר: "תדי איתן, איש גבוה, רזה וממושקף, היה אחד המפקדים הטובים ביותר שהיו לצה"ל במלחמת העצמאות. לעומת רוב המפקדים שלנו, שהניסיון הקרבי שלהם הסתכם בקרבות קַפָּא"פּ (קרב פנים אל פנים - יב"א), כמו שלימדו בגדנ"ע, תדי פיקד במלחמת העולם בקרבות רגלים ושריון. בקרבות כאן הוכיח אומץ לב, לא רק יכולת טקטית. בעקבותיהם קיבל מכתבי הערכה מראש הממשלה בן־גוריון ומהרמטכ"ל הראשון יעקב דורי. הַבטחתם שיוענק לו אות מלחמת הקוממיות מולאה ב־2005, שנים רבות לאחר מותו; האות הוענק לאלמנתו ולבתו בידי נספח צה"ל בפריז".
נתנאל לורך, לימים מזכיר הכנסת, כתב בספרו "קורות מלחמת העצמאות": "הקומנדו הצרפתי הגיע ליעדו - משלט י"ג - בלי להתגלות. רק בשעת פריצת הגדר נפתחה עליו אש המצרים, אולם ההפתעה עמדה לו והוא כבש את היעד. אבידותיו, בהרוגים ובפצועים, למעלה ממחצית הכוח, היו חמורות... עם בוקר נראו חיילים מצרים רוקדים, שיכורי ניצחון, במשלט י"ג שנכבש על ידיהם מחדש".
בספרו "מן היומן", על מלחמת העצמאות, הביא בן־גוריון את דיווח ראש המודיעין, חיים הרצוג, לימים נשיאה השישי של מדינת ישראל: "הרצוג מתאונן שמצב ביטחון השדה פרוע. מרגלים נכנסים לארץ, מסתובבים, חודרים לצבא. אין חוק ואין מוסד ... תדי איתן, ששמו הצרפתי דיפר, גוי, מרגל, מתנדב, משרת ביחידת הג'יפים בנגב, מוסר ידיעה לקונסול הצרפתי".
באותו עמוד בספר, שנערך בידי גרשון ריבלין ואלחנן אורן, הוזם חשדו של הרצוג: "תדי איתן (דיפר) היה מפקד יחידת "הקומנדו הצרפתי", שעיקרו בני גח"ל (גיוס חוץ לארץ - יב"א) מצפון אפריקה, שלחמו בחטיבת הנגב, וב־26 בדצמבר הצטיינו בלחימה קשה בכיבוש הת'מילה. החשד שהעלה הרצוג לגבי איתן - לא אומת".
לאחר הקרבות פוזרה יחידת הקומנדו הצרפתי. רוב לוחמיו חזרו לצרפת ממורמרים על שלא זכו להכרה הראויה. אחד המעטים מהם שנשארו בארץ סיפר כי לאחר פירוק היחידה ועזיבתו של איתן הופקרו הלוחמים. כשהחמיר מצבם, הם פרצו למשטרת באר שבע ודרשו מזון. לאחר מכן הם הלכו לעבוד בבניין.
מכיוון שהיו עדיין במדים, עצרה אותם המשטרה הצבאית בטענה שהם עריקים. לאחר שהיו כלואים 40 יום בכלא צבאי, הם הובאו לפני שופט. זה, כששמע את סיפורם, זיכה אותם.
במארס 1949 שוחרר איתן על פי בקשתו מצה"ל. הוא הביע את התרשמותו ממה שעבר בארץ בספר "נגב", שכתב. כהן: "לפי הספר, תדי התרשם מאוד מהצברים ומהתנועה הקיבוצית. היו לו ספקות לגבי מפקדים כאלה ואחרים שפגש. בעיקר הייתה לו ביקורת על משה דיין, שלו הוא אמר: 'אם הייתי מתנהג כך בצבא צרפת החופשית, היית מקבל כדור בראש', וזאת כשיצא להפסקה מהקרבות והלך לישון".
איתן חזר לצרפת ושימש ראש לשכתו של שר המושבות. בהמשך הוא כיהן כיועצו של פליקס הופואה־בואני, לימים נשיא חוף השנהב, ובהמשך שימש מושל איים צרפתיים באוקיינוס השקט והתגורר שנתיים בטהיטי. ב־25 בדצמבר 1971, בדיוק 23 שנה לאחר הקרב על משלט י"ג בנגב, מצא איתן בן ה־59 את מותו בתאונת דרכים בקרבת פריז.
כמי שהיו לך חיים אחרים לגמרי, מה הביא אותך להעמיס את עצמך את המחקר על הקומנדו הצרפתי? אני שואל לבסוף את כהן. "מישהו היה צריך לעשות את זה", הוא משיב בפשטות. "כשעלה הנושא, עטיתי עלי את גלימת ההיסטוריון והתחלתי, כמי שלחם בחטיבת הנגב, לחקור בשביל בית הפלמ"ח. איש לא הטיל עלי את המשימה.
"הייתה גם סיבה נוספת, אומנם מוסתרת, שהביאה אותי לנושא", חושף כהן. "כמי שמשתייך מצד אמי (מצד אביו שורשיו יקיים - יב"א) למשפחת שלוש, שעלתה באמצע המאה ה־19 ממרוקו, הפריע לי שלא בא לידי ביטוי חלקם של יוצאי מרוקו במלחמת העצמאות".