"מקץ שעה קלה טיפס מושל ירושלים על מעקה הווראנדה והשמיע נאום קצר והיתולי... גם את קדושת ירושלים הרים המושל על נס ויצא בקריאה מעומק הלב לאחווה בין מאמיני הדתות השונות... כוסית לחיי הכתר... וכוסית חובה, מלאה היטב בבקשה, לחיי האביב והאהבה בין כל תושבי הארץ הקדושה: מוסלמים, נוצרים, יהודים וסוציאליסטים".
אנחנו במשתה בארמון הנציב כפי שמתאר עמוס עוז ב"הר העצה הרעה". בקריאה ראשונה נשמעת משאלת אביב–הדתות מפי הנציב, כחטיף משעשע–פה. אבל הבריטי החד מבין לעומקו דבר שאורחיו - יהודים וערבים של שלהי המנדט - אינם מבינים. שאין כאן חינניות קלילה. זאת אירוניה עצובה, לעג עמוק, כיסופים למשהו שלא יקרה. שבועיים לאחר הפיגוע בטיילת, נדמה שהנציב הוא הכלי שדרכו ההיסטוריה אמרה כבר אז את דברה. אתה קורא אחרת את עמוס עוז.
בשנה ה–50 לששת הימים עלינו לבדוק את מצב ההרואיקה. להבין עד כמה הרצח בטיילת והפיגועים לפניו שחקו את תהילת סמלי המלחמה. ההוד לא דהה, כך מצאנו בביקור בזק, אך הוא מפוקח יותר, ער למגבלותיו, מבין שהוא חשוף לתלאות הזמן. בטיילת ארמון הנציב נדרסו למוות קצינה, שתי צוערות וצוער. פיגוע הירי האחרון לפני מרמס הארבעה השאיר מאחוריו גופות של אישה ושוטר והתחיל בתחנת הרכבת הקלה ליד גבעת התחמושת. מה שהעלה את השאלה: האם הפלסטינים החליטו ללכת על הסמל?
חלשים במקומות החזקים
ארמון הנציב היה ראשית ההתכתשות עם ירדן ב–5 ביוני 67'. תוצאות המלחמה ההיא - כיבוש, שטחים, התנחלויות - מרתיחות עדיין את סדר היום הישראלי. גבעת התחמושת היא הגטיסברג שלנו. אתר הגבורה המהדהד של ששת הימים. 36 צנחנים נפלו כאן במרחץ דמים על גבנון טרשים עיקש. הדורס מג'בל מוכבר והיורה מסילואן לא קמו בוקר אחד והחליטו ללכת על אתרי האומץ. הם פעלו כי כך פעלו. אבל המקריות היא שבנתה את ההקשר. הפרשנות הייתה ללב העניין. לא משנה שהפיגוע לא היה בגבעת התחמושת ממש. אבל העובדה שהוגדר ככזה בנתה את הכותרת.
בשלוש אחר הצהריים קור ירושלמי יורד על הגבעה. הדממה רהוטה והתעלות שותקות. עץ זית גדל במקום שבו נפל איתן (נאוה), זה "שלא היסס לרגע...", כדברי השיר. כשהיינו פה לפני שנה שאלתי את בנו דורון אם הוא מזהה בשורה הזאת את אבא. דורון השיב: "ה'לא היסס' הוא מבחינתי אינסטינקט, ביסודו עומד החינוך. אם צריך לכבוש את הגבעה, אז כובשים את הגבעה". המשכתי: "כשהוא רץ למעלה, מחוץ לתעלה, וחיפה על חבריו, עבר לו בראש שמהסיפור הזה חי הוא לא יוצא?". דורון חשב רגע וענה: "זאת הייתה פעולת התאבדות. רק בסרטים הוליוודיים אתה רואה אותם רצים ככה בלי שיקרה להם כלום. אם אבא חשב בכלל, ברור שהבין שזה הסוף".
ממרומי הגבעה יורדים שני גברים בשחור. זאב ויעקב. אחים. הפקירו לרגע את תלמודם כדי להסתנן אל הגבעה ולא בפעם הראשונה. "המקום הזה פלאי בעיני", אומר יעקב. "מראה לך מה עשתה המדינה ב–19 שנותיה עד אז. זאת הייתה פשוט עזרה בלתי רגילה משמיים".
לקראת המשפט החשוב שהוא עומד לומר לי, אוסף יעקב את שערו אל תוך מגבעתו, מניח לרגליו את שקית הפלסטיק ומכריז: "ההזדהות עם כל מה שקרה פה - היא שמושכת".
הזדהות שתביא אותך לשירות בצה"ל?
"אני חייל בצבא השם".
זאב: "אני עשיתי שירות לאומי ברשות למלחמה בתאונות".
יעקב: "שמע, אני יודע שהלוחמים מגינים עלי, אני מעריץ אותם, הם הכל בשבילי. אל תטעה. אני לא הולך לצבא, אך לא אדיש לכל מה שקורה כאן".
מה זאת אומרת "לא אדיש"?
"כשנופל חייל, משהו נקרע בתוכי".
מה אתה אומר על הארבעה שנפלו בטיילת?
"המנוולים רוצים להראות אותנו חלשים דווקא במקומות החזקים".
אש בעיניים
כתרי מעוז הוא מנכ"ל אתר גבעת התחמושת. אין הוא מוצא את החיבור שמצא יעקב. "המחבלים האלה אינם מכירים את ההיסטוריה, אין הם ערים למשמעות המקומות".
אולי מי ששלח אותם ידע, אולי הציבור שלהם יודע?
"לא חושב שיש כאן כוונת מכוון להזיק למוקדי הגאווה הישראליים. הרי האתר מאובטח, הפיגוע התחולל בתחנת הרכבת הקלה. לו חיפשו ממש את הסמל היו מתקרבים יותר".
אבל מעוז ויו"ר עמותת הגבעה מנחם לנדאו מנצלים אירועים מהסוג הזה כדי לתגבר את המורשת. בעוד כארבעה חודשים ייפתח כאן המוזיאון החדש. בראשית פברואר תושק תוכנית ביקורים לרגל ה–50 שתביא עשרות אלפי חיילים של פיקוד המרכז. "לא תסמונת אזריה אלא דגש על לוחמי הגבעה", אומר מעוז, סמח"ט צנחנים בעברו. לאחר הרצח בארמון הנציב טלפן ללשכת קצין החינוך הראשי. חיווה דעתו על כך שאין מקום במערכת ההדרכה הצבאית לאנשים כמאבטח "שהציג צוערים כברחנים".
מה הייתה התגובה?
"שמחתי שהסכימו איתי".
לפיגוע ברכבת הקלה ולאלה שקדמו לו יש השפעה על המבקרים בגבעה?
"לצערי יש, בעיקר על תלמידים. אחרי אירוע כזה אנחנו מקבלים טלפונים של ביטול".
יקי חץ הוא אחד מגיבורי הקרב על הגבעה. האם בשנת ה–50 הקרב על ירושלים, כך שאלתי, עובר למילון הסמלים. חץ, לשעבר חיימוביץ', השיב: "יכול להיות שאתה צודק, זאת הערכה נכונה, אבל את הנזק אתם עושים, התקשורת".
שוב?
"הפיגוע שהיה פה לא התחולל ממש בגבעה, אבל אתם קראתם לו 'הפיגוע בגבעת התחמושת'. יכולתם באותה מידה לומר 'בתחנת הרכבת הקלה ליד המטה הארצי'".
אבל התחנה קרויה "גבעת התחמושת".
"אבל ההצמדה של השם הזה לפיגוע היא שנותנת את המשמעות, את הכובד".
בלי שיידרש, חץ פותח באש על אלאור אזריה. "מעשה שלא ייעשה", הוא נזעק. "לא חינכתי את חיילי לעשות דבר כזה, מי שמחנך לכך שומט מתחת רגלינו את הבסיס המוסרי". בזמנו, הוא מספר, נסגרו עניינים כאלה בצבא, "אבל עכשיו נכנסו הפוליטיקאים לתמונה". האיש שחירף נפשו במלחמה שהביאה לחיינו את השטחים אומר שיש בעיה עם הפעולות שם. בנו שירת בתקופת האינתיפאדה הראשונה וחזר הביתה מזועזע. "זה כבר לא הצבא שלך, אבא", אמר לו.
באותו לילה על הגבעה, אש מבונקר מבוצר עצרה את מחלקתו של יקי חץ. כמה חיילים נהרגו והוא נותר בודד מול צרורות הלגיון. חץ ירה לתוך המוצב, יצר קשר עם חוליה שהביאה חומר נפץ לפתח. "לאחר שהמוצב פוצץ נכנס לתוכו וחיסל את חיילי האויב שהיו בו", נכתב בהנמקה לעיטור העוז שהעניק לו הרמטכ"ל.
חץ בטוח שעיטור העוז ההוא מהווה עדיין מופת בצבא שבו משרתים שניים מנכדיו. "כשאני מעביר מורשת קרב", סיפר, "אף חייל לא נרדם. לפעמים אני רוצה להיות קצר והם לוחצים להאריך".
יש לך ממשיכים?
"לא מזמן ראיינו אותי שני ילדים מכיתה ז', בסוף אמרו שהם ילכו לצנחנים. להגיד שכולם כך? אין לי כלים לבדוק, אני חי בעמק, בין אנשים שהם מלח הארץ".
איך היית מגדיר את מצב ההרואיקה?
"חושב שמצבה טוב. לפני חודשיים פגשתי בצאלים חיילים צעירים מהגדוד שלי. ראיתי את האש בעיניים. אש שהדביקה אותי. הרגשתי כמו מילואימניק בן 25".
החיימוביץ' שהגיע לפני 50 שנה הוא החץ של היום?
"יקי של 5 ביוני 67' היה צעיר עם פרחים, ציפורים ופרפרים בראש. ישראלי לגמרי רגיל. יקי של היום הוא איש לא מתווכח, לא כועס, לא מכאיב".
המהפך הנפשי החל בלילה שלפני הקרב, כשהמחלקה התארגנה לשמירה. החייל שנידון למשמרת השלישית, המחורבנת, ביקש להתחלף עם זה שזכה בראשונה. "כי גם אתמול היית בראשונה", זרק לו. ניטש קרב אלים בין שניים חזקים במיוחד. אגרופים כתשו פנים, שישה חיילים הצליחו רק בקושי להפריד. כעבור 30 שעות שני המתאבקים היו מוטלים הרוגים על הגבעה. "הגעתי אז למסקנה אחת: החיים קצרים כל כך, בוא נחיה אותם בטוב, לא בריב".
אתה זוכר את שמות השניים?
"זוכר אבל לא רוצה שהמשפחות יידעו שיקיריהן הלכו מדממים למלחמה".
אנחנו מפחדים
ארמון הנציב מזדקר על הר העצה הרעה. על פי הנוצרים, כאן, בבית הכהן הגדול קיפא, התכנסה המועצה שהחליטה להסגיר את ישו לרומאים. שלושה ימים לאחר הפיגוע, רוח רעה נושבת על הר העצה הרעה. מוחקת סיכוי להתחבר לקנאתו של יהודה האזרחי בנציב העליון "שתפס את המקום הפנטסטי ביותר בעולם... והקים ארמון ובכל בוקר שהוא מתעורר ופוקח עיניים... הוא יכול לראות מבעד לחלונות ארמונו את הנוף הכי נשגב והכי הכי קדוש שבכל העולם, כאילו זה שלו" (מתוך "עיר, ארץ ושמיים")".
הבוקר הזה ארורה הקדושה ותיפח רוחו של ההוד. מועקת ירושלים על כתפיך. כוח רציני של מג"ב כובש את הטיילת. נותן תחושה של סגירת האורווה לאחר בריחת הסוסים. מעלינו להקת עורבים מכרסמת שמיים ללא רבב. "מתחתינו יער השלום שמסמל את איחוד העיר", מכריזה לאף לא אחד ההקלטה בתצפית. לוח קרטון מקרי מגויס לאנדרטה זמנית, "לא נשכח" נכתב עליו במברשת נוטפת.
מישהו מיישר זר שמוט כותרת, נובר בחלב נרות הזיכרון לחשוף את פתיל הנשמה. קוראים לו אברהם ועיניו מכווצות. מגיע לכאן בכל בוקר מאז הרצח. נולד בצ'רנוביץ וחי במוסקבה. 15 שנה הוא גר בשכונת תלפיות מזרח. "פעם הרבה היו באים לטיילת, היום מפחדים", הוא משחרר.
הרחבה שעליה עמדו החיילים באותו בוקר מוקפת גדר אפורה. מאחוריה שני פועלים ממזרח ירושלים. חופרים בורות לעמודי טרמפיאדות שיותקנו. כמו אחרי כל אסון, עולים גם כאן סיפורי הנסים הקטנים. עובד ניקיון אומר שבאותו יום ראשון איחר חמש דקות והושלך הביתה. מיד אחר כך דהרה המשאית אל החיילים שביניהם עמד קודם.
לפני 50 שנה דהר כאן יוסי לנגוצקי על זחל"ם, עכשיו הוא מגיע רכוב על וולוו. אז צעדה בעקבותיו סיירת החטיבה הירושלמית שתפרוץ לארמון. היום צועדת בעקבותיו שיירת תארים מכובדת: קצין (אל"מ) ודוקטור (לגיאולוגיה), אבי תגלית הגז "תמר" (ע"ש נכדתו), שהייתה פריצת הדרך לחשיפות הגז הענקיות בים התיכון, מקים ענף המבצעים המיוחדים שממנו צמחה סיירת מטכ"ל, מפקד היחידה הטכנולוגית של אמ"ן שאיתה זכה בשני פרסי ביטחון ישראל, בעל עיטור מופת שהוביל את חייליו במוצב הפעמון הירדני שבחלק מתעלותיו לחם בגפו.
לנגוצקי הוא איש גדול, בעל קול גדול וצחוק גדול שמוחק את 83 שנותיו. ילד טוב רחביה. יחיד מבני כיתתו שהשתתף במלחמת השחרור כי רק אמו הרשתה. כקשר התרוצץ בין העמדות משכונת ממילא עד ארנונה, מפקדתו הייתה במה שמשמש היום כמעון ראש הממשלה.
בבוקר 5 ביוני 1967 המתינו רס"ן לנגוצקי והסיירת בסטף שבפאתיה המערביות של ירושלים. ב–10:30 משדר רדיו קהיר הודעת כזב על כך שארמון משקיפי האו"ם בידי הירדנים. זה יקרה רק כמה שעות אחר כך. חיילי הלגיון יגיעו לשער, יכפתו או"מניק בורמזי מנומנם ויתמקמו בפנים. בזמן הזה הסיירת ויחידת הטנקים של החטיבה הירושלמית בפיקוד רס"ן אהרון קמארה עושים את דרכם מהסטף לירושלים. ברחוב יפו יוצא אליהם ירקן משוק מחנה יהודה, מפקיד מטבע בידי מי שיהיה העיתונאי ("דבר", "הארץ") דני רובינשטיין. "אני נותן לך כדי שתחזיר לי כשתחזור", מסביר האיש.
השעה היא 14:15 ואופנוען מוסר פתק ללנגוצקי: "הירדנים בארמון, נוע למחנה אלנבי". מגיעים לאלנבי ופקודה חדשה נוחתת: "נוע לחוות הלימוד" (הוקמה ב–1919 בידי רחל ינאית בן צבי להכשיר פועלות לחקלאות. מ־1948 הייתה באזור המפורז). הטנקים על האספלט, 20 רכבי הסיירת במקביל. "ואנחנו שוקעים בבוץ המטעים המושקים של רמת רחל". פוגשים את אשר דר "שהיה סופר נרגש", כדברי לנגוצקי, עובדים עם מפת 1 ל–100 אלף, כשלא ברור היכן התעלות או הגדרות. בכל זאת בונים תוכנית. שני טנקים יפרצו את השער המערבי של הארמון, הסיירת תחדור אחריהם, תכבוש את הבניין המרכזי ותמשיך לגבעת האנטנה.
לנגוצקי מבין שהבניין הוא לב העניין. הוא זוכר שאחרי 48' דיברו על "הביזיון הגדול של דיין". משה דיין, אז מושל ירושלים, אסר על זרו (מאיר זורע, לימים אלוף בצה"ל) לכבוש את טירת משקיפי האו"ם מחשש לסערה בינלאומית. כשהלגיון עשה זאת, זורע ביקש שוב אישור להסתער, אך דיין נעלם בחשכת הלילה, לא ברור לאן.
בהתקפה שהניע הלגיון מהארמון שילם צה"ל ב–14 הרוגים ובארבעה שבויים. מצויד בלקח הזה, מתקדם לנגוצקי עם הכוח המשותף. "ובגלל המגעים הדיפלומטיים שהתנהלו במקביל, פוקדים עלינו לנוע ולעצור, לנוע ולעצור".
בסוף שני טנקים תופסים עמדות מול השער. "אבל השער נעול", זועק הנהג למט"ק שזועק חזרה: "תפרוץ את השער, זאת מלחמה, אידיוט". הטנק נוגח את הברזל. חודרים. בלהט הקרב כולם חולפים על פני הארמון ורצים לאנטנה. "רק אני עם שני זחל"מים עומד לבד מול הארמון". מחסלים שני לגיונרים, מוצאים בכניסה דלת עץ כבדה עם שתי כנפות. "כאילו עמדנו לפני טירה בסקוטלנד".
אבל הדלת חסומה מאחור בערימת רהיטים. מפוצצים. מתלקחת אש קלה שמאפשרת ללוחמי הזחל"ם הראשון לפרוץ. כשהשאר מגיעים, האש כבר בלתי עבירה. עולים בסולם גנבים לקומה השנייה ויורדים לכניסה. בדקות האלו הארמון מלא בעשן סמיך. ריח שטיחים בוערים באוויר. פותחים דלת מקרית. שנייה לפני שנצרת הרימון נשלפת מבחינים בנשות עובדים וילדיהן מכורבלים זה בזה. דני רובינשטיין, עכשיו בקומה ג' עם הבמאי יצחק (צפל) ישורון, שומע רעש מאחוריו. מתחת למיטה זוחל משופם שמרים ידיים. מורידים אותו לקומת הקרקע והוא נצמד לאיש גבוה ועטור מדליות. פניו של הגבוה מוכרות מהעיתון. רובינשטיין לוקח אותו ללנגוצקי ומבשר: "יש לי פה את הגנרל אוד בול, ראש משקיפי האו"ם".
הנורווגי פותח בהתנצלות. ניסה לעצור את הירדנים, אך נכשל. הוא מתחנן שצה"ל לא יפגע בעובדים הערבים. לנגוצקי מבטיח: "שבו בשקט ואיש לא ייפגע". כששוככת האש הוא מוסר את בול לקצין השלישות, הלוחם גרשון כהן מוריד את דגל האו"ם מהתורן. באין תחליף לאומי הולם, מניפים את דגל האתתים הכחול של הטנקיסטים.
את ההצלחה בארמון הנציב מייחס לנגוצקי לתיאום המעולה בין טנקים, זחל"מים ורגלים. הוא מבקש לציין את אומץ לבם של מג"ד 161 הפצוע אשר דר ושל מפקד הטנקים אהרון קמארה.
האם הרצח בטיילת מעמעם את התהילה? ואולי אפילו משכיח אותה? לנגוצקי מנסה לדבר איתי על פרופורציות. כשהיה בן 4 יצא עם אמא פרומה לרחוב יפו ופתאום פיצוץ. רצו למחסן של חנות פרחים והסתתרו עם העובדים. "75 שנה עברו מאז וכלום לא קרה, הערבים ממשיכים לזרוק פצצות".
אתה אומר שבעצם אין תקווה?
"צריך להילחם בהם עד חורמה, אך להמשיך במאמצים לשלום אפילו שזה ייקח שנים. אני גם חרד לגורל המדינה בגלל השחיתות, בגלל הירידה בערכים ובמוסר".
מה נשאר לך מהמקום שבו אנו עומדים?
"משה נתן שכתב את 'המלחמה על ירושלים' אמר לי: 'אתה מבין שזה היה היום הכי גדול בחייך?'. ומתי נזכרתי בדבריו? כשגיליתי את הגז בים התיכון".
מה גדול יותר, הגז או היום ההוא?
"היום ההוא. זאת ירושלים שלי, של סבא שלי, של סבא של סבא שלי, ואני יוסי לנגוצקי הייתי בין משחרריה".
לפני עשר שנים פגשתי ברבת עמון את מייג'ור באדי עוואד, מג"ד הטנקים בקרב על ארמון הנציב. כשהתעבתה האינטימיות, הסיר הלגיונר את הכאפייה האדומה שאמשש את הצלקת שהשאיר בראשו הקרב על הרובע היהודי ב–48'. אותה צלקת הייתה עמוקה ממה שנראה. "ירושלים הייתה בשבילנו הנפש, הלב, הכל", אמר לי לפני פרידה, ואני הבנתי של"ירושלים שלי" יש גם מילים בערבית.
אופוריה שקטה
והייתה ירושלים שלי. בראשית שנות ה–70 גרנו בארמון הנציב או בשמה האימפריאלי תלפיות מזרח. מדי בוקר הייתי דוחף את עגלת התינוקת שלי, גילי, לחורשה ליד הארמון. התענגנו ברוח בוקר קלה, צפינו בהשגחה המנצנצת מכיפות הר הבית. ילדים מג'בל מוכבר חלקו איתנו אגס וגם תפוח. הלב גאה באופוריה שקטה. מהאורנים, כך היה נדמה, לא נושרים אצטרובלים אלא מילות חסד כ"דו–קיום", "חיים משותפים" ו"עיר שחוברה לה יחדיו".
40 שנה שלא הייתי ליד הבית שהיה ביתי. ברחבת הכניסה אספלט סדוק כמו החלומות מאז, רקב ופיח בין אבני החזית, אך גם פני אינם כפעם.
לפני הבית ברחוב אבשלום חביב, גברת מזל בוזו. בת 94, מבוצרת בתחומי ההליכון שלה. שלוש שנים היא חיה כאן אצל הבת. אחרי ה"הכל בסדר" האוטומטי, היא מודה שיש פחד, "אבל הכל ביד של אלוהים", היא סוגרת בחוסר אונים נחוש.
דניאל–שי בירן גר בקומה מתחת. מקדם את גברת בוזו ב"השם ישמור אותך". אומר דברים והיפוכם. כמו המצב. שכונה שקטה, אבל הנסיעה באוטובוסים מלחיצה. טיילת מדהימה, אבל מאיימת.
מהקומה שמעל יורד חיים נונברג (69). יותר מ–30 שנה הוא כאן. עושה מאמץ נוגע ללב לאזן דיבורים פטאליים ששמעתי ביום הזה. מנסה לשרטט תמונת דו–קיום כפוי. אנשים שנאלצים להיות תלויים זה בזה. 70 אחוז מלקוחות בנק הפועלים - מהכפר. שליחי הסופר - מהכפר. הפועלים בתוספות הבנייה - מהכפר. שוטפי חדרי המדרגות - מהכפר. "ובשלג מי אתה חושב שמחלץ אותנו? רק טרקטוריסטים מג'בל מוכבר".
ייתכן כי התלות הזאת, בעצם התרחשותה, מייצרת תנאים של תיעוב. צמודים כל כך, רחוקים כל כך. מחיי במקום איני זוכר קרבה כזאת לוחצת. היה ברור מי הוא מי ובאיזה צד. עם הזמן זחלו אלה לתוך אלה, נגררים לטנגו בעל כורחם.
ארבעה מטרים בין בית הספר "דביר החדש" לבית הערבי השכן ושני מטרים בין בית השכן למגרש המשחקים. גם ילדים מהכפר מחליקים על מגלשות הפיברגלס. נונברג אינו חושש להביא לכאן את נכדתו. "ושלא תחשוב שאני שמאלני, או כל מיני דברים כאלה", הוא טורח.
שכנים טובים היינו
החצר של ג'מיל אבו סרחאן (67) קרויה "הנקניק" ולא ע"ש המוצב שעליו יושב הרובע. היא פשוט מובלעת צרה עם עץ תאנה וסברס בלב בנייה יהודית. במרחק נגיעה, בקומה השלישית, היה גר נונברג. לאחר שהתגרש עבר דירה, אך החברות עם אבו סרחאן נמשכה.
ימים יפים היו להם יחד. שיחות שבהן למד שאפשר לדבר איתו על הכל, "רק לא על האישה והאדמה". כשבנותיו של הישראלי חשקו בארטיק, חצו את חצרו של אבו סרחאן והמשיכו למכולת בכפר. "ותמיד הקפידו לשים להן את העודף בשקית, שכסף לא ילך לאיבוד". בשבתות היה נוסע באוטובוס ערבי לעיר העתיקה. אשתו הייתה אז בהריון, הוא נזכר, ותמיד נתנו לה לשבת.
לפני 24 שנים בדיוק השתבשו החיים. זה קרה כאשר יחזקאל מזרחי נדקר למוות בתחנת האוטובוס בשכונה. המון ניסה אז לנקום באבו סרחאן, ונונברג ניצב שם כדי להיות אדם. מאז התקרית ההיא התקין אבו סרחאן מצלמות מעל דלתו. "לא בסדר, לא בסדר מה שקרה בטיילת", הוא אומר על ההתחלה, "אבל אני, אין לי קשר לכלום, רק שומע רדיו ורואה טלוויזיה".
לפני חמישה חודשים נותח בלבו ונוכחותנו אינה נוחה לו. מציע קפה, אך מנסה להקטין את להבות הנוסטלגיה.
חיים: "ספר לו איך זרקו עליך אבנים אז".
אבו סרחאן: "30 שנה מאז...".
חיים: "אמרתי שירביצו לי ולא לך".
אבו סרחאן: "אני ניקיתי אז את האוטובוסים שלכם באגד".
חיים: "אבל ספר לו איזה שכנים היינו".
אבו סרחאן: "שכנים טובים היינו".
חיים: "עכשיו חנקו אותך עם הבנייה מסביב, אני מרגיש את הכאב שלך".
ג'מיל אבו סרחאן שותק.
תחת השמיים הכבדים נראה הרצון הטוב של נונברג כנאיביות משומשת. האם יש לו איזשהו סיכוי? האם הוא העוף המוזר החובט במקורו על תקרת כלוב הקנאות?
בארמון הנציב מסתיים הנשף הלילי שרקח עמוס עוז ב"הר העצה הרעה": "פנסי הנייר כובו. רק הזרקורים הוסיפו לשרוט בקרניהם את המדרון המתון... ומשמרות הארמון יצאו חמושים במכונות ירייה לפטרל בגן מפני סכנת הקנאים".