מה באמת קרה במבצע שהפר עשור של שקט והצית את מלחמת ששת הימים?

17.5.1967. יום רביעי. יומיים קודם לכן נכנס צבא מצרים בכוחות גדולים מאוד למדבר סיני - והחל המשבר שהסתיים במלחמת ששת הימים. הרמטכ"ל יצחק רבין מתייצב בפני חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת על מנת להסביר את מצב העניינים החדש. הרמטכ"ל לשעבר, ח"כ משה דיין, תקף את רבין בחריפות וטען שאחת הסיבות העיקריות למהלך המצרי הייתה פשיטת צה"ל על הכפר הירדני סמוע בהר חברון, שישה חודשים לפני כן, ב–13 בנובמבר 1966. רבין, שכמעט התעלם בספרו האוטוביוגרפי מפעולה זאת, טרח למרות זאת להזכיר את ביקורתו של דיין, שמתברר כי עדיין הציקה לו כשפרסם את הספר, כעבור 12 שנים.

בשבת, 20 במאי, הציבו המצרים גדוד קומנדו בשארם א–שייח' והזרימו לשם כוחות רבים, במגמה לחסום את המְצָרים בפני שיט ישראלי. ביום ראשון הלך רבין לקבל עצה ותמיכה מפטרונו וראש הממשלה לשעבר, דוד בן–גוריון. הזקן לא תמך אלא תקף את הרמטכ"ל בחריפות רבה וטען שהוא מסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל. כדיין, הדגיש בן־גוריון את אשמת סמוע. אור ליום שלישי, 23 במאי, בשעה 03:35 בלילה, הודיע ראש אמ"ן אהרון יריב לרבין בשיחת טלפון, כי עבד אל-נאצר הכריז פומבית על סגירת מְצָרי טיראן לאוניות המניפות דגל ישראל.

באותו ערב רבין קרס. סביר להניח שביקורתם של דיין ובן–גוריון תרמה לכך, ולכן לא התייחס בספרו למבצע הצבאי הגדול ביותר של צה"ל ב–11 השנים שבין מבצע קדש למלחמת ששת הימים, שהתרחש בזמן כהונתו כרמטכ"ל. אנחנו לא נתעלם ממבצע זה, בתחקיר הראשון בסדרת תחקירים לרגל יובל שנים למלחמת ששת הימים.

בגידה בברית

בראיון שערכתי עם בן-גוריון בתחילת שנות ה־70, הוא דיבר בהתרגשות על המחדלים הביטחוניים של ממשלת אשכול ושם דגש מיוחד על פרשת סמוע. מכיוון שהראיון התקיים אחרי מלחמת ששת הימים, ומדינת ישראל לא רק שלא הושמדה כפי שחשש מייסדה, אלא סיימה את המשבר בניצחון גדול, נשאלת השאלה מדוע בן–גוריון לא נרגע. התשובה: אחת ההצלחות הביטחוניות של בן–גוריון, בכל ימי חייו, הייתה הברית החשאית שלו עם המלך עבדאללה, סבו של חוסיין, ברית שפגעה קשות בפלישת צבאות ערב לארץ ישראל אחרי הכרזת העצמאות, ושסייעה לישראל להביס את כל צבאות ערב בתש"ח, מלבד צבא ירדן (אז עבר הירדן) כמובן. הברית החשאית הזאת נמשכה גם עם חוסיין.

לדעת בן–גוריון, בפשיטה לסמוע, בגדו ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול, והרמטכ"ל יצחק רבין, בברית הזאת. גם נכדו של עבדאללה, המלך חוסיין, חשב כך, ולכן, לדעת איש אמ"ן לשעבר, פרופ' משה שמש, חוסיין הצטרף בקיץ 1967 לקואליציה הערבית נגד ישראל. הצטרפות זאת אפשרה אומנם לאחד את ירושלים ולהשתלט על כל יהודה ושומרון, אך מבחינה צבאית הייתה גם אפשרות הפוכה שאותה הביאו בחשבון בן–גוריון ודיין - שדרך הגבול הארוך ביותר של ישראל יחדרו לא רק כוחות ירדנים, אלא גם כוחות עיראקיים וסעודיים, ואז מצבנו היה בכי רע.

בן–גוריון עצמו, כראש ממשלה וכשר ביטחון, אישר פעולות נגד יעדים בירדן, לאחר פיגועים משם בשנות ה־50, אך רובם, אחרי הפשיטה של יחידה 101 והצנחנים לקיביה ב–1953, היו נגד תחנות משטרה ומחנות צבא, ולא נגד אזרחים, ולא במתקפת יום דמוית מלחמה ששולבו בה צנחנים, שריון, ארטילריה ומטוסים, כפי שנעשה בסמוע.

בשנות ה־60 תקפו מצרים הנאצריסטית וסוריה הבעתיסטית בחריפות את חוסיין, וטענו שהוא משתף פעולה עם ישראל ובוגד בעניין הערבי. הן עודדו את הפלסטינים ביהודה ושומרון ובגדה המזרחית למרוד במלך, להפיל את משטרו ולכונן רפובליקה פלסטינית. במקביל, אִפשרו שליטי סוריה לארגון הפת"ח ולארגוני טרור פלסטינים אחרים להתאמן בארצם, אך את הפיגועים בישראל הם נשלחו לבצע דרך ירדן. במאי 1965 יזם רבין את מבצע צוק סלע נגד יעדים בירדן, שכלל פיצוץ שתי תחנות דלק ומבנה באזור קלקיליה, טחנת קמח ובית חרושת לקרח בג'נין, על ידי צנחנים מחטיבה 35, ופיצוץ חוות אום–חירוע שעל יד הכפר א–שונה על ידי כוח גולני. הבעלים של החווה היה קצין מודיעין לשעבר של הלגיון הירדני, אל–קאסם צידקי, ששיתף פעולה עם פת"ח.

מבצע צוק סלע ומבצעים דומים שבאו בעקבותיו, פגעו מאוד במשטר הירדני ובידידות שלו עם ישראל, ולא מנעו את המשך הפיגועים שיזמה סוריה באמצעות פת"ח. ברדיו ירדן שודרה אז הודעת המלך חוסיין, ולפיה הורה לכוחות המזוינים הירדניים להגיב בכל הכוח על תוקפנות ישראלית בעתיד. הודעה זו אף הובאה לידיעת השגרירים המערביים, שנקראו לראיון אצל המלך, והועברה לידיעת מועצת הביטחון ולמזכ"ל האו"ם. בלא להתחשב במצבו של חוסיין, לחץ צה"ל לבצע עוד פעולות בירדן.

לפי תא"ל בדימוס, ד"ר דוביק תמרי, שפיקד אז על סיירת מטכ"ל, צה"ל גם ביצע פרובוקציות שתגרומנה לתגובה מירדן, ובכך יהיה תירוץ לבצע עוד פשיטות. אפשר שכך התגלגלה הפשיטה על סמוע. ב–16 במאי 1966 סיפר ראש אג"ם, האלוף עזר ויצמן, לחברי המטה הכללי: “הרמטכ"ל בדרך לירושלים עם ראש מלא רעיונות. אני מקווה שאחד מהם יופעל. אם כן, תתודרכו לקראת ערב מה הולך להיות. אם אין החלטה, אין טעם לאמור מה מתוכנן. אני בעד להחדיר להם רצון להרגעה על ידי משהו לעשות להם".

דוגמה לפרובוקציה שגרמה כנראה להתנפלות צה"ל על סמוע: שלושה שבועות לפני הפעולה הרגו חיילי צה"ל רועה בדואי משבט בעכנה, שאוהליו ניטו סמוך לקו הירוק בדרום הר חברון. לפי המודיעין הירדני שנפל לידי צה"ל במלחמת ששת הימים, הבדואים נקמו: ב–11 בנובמבר 1966 בלילה עלה על מוקש, באותה גזרה, זחל"ם שאסף צנחנים ממארבים.

שלושה צנחנים נהרגו ושישה נפצעו. המודיעין הירדני העריך שאת המוקש הניחו נוקמים בדואים, ולכן צה"ל יפגע בהם, לכל היותר. למרות זאת, נכנסו הכוחות הירדנים לכוננות בכל המרחב, שמא צה"ל בכל זאת יפעל נגד יעד צבאי או אזרחי אחר. וצה"ל אכן פעל נגד ירדן, אף שלפי פרופ' זכי שלום, “חודשים ספורים קודם לכן, כך עולה ממסמכים אמריקאיים, העבירה ירדן לישראל מסר, שחציו מרומז וחציו מפורש, שאם ישראל תנחית מהלומה מהירה על סוריה, אזי ישתרר שקט באזור, וגם מצרים לא תתערב, וזאת על אף הסכם ההגנה בינה לבין סוריה".

לפי פרופ' משה שמש, המתמחה בסכסוך הישראלי–ערבי, ושחקר לעומק את פרשת סמוע: “ימים אחדים לפני הפעולה העביר חוסיין לישראל מסר ברור, באמצעות האמריקאים ובשיחות עם אישים ישראלים, שהוא מטפל בהענשתם של האחראים לפיגועים שבוצעו קודם לכן בישראל. יתר על כן, זמן לא רב לפני הפשיטה, נפגש יעקב הרצוג, היועץ המדיני של ראש הממשלה אשכול, עם חוסיין בלונדון. המלך חזר בפגישה הזו על התחייבותו לעשות כל אשר לאל ידו כדי למנוע את חימום הגבול. הוא רק ביקש להתחשב בקשיים שלו במאבקו בארגונים הפלסטיניים. ואכן, הצבא הירדני נקט צעדים רבים כדי למנוע פעולות חבלה משטח ירדן, כולל מעצרים של אנשי פת"ח ופיקוח הדוק על הגבול עם ישראל".

ההתפארות של גביש

יום לפני המיקוש אמר רבין, בנאום בכנס צנחנים: “החוטים של מבצעי רצח וחבלה מובילים לסוריה, אך אין להתעלם גם מאחריותן של המדינות הערביות האחרות, שבהן מקבלים המרצחים מחסה, ומשִטחיהן הם פושטים לשטח ישראל". לפי ראש מחלקת היסטוריה בצה"ל, תא"ל אברהם אילון (לנץ) ז"ל, שחקר את האירוע: “עתה חייב היה ראש הממשלה להחליט החלטה קשה, היינו לאשר ביצוע פעולת תגמול ואזהרה, כנגד סוריה או כנגד ירדן. בהמלצתו של הרמטכ"ל, יצחק רבין, אישר ראש הממשלה ושר הביטחון, על דעת ממשלת ישראל, ביצוע פעולת תגמול ואזהרה כנגד ירדן דווקא.

הרמטכ"ל אף שכנע את ראש הממשלה שעל פעולת התגמול להיות גדולה יחסית, ולהתבצע ביום ולא בלילה, כדי שלא ייווצר רושם מוטעה שנוצר מעין ‘מחירון תגובה' ישראלי קבוע - פשיטה לילית על מטרות אזרחיות".

לאור זאת, ובמבט לאחור, ברור שבן–גוריון צדק אז כשטען שביטחון ישראל נתון בידי אישים לא אחראיים. במחקרו לא התייחס אילון לאפשרות שבדואים ולא אנשי פת"ח הניחו את המוקש. בספרו, שיצא לאור לפני חודשים אחדים, כתב מפקד פיקוד הדרום דאז, ישעיהו גביש: “הצעתי לרמטכ"ל לבצע פעולת תגמול כנגד הכפר הירדני סמוע, לאחר שהתברר לנו שעקבות מניחי המוקש הובילו אליו. הצעתי לחרוג הפעם ממתכונות התגמול הרגילות... ולפעול ביום עם שריון, זחל"מים וכוחות מעולים, שיכבשו תוך זמן קצר את היעדים, יטהרו ויפוצצו את המבנים, ויחזרו במהירות לשטחנו... הפעולה שעליה פיקדתי הייתה מוצלחת מאוד". כפי שהקורא ילמד להלן, לא מן הנמנע שזיכרונו של גביש בגד בו כשחיבר את ספרו. אם היה זוכר טוב יותר, אולי היה מתגאה פחות, כפי שנהג רבין בספרו.

בשלוש לפנות בוקר, אור לשבת, 12 בנובמבר 1966, החלה קבוצת תכנון בפיקוד הדרום לגבש תוכנית פעולה. הם הציעו לגביש לפעול נגד סמוע או נגד הכפר אידנה. למחרת, בעשר וחצי בבוקר, הציג גביש לפני רבין את שתי האפשרויות, ורבין בחר בסמוע, לא כי לשם הובילו עקבות מניחי המוקש, אלא משום שהוא קרוב יותר לגבול. אחרי שעה הודיע גביש בטלפון לקציניו בפיקוד כי למחרת בשש בבוקר הולכים על סמוע. לכל הדעות זהו זמן בלתי אפשרי לנוהל קרב מסודר. הטעם לחיפזון היה חששם של רבין וגביש שאשכול יחזור בו ברגע האחרון מאישור הפעולה.

בשבת, 14:00, התייצבו בפיקוד דרום מפקד חטיבת הצנחנים 35, רפאל איתן (רפול) ומפקד חטיבת השריון 7, שמואל גונן (גורודיש). נקבע שרפול יפקד על צוותי קרב של חטיבתו, בתוספת סיירת מטכ"ל, ופלוגת שריון שתתחלק לשני צוותי טנקים. כוח זה יפוצץ 40 בתים בסמוע. כוח טנקים נפרד יהרוס תחנת משטרה ירדנית סמוך לגבול, ופלוגת חרמ"ש (חיל רגלים משוריין) מחטיבה 7 תאתר את מאהלי הבדואים ותשמיד אותם ואת המבנים בכפרים. משימה אחרונה זאת מבססת את המידע של המודיעין הירדני שלא מחבלים פלסטינים ביצעו את הפיגוע, אלא בדואים - כפעולת נקם על חיסול הרועה, ושבצה"ל יָדעו זאת, ומפקדיו החליטו ללמד את הבדואים לקח דמים.

מה הקשר לסוריה?

רוב יחידות חטיבת הצנחנים היו אז בחופשה. לא היה ניתן לרכז את כולם משתיים בצהריים ולהכין אותם כהלכה למבצע שיתחיל תוך 16 שעות. סיפר קצין המבצעים של החטיבה, תא"ל בדימוס שי תמרי: “הייתי אז בחופשת שחרור. למחרת, ביום המבצע, הייתי אמור להתחתן. התקשר אלי קצין אג"ם של החטיבה, צבי ברזני (בר). הוא אמר לי לעזוב הכל ולנסוע למחנה נתן בבאר שבע. שם גביש שאל את רפול אם הוא מסוגל, עד למחרת בבוקר, לבצע את הפעולה, ורפול השיב בחיוב".

דוביק, אחיו של שי, פיקד באותו זמן, כאמור, על סיירת מטכ"ל. לדבריו, בשבת בצהריים התקשר אליו ראש ענף מבצעים במטכ"ל, אל"ם יהודה רשף, והורה לו להגיע למחנה נתן. “לא ידעתי על מה מדובר", סיפר דוביק, “נטלתי איתי את כל היחידה, בסך הכל כ־40 לוחמים, עם כל הציוד שלנו, ונסענו לבאר שבע. שם רפול לא ידע מה לעשות איתנו, אז הוא הטיל עלינו לפוצץ את הבתים בסמוע. את הפיקוד הישיר על הפיצוץ הטלתי על סגני, עוזי יאיר".

רפול הכין בחיפזון תוכנית פעולה. שיתף צוותים משלושת הגדודים שבחטיבתו ומהיחידות החטיבתיות, הסיירת ופלוגת הנדסה קרבית. על כוחות מגדוד 202, בפיקוד יואב שחם, ומגדוד 890 בפיקוד יאיר תל צור, הוא הטיל להשתלט על הכפר, ולפנות את תושביו לכפרים אידנה ויטא. על הסיירת החטיבתית, בפיקוד גיורא חייקה, ועל צוות מגדוד הנח"ל המוצנח, בפיקוד שמוליק פרסבורג, הוא הטיל לחסום את הדרכים לסמוע מפני כוחות של צבא ירדן. לארבעת כוחות משנה אלה צורפו צוותי טנקים. סיירת מטכ"ל אמורה הייתה לפוצץ את הבתים - משימה מוזרה ליחידת העילית המודיעינית הזאת.

בסך הכל השתתפו בפעולה 400 צנחנים, לרבות סיירת מטכ"ל; פלוגת טנקים ופלוגת חרמ"ש מחטיבה 7; סוללת תותחים מתנייעים 155 מ"מ, וסוללת תותחים מתנייעים 105 מ"מ. מספר כלי הרכב המשוריינים שנטלו חלק במבצע עמד על 60.

בקבוצת פקודות פיקודית, בשעה שמונה בערב, הגדיר גביש את מטרת הפעולה: “לאלץ את הירדנים לסגור את הר חברון לפעילות אל־פת"ח על ידי כוח הצנחנים, ולטהר את מאהלי הבדואים שבקרבת הגבול, מזרחה לחרבת קריתין, על ידי צוות קרב מחטיבת שריון". ראש אג"ם במטכ"ל, האלוף עזר ויצמן, אמר לנוכחים כי אף שההתקפה מכוונת לכפר ירדני, הכוונה היא לאותת בכך לסוריה: “השתדלו להימנע ככל האפשר מהרג חיילים ואזרחים". הנוכחים לא הבינו איך יתפרש איתות זה. הם אמרו זה לזה כי הגיוני יותר לפרש את המהלך כפחד מפני פשיטה על סוריה, כפי שבאמת פירשו זאת הסורים לאחר המבצע.

לא יכולנו לדעת

אף על פי שרפול ביקש להפתיע את הירדנים, הצבא סיכל זאת בכך ששלח בשבת מטוסי צילום וסיור להר חברון, ובלילה סיירה יחידה של צה"ל בדרכי הגישה. בדיווח של מפקד הגזרה הירדני, שנפל לידי צה"ל במלחמת ששת הימים, תיאר הירדני בדיוק את מסלול הטיסות והסיור, וציין שהוא הבין זאת כהתרעה על פעולה.

המבצע הצליח, לכאורה, אפילו יותר מהמצופה: במקום 40 מבנים שנועדו להריסה, הרסו כוחות צה"ל, לפי דוח של ראש משקיפי האו"ם, אוד בול, 125 בתים בסמוע, וכן בית ספר תיכון ומרפאה, בנוסף לכמה עשרות בתים בכפרים הסמוכים. בקרב אוויר מעל סמוע הפיל הטייס רן פקר מטוס ירדני אחד וטייסו נהרג. בפעולה נהרגו 14 חיילים ירדנים, לרבות סמג"ד אחד, ונפצעו 37, לרבות מפקד חטיבה. רוב 4,500 תושבי הכפר ברחו לכפרים הסמוכים, אך בחלק מן הבתים נותרו זקנים, נשים וילדים.

לפי דוביק תמרי, פקודיו לא טרחו לחפש ולפנות אנשים שהסתתרו בבתים. למחרת דיווח רבין בישיבת מטכ"ל כי נהרגו 37 אזרחים, משמע - התחולל טבח, בדומה לפעולת קיביה של יחידה 101 והצנחנים, באוקטובר 1953. לצה"ל היו הרוג אחד, מפקד גדוד 202, סא"ל יואב שחם, ושמונה פצועים, בהם שני מפקדי פלוגות, מתן וילנאי וגיל דוד.

הכשל העיקרי של המבצע היה מודיעיני. בסמוע לא רק שהייתה מוצבת מחלקת חיילים ירדניים דרך קבע, ולאזרחים רבים היה נשק, ועל אמ"ן היה לדעת זאת, אלא גם שכוחות סיוע גדולים חשו לכפר והגיעו אליו לפני כוחות צה"ל, ומנעו מהחסימות המתוכננות להגיע ליעדן. מפקד סיירת הצנחנים, תא"ל בדימוס גיורא חייקה, סיפר כי בדרכו לאתר החסימה הוא נתקל להפתעתו בתגבורת הירדנית, ונאלץ להיכנס איתם לקרב. לדבריו, התותח והמקלע הכבד של הטנק שצורף לחסימה כלל לא פעלו.

אל"ם בדימוס, ד"ר יעקב חיסדאי, שהיה סמג"ד 202 במבצע, מעריך כי הייתה זאת טעות יסודית בתכנון המבצע להכניס לירדן את החסימות יחד עם שאר הכוחות, במקום שזה יקרה הרבה קודם, ובכך מנעו מהחסימות לבצע את משימתן, כי כבר עם מעבר הטור המשוריין את הגבול שלחו הירדנים תגבורות לאזור הפעולה, משום שהקרב התנהל לאור יום ולא ניתן היה לצפות שהירדנים לא יבחינו בפלישת צה"ל לשטחם.

חמורה לא פחות היא העובדה שבניגוד להנחיית הדרג המדיני והפקודות מגבוה, הרסו הפושטים פי שלושה בתים מהמתוכנן, ולא דאגו להימנע מהרג אזרחים וחיילים ירדנים. התברר שצה"ל אינו צבא ממושמע, וזהו לא ליקוי נקודתי, אלא ליקוי מבני.

בישיבת המטכ"ל שנערכה למחרת הודה רבין שנכשל בהערכותיו לקראת הפעולה, דהיינו, טען שהמודיעין הכשילו: “כמעט לחלוטין לא הערכתי שנגיע לכפר אחרי שהתגבורת - לא רק הפלוגה מדהריה, אלא גם כוח מכפר עציון - תגיע יחד איתנו למקום, כלומר דבר שהופך את כיבוש הכפר לקשה לתנועת זחל"מים וטנקים. היו יכולים להיות כמה שוטרים שהיו פה והיו יורים. אבל לא הערכתי שהכיבוש של הכפר יהיה קרב. הערכתי שדווקא על ידי תנועה כזאת העניין יהיה פחות קרב מאשר להגיע לכפר עם שלושה־ארבעה תושבים.

פה אני מודה שטעיתי בהערכה משני טעמים: טעם אחד - היה שלב בלילה שחשבתי שגם שעת השי"ן הזאת לא תתקיים בגלל לחץ הזמן והאורגניזציה שהייתה. אבל כשהצגתי, האמנתי שנוכל לעבור עם אור ראשון. וטעם שני - אני מודה שלא הערכתי שהלגיון יזוז כל כך מהר כשהוא יודע שעוצמה כזאת נעה מולו. הוא הזיז שתי פלוגות מול הטנקים והזחל"מים כשהוא עם רכב תובלתי בלבד. אולי אלה שנעו לא ידעו. קשה לי להניח שהמשטרה לא דיווחה. היא ראתה כל הזמן, ולראות את 60 כלי הרכב המשוריינים - הייתי משוכנע שזה ירחיק אותם מלהיכנס לקרב כזה. לסיכום, הדפיקה ללגיון היא גדולה. היא יותר גדולה ממה שהתכוונו, ועם זה 37 הרוגים אזרחים. אני חושב שזה יכול להיות".

בישיבת ממשלה שדנה בפעולה ביקרו שרים אחדים בחריפות את רבין. הרמטכ"ל השיב: “לא יכולתי לדעת שהירדנים ינהגו בחוסר תבונה כזה ויפתחו באש על כוח עדיף בהרבה". לפי הביוגרף שלו בחייו, רוברט סלייטר, בעיניים דומעות הציע רבין להגיש את התפטרותו. אשכול דחה את הצעתו. ראש הממשלה אומנם גונן עליו (ועל עצמו, גם אם לזמן קצר בלבד), אך החליט מאז להצר את צעדיו. אחרי הפשיטה לסמוע לא אישר לצה"ל לבצע שום פעולת תגמול - עד מלחמת ששת הימים - אף על פי שפיגועי הטרור נמשכו. לפי אל"ם בדימוס ד"ר עמי גלוסקא, שחקר את תפקוד הממשלה באותה תקופה: “פעולת צה"ל בסמוע נחשבה בעיני הדרג המדיני כטעות קשה... הממשלה הגיעה למסקנה כי שגתה בכניעתה לעמדת הצבא".

לדברי גלוסקא, רבין נפגש עם מפקדי המבצע ונזף בהם: “פעולת תגמול באה לשרת מטרה מסוימת, שהיא במרבית המקרים קטע מפעילות מדינית, שמבוצעת בכוח. יש לה סייגים משלה, יש לה המגבלות שלה, ויש לה השלכה ישירה על שיטות הביצוע. אני מצטער מאוד אם אחרי 12 שנים שצה"ל התחיל בפעולות תגמול, הנקודה הזאת עדיין לא ברורה".

זעזוע עמוק בממלכה

ב–27 בנובמבר 1966 הגיעה לאמ"ן ידיעה שלפיה המפקדה הערבית המאוחדת הורתה למצרים להניע כוחות לסיני, ולעיראק להניע כוחות לירדן. אל"ם שלמה גזית, ראש מחלקת המחקר באמ"ן, העריך כי המצרים עלולים לחסום את מְצָרי טירן לשיט ישראלי. הערכתו התבססה על מידע שהגיע לאמ"ן, כי עבד אל־חכים עאמר, סגן נשיא מצרים, שהיה בדרכו לביקור בפקיסטן, התקשר לנשיאו, גמאל עבד אל־נאצר, ויעץ לו להכניס את הצבא המצרי לסיני, ולחסום את מצרי שארם א–שייח'.

זה מה שקרה כמעט בדיוק אחרי שישה חודשים, ולמרות זאת כשהחדירה מצרים כוחות צבא לסיני ב–15 במאי 1967, מהלך שהוביל באופן ישיר למלחמת ששת הימים, ראש אמ"ן, אהרון יריב, העריך שמדובר בתרגיל, וזה מה שרבין הסביר לממשלה בשלב הראשון. בהמשך, היו לכך השלכות רבות, שהבולטות שבהן: התמוטטותו של רבין, הדחתו של אשכול ממשרד הביטחון ומינויו של משה דיין תחתיו.

בעידוד מצרים וסוריה, עוררה פעולת סמוע מהומות קשות בירדן, ובייחוד בגדה המערבית, שם איימו להפיל את משטרו של חוסיין. לפי פרופ' שמש, “הפשיטה על סמוע ותוצאותיה הפנימיות גרמו למלך חוסיין ולמקורביו זעזוע עמוק. הן עוררו מחשבות שניות באשר ליחסי ירדן–ישראל בטווח הקצר והארוך. אומנם אנשי הצמרת הצבאית והמדינית ציפו לתגובת ישראל, אך הם הופתעו מהיקפה ומאופיה. המלך כעס מאוד. הפשיטה ותוצאותיה הניבו תפנית ביחס של המשטר כלפי ישראל. גישת המשטר כלפי מערכת היחסים בין ירדן לישראל הייתה עכשיו פסימית, אף שבצורה זאת או אחרת נמשכו המגעים החשאיים בין שני הצדדים גם אחרי הפשיטה.

במרכז הערכת המצב של הצמרת הצבאית והאזרחית בירדן, ובראשה המלך חוסיין, וניתוח מניעי ישראל שמאחורי הפעולה, עמדה המסקנה החד–משמעית כמעט, שהיעד הראשי של ישראל, כשמדובר בירדן, הוא לגרור את מדינות ערב למלחמה, ובמהלכה לכבוש את הגדה המערבית. הערכתם הייתה שנוכח חולשתה הצבאית של ירדן וחולשת העולם הערבי, מעריכה ישראל שהיא לא תתקשה לכבוש את הגדה המערבית. אחרי סמוע היה אפוא החשש הזה לטראומתי ואפילו לאובססיבי. הערכה זאת היא שהכריעה את הכף כשהיה על חוסיין להחליט אם להשתתף במלחמת ששת הימים".

למרות הביקורת הקשה על המבצע ותוצאותיו החמורות, מכל הבחינות, טפחו לעצמם מפקדי צה"ל על שכמם, כהרגלם, והסתירו מן הציבור, וגם מרוב אנשי הצבא, את האמת. שבוע אחרי המבצע אמר ראש אמ"ן יריב כי לפעולה מספר הישגים: הירדנים יפעלו נגד המחבלים, ומצרים לא תחוש אוטומטית לעזרת בת בריתה סוריה אם היא תותקף על ידי ישראל. חודשים אחרי המבצע אמר רבין, בהרצאה בפני מפקדים במדרשה הצבאית לחינוך בירושלים: “פעולת סמוע הצליחה מבחינה צבאית. הכוחות שהשתתפו בפעולה עשו את המוטל עליהם בשלמות וללא תקלות. הפעולה הביאה לשורה של תוצאות חיוביות בתחום הביטחון, לטווח ארוך יותר, במקום ובזמן".

מדהים מכולם היה ראש מחלקת היסטוריה, תא"ל אברהם אילון, שניתח את המבצע בהרחבה בכתב העת של צה"ל “מערכות", אחרי 12 שנים. הוא כתב בין היתר: “המטרה לא הייתה לפגוע בצבא ירדן, ואם התפתחו הדברים כפי שהתפתחו היה זה באשמת צבא ירדן".