אבי כלש (56), שנולד בלבנון, עלה בגיל 6 עם משפחתו לארץ והשתתף במלחמת שלום הגליל. כעת בתו, רב"ט שחר כלש, משרתת כתצפיתנית במוצב שומרה בגבול לבנון, ורואה ממרחקים את מחוזות הילדות של אביה. כלש, בוגרת תיכון בגין בראש העין, שאפה לפני גיוסה לעבוד עם חיילים בתפקידי הדרכה. "רציתי להיות מדריכת צניחה או סימולטור בחיל הים, אבל לא קיבלתי את המיונים והייתי מיועדת לשרת במודיעין. הציעו לי תפקידים שונים, אבל חיפשתי תפקיד עם משמעות", היא מספרת.
ההתחלה הייתה קשה. "שלחו אותי לבסיס סיירים בדרום. עשיתי טירונות וקורס תצפיתניות שנמשך שלושה חודשים. בהתחלה הייתי בדיכאון, בגלל הסטיגמות של התפקיד. זה גם לא היה התפקיד שרציתי", היא מספרת. "הבנתי שצריך לזרום ואז ראיתי והתחברתי לתפקיד ולמשמעות הרבה שלו".
מדוע נוצרו הסטיגמות?
"הסטיגמות הן מלפני הרבה שנים. הרוב חושבים שהתנאים של השירות הם כמו בתקופת קום המדינה. אבל כבר בקורס ראיתי שהתפקיד מאוד מאתגר והבנתי כמה אחריות יש לי על הכתפיים. זה התפקיד הכי מספק, שמעניק יכולת להציל חיים ולסכל פיגועים".
"האחריות עצומה"
עם תום הקורס היא הוכשרה כבקא"סית (תצפיתנית שעברה הכשרה מיוחדת למערכת רב־סנסורית). האפשרויות שעמדו לפני כלש היו לשרת בגבול מצרים, באיו"ש, בגבול סוריה, בגבול רצועת עזה, ובגבול לבנון. "התייעצתי הרבה עם אבא. והחלטתי לבקש לשרת בגבול לבנון".
מדוע דווקא שם, רחוק מהבית?
"ביו"ש התפקיד פחות מאתגר מאשר מול חיזבאללה. בגבול לבנון אני משמשת כבקרית איסוף ועובדת עם מערכת יותר מתקדמת. הקשבתי לסיפורים של אבא על לבנון וראיתי בכך גם סגירת מעגל".
איך הייתה ההתחלה בגבול לבנון?
"מגיעים לחמ"ל והתחושה היא של די לבד. ואז מתחילים ללמוד כל אבן בגזרה. אני גם מאוד אוהבת גיאוגרפיה וזה השתלב עם החיבור שלי לתפקיד ולגזרה. עברתי חפיפה. בהתחלה זה היה די מלחיץ, אבל אחרי שנכנסתי לתפקיד התחושה מדהימה. האחריות עצומה ויש לי סיפוק עצום".
איך עובר הזמן במשמרת מול המסכים?
"התפקיד בנוי על חברות והוא מאוד מחבר. יושבים ארבע שעות במשמרת ושומעים מהחברות סיפורים ונוצרת חברות עמוקה. המשמרות מדהימות".
איך נראית לבנון מהחמ"ל?
"הגזרה מהממת. לבנון יפהפייה והבנות מאוהבות בשטח. אני אוהבת ומכירה כל אבן בשטח. הכל פסטורלי, מהמם".
איזה אזור יפה במיוחד?
"הרי השוף מאוד מאוד מיוחדים. הם גבוהים ויפים".
את הבית שבו נולד אבא שלך בביירות איתרת?
"חיפשתי, אבל הבית כבר לא קיים".
האב הפגיז את ביירות
אבי כלש, העוסק בתחומי הטקסטיל והנדל"ן, חי ונושם את התפקיד המאתגר של בתו, שמהווה מבחינתו סגירת מעגל מרגשת. הוא נולד בביירות, כבן למשפחת סוחרים ובנקאים. "היתה לנו רמת חיים גבוהה. לבנון היתה חוליה מקשרת בין אירופה למפרץ הפרסי. מדינה מאוד יפה ונגישה. כדי לראות שלג, צריך היה לנסוע רק רבע שעה מביירות", הוא נזכר.
המפנה הגיע ב־67'. "אחרי המלחמה אבא שלי דיבר יותר מדי והתגאה בניצחון הגדול של ישראל. הוא נכנס לכלא לחודשיים. כשיצא אמר: זהו, סוגרים הכל ועולים לישראל". המשפחה עלתה דרך מדינה שלישית. בתחילה עלו האם והילדים ובהמשך הצטרף אליהם גם האב.
"אמא שלי ידעה עברית והכירה את ארץ ישראל. לפני קום המדינה היא למדה במחזור הראשון בבית הספר עיינות ליד יבנה. אז הכל היה פתוח והייתה רכבת בין ארץ ישראל ללבנון דרך ראש הנקרה. גם אבי בילה כאן וההורים שלי ידעו עברית", הוא מספר. בצה"ל שירת כלש על ספינת סטי"ל ובמלחמת לבנות הראשונה הוא תחם על הספינה מול חופי לבנון. "הייתי בחופשת שחרור ואז קראו לי. היו אז הפגזות קשות וכנראה שבהפצצות גם הבית שנולדתי בו נהרס".
איך הייתה התחושה להפגיז את ביירות?
"הרגשתי ישראלי לכל דבר. כשתפסנו מחבלים, אני הייתי הדובר מולם כי ידעתי את השפה".
העובדה שהבת שלך משרתת בגבול לבנון היא סגירת מעגל?
"אני מקווה שסגירת המעגל הסופית תהיה כשנלך ביחד לביירות. זה יקרה, אבל לא עכשיו. אולי יום אחד".