כוח עליון: הסיפור המלא על היום ששינה לחלוטין את פני המזרח התיכון

יום שני, 5 ביוני 1967. 8:30 בבוקר. בעוד כוחות השריון של צה"ל פורצים בשלושה מוקדים למדבר סיני ובזרוע נוספת לרצועת עזה, צלצל אל"ם יוסק'ה נאור לאשתו, מרים, והודיע לה בהתרגשות: “המלחמה נגמרה". אותה מלחמה שהחלה כ–80 דקות קודם לכן, עם המראת מטוסי התקיפה של חיל האוויר בשעה 7:14, ושבפועל נמשכה שישה ימים ורשמה הישגים צבאיים כבירים, נגמרה עבור נאור - בניצחון אדיר - תוך קצת יותר משעה. למעשה, אל"ם יוסק'ה נאור הוא אחד מחמשת אדריכלי הניצחון בקרב המשמעותי ביותר של מלחמת ששת הימים, הקרב האווירי, הלא הוא מבצע "מוקד".

80 הדקות ששינו את פניו של המזרח התיכון לפני 50 שנה שכבו כמעט שנתיים בכספת הסודית של חיל האוויר, בדמות נייר עבודה שתכנן תא"ל בדימוס רפי סיברון. הסיפור מתחיל עוד קודם: “ב–1962 הייתי ראש מדור תכנון בענף מבצעים בחיל האוויר, שעליו פיקד יאק (יעקב נבו), בכיר טייסי הקרב בחיל, וגאון בחשיבה מבצעית. יום אחד בישר לי יאק שמפקד החיל, עזר ויצמן, הטיל על הענף לתכנן השגת עליונות אווירית במלחמה הבאה, שכן לתוכנית הקרב שלנו באותה העת, ‘תלם', היו פגמים רבים. המשימה הוטלה עלי. הרעיון המוביל היה פגיעה קריטית במסלולי המראה וגישה והשמדת מטוסי אויב על הקרקע. אחרי שלוש וחצי שנות עבודה מורכבת מאוד, עם כל גורמי חיל האוויר וגורמים מחוץ לחיל, סיימתי את המשימה וניסחתי את פקודת ‘מוקד'".

איך הגיבו בחיל?

“ב–1965 העברתי את התוכנית לביקורת המפקדים הבכירים של חיל האוויר. עזר ויצמן ושמואל כסלו, ראש ענף אוויר 6 (בקרה), העירו הערות קלות. אך צ'אטו (יואש צידון), ראש ענף אוויר 2 (אמל"ח), שהריץ אותה על המחשב היחיד שהיה בחיל, בעזרת מומחה אזרחי לחקר ביצועים וניתוח מערכות בשם רביד, פסל אותה מכל וכל וקבע שהיא תיכשל, כי המצרים יגלו את המטוסים בדרכם ליעד וכי במקרה הטוב יחוסלו במטס הראשון רק שליש משדות התעופה של האויב. הם נתנו לה רק 20% של הצלחה. צ'אטו הלך לראש מחלקת אוויר וסגן מפקד החיל, מוטי הוד, ואמר שהוא מתנגד לתוכנית. מוטי קיים דיון עם כל גורמי המטה, בהם גם צ'אטו והמומחה האזרחי, והם הציגו במשך שעתיים את ביקורתם. כשסיימו, קבע מוטי: ‘צ'אטו ידידי, זאת אולי תוכנית לא טובה, אך היא הכי טובה שיש. עד שתתיישב ותביא לנו תוכנית אחרת, ניצמד לתוכנית 'מוקד'".

הוד היה רציני. באותו בוקר ביוני 1967 הוא הפך את התוכנית לפקודת מבצע, שבוצעה כמעט ללא שינוי מהמתווה של תא"ל בדימוס סיברון. באותו הבוקר חברו כמה גורמים שהבטיחו את הצלחת “מוקד". חבירה זאת הייתה כל כך נדירה, שאם לא היה מדובר במזל חד־פעמי, אזי מדובר בכוח עליון. בתחקיר עומק זה אתאר ואנתח לראשונה, אחרי 50 שנה, את מכלול הגורמים להצלחת “מוקד" - הצלחה שהובילה לניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים.

המספר הנוסף

שנה לאחר אישורה של תוכנית "מוקד" נפל דבר בצה"ל ובחיל האוויר. בניגוד להסכמה הכללית במטכ"ל, ובניגוד לדעתו של הרמטכ"ל יצחק רבין - שלפיה אין למוטי הוד הכישורים האינטלקטואליים הדרושים לאדם שמפקד על חיל האוויר הישראלי, קיבל האלוף הוד את המינוי היוקרתי והחל לפקד על החיל - הרבה בזכות לחץ שהפעיל האוהד היחיד שלו בצמרת הצבא - ראש אג"ם החדש ומפקד החיל היוצא, עזר ויצמן. הוד כיהן בתפקידו עד מאי 1973, חמישה חודשים לפני המכה הכואבת שקיבל חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים. מיותר לציין שרבים מאלה שטענו שאסור לתת לו לפקד על החיל היו אלה שהצטערו שהוא לא המשיך בתפקידו לעוד שנה, ואז אולי הטיל המצרי–סובייטי לא היה מכופף את כנף המטוס הישראלי בכיפור.

כך או כך, הוד הוציא לפועל את תוכנית המגירה ה"לא טובה" בהצלחה שנלמדת עד היום בבתי ספר למלחמה ברחבי העולם.

ב–1967 איש לא הבין איך זה קרה, בעיקר כי חלק מהסיבות להישג היו חסויות (ונותרו כך עד היום). אבל 25 שנה לאחר המלחמה רמז הוד בטלוויזיה: “אנחנו לא היינו משופעים אז ולא נהנינו מהטכנולוגיה המודרנית שיש היום. לא היו מחשבים, לא במטוסים ולא במערכות הלחימה, אבל היו לנו אמצעים פרימיטיביים שבעזרתם יכולנו לקרוא את מה שהמכ"ם המצרי רואה. עשינו ניסויים לפני המלחמה הזו על מנת לבחור את הנתיבים, על ידי כך שהטסנו מטוסים שלא ידוע מה הם עושים, ואנחנו בדקנו אם המכ"ם המצרי רואה או לא רואה אותם, ואז קבענו אותם כנתיבי חדירה, וקבענו את גובה המינימום שאנחנו יכולים לחדור בו, וזה נתן לי את האפשרות להשיג את ההפתעה שרצינו. היינו בטוחים שהיא תהיה, כי ידענו שבנתיבים האלה המכ"ם המצרי לא יראה אותם".

לפני שש שנים אמר לי חברי רמי אושה, איש הלוחמה האלקטרונית לשעבר בחיל האוויר, שעל מנת להבין את הצלחת מבצע “מוקד" עלי לשוחח עם אל"ם בדימוס יוסק'ה נאור. שמעתי לעצתו, ובמשך שנה וחצי קיימתי מדי שבוע פגישה מוקלטת עם נאור. התברר לי שבתקופת ההמתנה, שבועיים לפני פרוץ המלחמה, הוא קיבל, יחד עם אחרים, את פרס ביטחון ישראל על פיתוח “רקפת", שאפשרה לראות מה שהמצרים רואים במכ"ם באל–עריש ובמקומות אחרים. נאור סיפר לי שביום השני למלחמה לקח אותו הוד, בפקודה, למקלט של בניין משרד ראש הממשלה בירושלים, לקבל תודה על הניצחון הגדול מראש הממשלה, לוי אשכול.

בניתוח לאחור, צ'אטו ורביד לא טעו בביקורתם. ההערכות לפני פרוץ המלחמה היו שבמקרה הטוב תחסל תוכנית “מוקד" מחצית מחיל האוויר המצרי במחיר של רבע מחיל האוויר שלנו. עם המחצית הנותרת, יחד עם חילות האוויר של סוריה, ירדן ועיראק, ויחד עם מטוסים שברית המועצות ומדינות אחרות יכלו לספק במהירות למצרים, השפעת “מוקד" לא הייתה משמעותית, ואז הקטסטרופות שהכל בארץ ובעולם צפו לישראל אכן יכלו להתממש. בפועל, בתוך 80 דקות נמחקו שלושה רבעים מהצבא המצרי, ואילו ישראל איבדה רק 10% מהמטוסים שלה. זה היה הפער שמוטט את הצבא המצרי, דבר שהוביל לקריסה מוחלטת של כל צבאות ערב.

החמישייה הפותחת

לפי המומחה המוביל בישראל לאסטרטגיה אווירית, איש חיל האוויר, אל"ם בדימוס ד"ר שמואל גורדון, שהשתתף כטייס ב"מוקד", “פתיחת מלחמה על ידי תקיפת שדות תעופה הייתה רעיון שהתפתח בצבא הגרמני לקראת מלחמת העולם השנייה. הם ניסו ליישמו ללא הצלחה, עקב בעיות מזג אוויר, בהתקפה על פולין בפרוץ המלחמה, ויישמו אותו בהצלחה בהתקפה על צרפת. הבריטים למדו את הרעיון מהגרמנים, ומפקדי חיל האוויר בצה"ל, דן טולקובסקי ועזר ויצמן, ששירתו כטייסים בחיל האוויר המלכותי, הביאו אותו אלינו. פקודה לתקוף שדות תעופה של האויב, ‘תוכנית צלע', נכתבה אצלנו כבר ב–1954. רוב האימונים שלנו, הרבה לפני ‘מוקד', היו מיועדים לתקיפת שדות התעופה של האויב ביום הראשון של המלחמה".

הטייס הוותיק אל"ם בדימוס יעקב אגסי, שהשתתף ב"מוקד" כטייס, ובמלחמת ההתשה היה ראש ענף מבצעים בחיל אוויר, זוכר ש"ב–1955, בהיותי בקורס ‘מטאור' בהכנה למינויי לסגן מפקד טייסת, הועברתי לתל נוף וישבתי בכוננות להובלת רביעיית ספיטפיירים, המיועדים להפציץ מטוסי מיג 17 בשדה התעופה קהיר–מערב, שמצרים קיבלה בעסקת הנשק הגדולה עם צ'כיה. לא היה סיכוי להגיע לשם, ובוודאי שלא לחזור; לא היו תצלומים של שדה תעופה ולא מפות טובות. תכננו לטוס גבוה, לצלוף במטוסים ולחזור או לדאות. טוב שדן טולקובסקי לא הצליח לשכנע את ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון לבצע".

ב–1958 מונה עזר ויצמן למפקד חיל האוויר. תרומתו הגדולה הראשונה ל"מוקד", שגם היא בבחינת נס, הייתה במינוי האנשים הראויים ביותר להכנת המבצע: את הוד, בעל האינטואיציה המבצעית הגאונית, הוא מינה לראש מחלקת אוויר. סגנו, ישעיהו ברקת - שניחן בחוש ביקורת מפותח ובדבקות במשימה - מונה לפיקוד על מחלקת המודיעין. יאק, בכיר הטייסים ועילוי בתחום החשיבה המבצעית, נשלח לפיקוד על אוויר 3 - ענף המבצעים של החיל. יאק הפתיע את כולם, ובחר בנווט רפי סיברון, שהוכיח את עצמו כאיש ביצוע מעולה ומדויק, המסוגל לתרגם ולפתח את רעיונותיו של יאק לתוכניות מבצעיות, לפיקוד על מדור תכנון.

המינוי של הוד היה המפתיע ביותר, כי כאמור במטכ"ל זלזלו בו, אבל גם זה של סיברון הפתיע, משום שעד אז רק טייסי קרב מונו לתפקידים מבצעיים. נווטים שהתקדמו היו לחוטבי עצים ושואבי מים. אבל חמשת הקצינים הללו הם שהביאו את הניצחון במלחמת ששת הימים בסופו של דבר, והעובדה שכיהנו יחד בתפקידיהם באותה העת היא בבחינת נס.

סיברון: “הייתי בסך הכל נווט, ומוזר שיאק בחר בי. טבעי יותר היה שיבחר טייס מהטייסת שעליה פיקד. עברנו לפני זה יחד קורס בלוחמה נגד צוללות במלטה. שם הצטיינתי, והוא התרשם מזה מאוד, כנראה. בתחילה עסקתי בעיקר בתכנון ימי קרב בח"א, וכך הכרתי ממש מקרוב את כל הטייסות והמטוסים. יום אחד חזר יאק מוויצמן והודיע לי ש'הוטל עלינו להכין תוכניות לעליונות אווירית במלחמה הבאה - הכל פתוח'. השבתי: ‘תשכח מזה. אין לי עוזר, ויש הרבה מטלות שוטפות'. יאק פסק: ‘תעשה בזמנך החופשי, לא בוער'".

שלוש שנים עבדו יאק וסיברון על “מוקד". שלוש פעמים בשבוע הם הקפידו לסעוד יחד בצהריים ולדון בתוכנית. סיברון עשה את העבודה השחורה. אבל רק עם הרעיונות של יאק לא היה ל"מוקד" סיכוי להתממש. לב התוכנית היה להביא במטס המפתיע הראשון את רוב מטוסי הקרב, המיושנים יחסית של חיל האוויר, ל–11 שדות תעופה צבאיים מצריים, בדיוק באותה דקה. שדות התעופה הללו היו בטווח טיסה וחזרה של מטוסינו - שהרי באותה תקופה לא היו לנו אמצעים לתדלוק באוויר - והתוכנית הייתה לפוצץ את מסלולי ההמראה והגישה, כך שהמטוסים שמפוזרים על הקרקע לא יוכלו להמריא, ויהיו טרף לסיבוב השני והשלישי של מטוסינו.

הסיכון העיקרי היה שהמצרים יגלו את המטוסים חמש דקות או יותר לפני הגיעם ליעד. או אז מטוסיהם היו ממריאים והיה עלול להתרחש אסון: לא רק מטוסים שלנו שטסו בלי חימוש לקרב אוויר היו נפגעים, אלא שאל שמי מדינת ישראל, שנותרו ללא הגנה, היו ממריאים מטוסים מצריים ופוגעים בשדות התעופה שלנו, באתרים צבאיים ואזרחיים רגישים וחיוניים, ובעשרות אלפי אזרחים.

אבל סיברון הצליח לתכנן נתיבים נסתרים. שייקה ברקת ומחלקתו סיפקו מידע מדויק על כל שדות התעופה במצרים, אבל גם בסוריה, ירדן ואפילו עיראק. במקביל, לפי חוקר התעופה הצבאית הישראלית דני שלום, “צ'אטו תכנן ופיתח בחברת מאטרה הצרפתית פצצות פיצוח מסלולים (פפ"ם) שהתאימו בדיוק לנתונים הספציפיים של ‘מוקד': הן הוטלו מגובה של מאה מטרים בדיוק, ולאחר מספר שניות נפרש מצנח בלימה, כדי לאפשר למטוס להתרחק. המצנח גם הטה את חרטומה של הפצצה לזווית של 60 מעלות לעבר המסלול, ובתוך זמן קצר נוסף הופעל מנוע רקטי, אשר האיץ את מהירותה לעבר הקרקע. בין הטלת הפצצה להתפוצצותה על הקרקע מפרידות שש שניות. המכתש שהיא יוצרת במסלול המראה תקני הוא בעומק של 1.6 מטר ובקוטר של חמישה מטרים".

סיברון: “משהתוכנית התקבעה לפקודה, פרשתי ללימודים, והאחריות עליה עברה לרפי הרלב. בסוף 1966, יום שישי אחרי הצהריים, נסעתי לטבעון לבקר את הורי. ליד הכיכר המרכזית בעיר הבחנתי במכונית דה–שבו צבאית ובה ישב הרלב. ניגשתי אליו. הוא סיפר שחזר מדיון ברמת דוד, שם דנו בשאלה אם לעדכן את ‘מוקד', או לתכנן תוכנית אחרת לאור ההתפתחויות. הוחלט להשאיר את ‘מוקד' כמות שהיא, וכך היא נשארה עד שהופעלה במלחמת ששת הימים".

נאור וגאון

אבל גם צוות החשיבה והפיתוח של סיברון ויאק לא הספיק. בלי יוסק'ה נאור ותרומתו לחיל ולתוכנית העבודה, מבצע “מוקד" לא יכול היה להצליח.

נאור נולד בפולין ב–1925. בפרוץ מלחמת העולם השנייה ברחה משפחתו לברית המועצות והוגלתה לסיביר. שם, בתנאים קשים ביותר, הוא התבגר. לאחר תום המלחמה קפץ כמה כיתות וסיים בהצטיינות בית ספר תיכון במוסקבה. במלחמת העצמאות גילו אותו הטייסים הישראלים שהתאמנו ורכשו מטוסים בצ'כוסלובקיה, בזמן שהוא למד אלקטרוניקה בטכניון בפראג. הם שכנעו אותו לנטוש את הלימודים. ב–1949 הוא עלה ארצה והצטרף לחיל האוויר. לאחר שעיין בספרי אלקטרוניקה ישנים של אוניברסיטת M.I.T האמריקאית, הוא בנה את המכ"ם הראשון של חיל האוויר.

מפקדי החיל באותה העת עוד לא יכלו להעריך את כישוריו של הגאון. במהלך שירותו הוא סיים תואר ראשון באלקטרוניקה בטכניון. לדבריו, לא למד שם הרבה. אחר כך למד באנגליה לימודים מתקדמים, השתלם במערכות טרנספונדרים לקליטה ולשידור גלי קול, ושב ארצה על מנת לתרום תרומה מכרעת לניצחון במלחמת ששת הימים, לתעשיית ההייטק הישראלית, ולפיתוח אומת הסטארט־אפ.

בחיל האוויר הוקם מדור סודי שבסודי - ללוחמה אלקטרונית. המְפַתח והאיש המרכזי בו היה נאור. סא"ל בדימוס ויקטור מרקו: “עד שנפצעתי ב–1958 הייתי טייס קרב. לאחר שהחלמתי הועברתי לענף בקרה. אז התבקשתי בסודי סודות להקדיש חלק מזמני ללוחמה אלקטרונית, ללא ידיעת איש. שימשתי מפקד המבצעים בל"א. היינו בסך הכל כעשרה אנשים, ואיש לא ידע מה אנחנו עושים. הכל עבר דרך נאור, והוא דיבר רק עם הבכירים ביותר, וגם להם לא אמר הרבה. על דלת חדרו, שהיה המשרד שלנו, היה כתוב “נאור גשעפְט (עסקי נאור, ביידיש - א"מ)".

אגסי, שהיה ראש ענף מבצעים בח"א בזמן מלחמת ההתשה, נתקל בנאור בכל הדיונים הבכירים. לדבריו, “נאור סירב להסביר לנו את מעשיו. חשבנו את עצמנו לדי אינטליגנטים על מנת להבין הסברים באלקטרוניקה. כיוון שהוא שתק, חשבנו שאין לו מה להגיד וזלזלנו בו. לעתים היו שהאשימו אותו בתקלות, מבלי שהבינו את הנושא, כמו במבצע 'אתגר' שכישלונו גרם לסיום מלחמת ההתשה, ובכך אפשר למצרים להתכונן היטב למלחמת יום הכיפורים. שייקה ברקת, לעומת זאת, הציע לי לקחת ברצינות כל מה שנאור אמר לי".

הזלזול בנאור היה המשכו הטבעי של הזלזול בפטרונו, סגן מפקד החיל, מוטי הוד. נאור מספר שהוד ביטל כלפיו את מתכונת הניהול הבירוקרטי, שעל פיה מתנהלות מערכות גדולות, ונהג בשיטת התגובה המהירה (QRC) שפותחה בארצות הברית. תוכניותיו של נאור לא היו צריכות לעבור לאישור בענפים של צ'אטו וכסלו, וקיבלו אישור כמעט אוטומטי מהוד, בסכומים שהגיעו למאות מיליוני דולרים. חורשי רעתו האשימו אותו בשחיתות, אך כל הבדיקות הוכיחו כי היה ישר כסרגל. התוצאה: עד מלחמת ששת הימים הוא פיתח מערכת התרעה מוטסת שכונתה “מאירה"; מערכת מוטסת הקולטת את כל הנתונים על האויב המכונה “יין"; חוסמי מכ"ם מוטסים המכונים “יבלת"; וחוסם מכ"ם קרקעי המכונה “מרים" (על שם אשתו). שיא פיתוחיו, שהבטיח את הצלחת “מוקד", בעיני הוד לפחות, היה מתקן ה"הרקפת".

בעיונו במסמכי מודיעין חסויים אצל ברקת, באמ"ן ובמוסד, מצא נאור שברית המועצות העבירה למצרים מתקן המשדר את תמונת המכ"ם מהאנטנה לבקרה שהייתה ממוקמת בבונקר, ואל מרכז הבקרה במפקדת חיל האוויר המצרי. בעזרת קשריו, הוא התקין בבסיס אמ"ן בהר קרן שבנגב המערבי, ליד שבטה, מַקְלֵט לקליטת השידורים של אותו מתקן רוסי. סיפר ויקטור מרקו: “יום אחד, בקיץ 1966, אמר לי נאור שיש מערכת מצרית שמשדרת ולא יודעים באיזה תדר. הוא שלח אותי להר קרן עם סטודנט גאון, צבי ליסק, לקלוט את התדר. בילינו שם ביום ובלילה, תקופה די ארוכה, עד שהגיע אלינו נאור במסוק ואמר: ‘גילינו, התקפל, נדבר בבית'. היה שקט זמן מה עד שהופיע ליסק עם המכשיר שלנו. נאור אמר לי: ‘תלמד מכ"ם, נתאם את המכשיר של ליסק עם המכ"ם שלנו, לראות אווירונים'".

נאור: “אחרי שהתגברנו על בעיית הקידוד של השידור, הצלחנו לראות את שידורי המכ"ם שלהם. העברנו את המתקן שנבנה בתעשיות האלקטרוניות להר קרן, וראינו בעזרתו את שידורי המכ"מים של המצרים. יכולנו לראות כמובן גם את מה שהם לא רואים, ובהתאם לכך הוד שינה חלק מהנתיבים של ‘מוקד', שהתברר לנו שהם גלויים - לנתיבים מוסתרים. לפני פרוץ המלחמה הוד הביא לשם את הרמטכ"ל רבין, שהתרגש עד דמעות כשראה והבין מה שפיתחנו. ‘רקפת' היא האחראית העיקרית להצלחה האדירה במלחמת ששת הימים".

הטירוף של ההמתנה

במרץ 1967, חודשיים לפני שהמצרים הכניסו כוחות צבא לסיני ופרץ המשבר שהוביל למלחמת ששת הימים תוך שלושה שבועות, הכניס הוד את חיל האוויר לכוננות עליונה, הודות להערכת מצב של שייקה ברקת. הוד הסביר שהתנאים במזרח התיכון מלמדים שעלולה לפרוץ מלחמה בקרוב, אפילו שבאותה העת הערכת המודיעין של אמ"ן צפתה שלא תהיה מלחמה לפני 1970.

בעזרת ה"רקפת" עדכן הוד את נתיבי הביצוע של “מוקד" בלי שהרוב המוחלט של המפקדים הבכירים בחיל היו מודעים לכך. כשפרץ המשבר, ב–15 במאי, חיל האוויר היה מוכן. לפי הוד, “רבין לא הכיר את תוכנית חיל האוויר ולא התעניין בה. ישבו חמש דיביזיות מצריות ושתיים פלסטיניות על הקו, ולא ידעו איך להתעסק איתן. כל טייסת שהמצרים הכניסו לסיני גרמה לרבין היסטריה. חששו שחיל האוויר המצרי יעלה עלינו, אך הוא לעולם לא היה עולה עלינו. חיל האוויר המצרי בסיני היה פחות מוגן".

ועוד סיפר הוד: “לפחות מהניסיון שלי עם רבין מהעבר, היה ברור שמה שאני אחליט ייראה בעיניו, ולא תהיה לי בעיה כלל. בגלל המצב הנפשי שלו הוא יהיה מוכן להסתמך על כל דבר שאפשר להיתלות בו, בלי שום בעיה, ובלי שום אפשרות בכלל לבדוק אם זה טוב או לא טוב. אם יש תוכנית שמישהו מציע ומוכן לבצע, אז אפשר לבצע. זאת הסיבה לכך שפרט לקווים כלליים מאוד, ‘מוקד' לא הוצגה אף פעם. לא התעסקו במלחמה האווירית, אך אמרו שהכל תלוי בחיל האוויר. הרמטכ"ל לא הבין בדיוק מהי התוכנית האווירית. הוא הבין כי אנחנו הולכים לתקוף, אבל הוא לא האמין כי זה ניתן להיעשות".

לצה"ל היו תוכניות מגירה אחדות למגננה ולמתקפה בחזית המצרית. עד 19 במאי שלטה במטכ"ל תפיסה של מגננה. ב–20 במאי הוחל בתכנון התקפה. רבין דבק במגננה, אך בלחץ רוב חברי המטכ"ל הורה בו ביום לתכנן במקביל תוכנית מצומצמת בשם “עצמון", לכיבוש רצועת עזה כקלף מיקוח להבטחת השיט בשארם א־שייח', תוך בלימה ומגננה ביתר הגזרות. כל חברי המטכ"ל, למעט מפקד גיסות השריון, ישראל טל, הסתייגו ממנה. מפקד פיקוד הדרום, ישעיהו גביש, טען ש"הייתה לנו הרגשה של ביזיון צה"ל". שרון כינה אותה “טמטום מוחלט". רבין הציג את התוכנית לאנשי האופוזיציה - דוד בן־גוריון ומשה דיין - בתקווה שיתמכו בו, אך הללו ביקרו אותה ואותו בחריפות. רבין התמוטט.

התמוטטותו של רבין ב–23 במאי קבעה עובדות בשטח: ויצמן, ראש אג"ם, היה הרמטכ"ל בפועל למשך יומיים. הוא פקד כי חיל האוויר יפעיל את “מוקד", ובמקביל אוגדות היבשה יפרצו לסיני, אבל עדיין היה חסר לו אישור מהממשלה כדי לצאת לדרך. ב–24 במאי ויצמן התפרץ לחדרו של אשכול בעת שראש הממשלה אכל ארוחת צהריים עם מזכירו הצבאי ודרש לפתוח במלחמה מיד. אשכול, המבוגר האחראי בסיר הלחץ של תקופת ההמתנה, לא התרגש. במטכ"ל החלה תסיסה נגד ויצמן שהוגדר כ"פזיז", ונטען כי מהלכיו יצרו בלבול בצה"ל. הטענה לא הייתה מבוססת - הבלבול היה במטכ"ל, שם האלופים לא הבינו בלוחמה אווירית כלל - ולא בגייסות ובטייסות. התסיסה נגד ויצמן הובילה למינויו של האלוף חיים בר־לב לסגן הרמטכ"ל - מהלך שאיזן את מצב העניינים, השפיע לטובה גם על רבין שחזר לתפקוד והרגיע את הצבא.

הקמת ממשלת האחדות והדחתו (או התפטרותו מרצון) של לוי אשכול מתפקיד שר הביטחון לטובת משה דיין, בשל הלחץ הציבורי והפוליטי - חמישה ימים לאחר מינוי בר־לב - תרמו גם הן ל"מוקד", שכן דיין, שקיבל מוויצמן את התוכניות, הרחיב אותן ודרש מהוד הסבר מפורט ומקיף על המבצע.

שעה טובה למלחמה

מאז גיוס המילואים הגדול שערך צה"ל ב–19 במאי שררה בציבור הישראלי דכדכת איומה. תקופת ההמתנה לא היטיבה עם המדינה, ואולם מינויו של דיין לשר הביטחון העלה את המורל בציבור וגם במטכ"ל. רבין נותר שפוף. הוד: “יומיים או שלושה לפני המלחמה ראיתי שמוכרחים לעשות משהו כדי לחזק בו את האמונה שהדבר ניתן לביצוע. ביקרנו בטייסת 119, והם סיפרו לו מהי בדיוק התוכנית שלהם. הוא ביקש מרן פקר שיסביר לו. זו הפעם היחידה שבה הרמטכ"ל קיבל הסבר על מבצע התקיפה של שדה תעופה, לא כבדיקת תוכניות, אלא במסגרת לימוד ועידוד".

בתחילת יוני גם יוזם מבצע “מוקד", עזר ויצמן, היה מוטרד. אגסי: “ישבתי בכוננות בחצרים בתוך מיראז'. הכל מחובר, מניעים וממריאים. הגיעה מכונית שרד. יצא ויצמן, עלה בסולם. הורדתי את הקסדה. הוא שאל ‘מה יהיה?'. אמרתי: ‘המפקד, תתעודד, לא רואה שום בעיה. הכל יהיה בסדר'. ירד מהסולם אחרי שקיבל עידוד ונסע לקריה. ידעתי עם מי יש לנו עסק. הכרתי אותו מקרוב מאוד במשך הרבה שנים. הוא היה פחדן גדול. מזל שמוטי פיקד אז על חיל האוויר".

בבסיס הבקרה המרכזי בחפץ חיים תכנן ויקטור מרקו, ביום ראשון, 4 ביוני, את הבקרה על “מוקד". לדבריו, “ידענו שמחר או מחרתיים תפרוץ מלחמה. אחרי הצהריים התקשר אלי רוברט, מפקד היחידה, והורה לי לתרגל שוב את הבקרה למבצע, למרות שבאותו יום תרגלתי פעמיים. הצעתי שאתן לַבַּקָרים מנוחה, אך הוא התעקש ומילאתי את הפקודה. עייף מהתרגיל הלכתי לישון בשעה 22:00. ב־23:00 פתח רוברט בזהירות את דלת חדר השינה המשותף לקצינים, ורמז לי לצאת החוצה. בפרוזדור מסר לי פתק קטן ועליו כתוב: ‘שעה טובה. בשעה שמונה בבוקר, בהצלחה!'. מיהרתי למרכזייה. ניתקתי את הפלגים, כדי ששום בקר לא יפר במבצע את דממת האלחוט המוחלטת שתוכננה".

לפני חתימת פקודת “מוקד" ב–1965 התנהל ויכוח לגבי שעת השי"ן. ויצמן דרש לתקוף עם שחר. סיברון התעקש כי יש לתקוף מאוחר יותר. התפשרו, ובפקודה נכתב כי שעת השי"ן תיקבע בהתאם לנתונים לפני המבצע. ביוני 1967, לאחר שדיין אישר את התוכנית הגדולה של התקפה אווירית ומיד אחרי תחילתה מתקפה יבשתית, דרש מפקד האוגדה הפותחת, שתוכננה לנוע בגזרה הצפונית של סיני, ישראל טל, לתקוף עם שחר. הוד התייעץ עם ברקת שסיפר: “כינסתי רב"טים וסמלים, מודחֵי קורס טיס, ואינטליגנטים מאוד, ששירתו במחלקת המודיעין, והתייעצתי איתם. הם פסקו שיש לתקוף ב–7:45 בבוקר, לאחר שהמטוסים המצריים יסיימו את סיורי הבוקר שלהם, הערפל יתפזר והטייסים יהיו מרוכזים בחדר האוכל. מוטי הסכים, ולירוקים לא הייתה ברירה".

בצירוף מקרים מדהים (או שלא?) תכנן הפיקוד המצרי העליון, בדיוק לאותה שעה, שלוש טיסות אח"מים לשדות תעופה בסיני: במטוס אחד היה סגן נשיא מצרים ושר המלחמה, הפילדמרשל עבד אל–חכים עאמר, בחברת מפקד חיל האוויר ומפקד ההגנה האווירית המצרית, ועוד קצינים בכירים; במטוס השני ראש ממשלת עיראק וגנרל סובייטי בכיר, ובמטוס השלישי יחידת קומנדו מצרית. כדי לשמור על ביטחון האח"מים, קיבלו אנשי סוללות הנ"מ המצריות בנתיבי הטיסה פקודה לא לפתוח באש. האם לצה"ל היה מידע על כך, שקבע לא רק את שעת השי"ן, אלא גם את יום העי"ן? בכל הפרסומים והעדויות מ־50 השנים האחרונות לא נרמז על כך, אולי רק בעקיפין, אבל קצין מודיעין ראשי לשעבר, תא"ל בדימוס ד"ר דוביק תמרי, שב–1967 היה מפקד סיירת מטכ"ל, טוען: “האזנו בלא קושי לשיחות האלחוט של הטייסים המצרים". כך גם מעידים אנשי יחידה 515, לימים 8200, מאותה תקופה.

ויש עוד חיזוק להשערה: במסמך של ראש שלוחת המוסד במרוקו, יוסף פורת, שגילה העיתונאי גידי וייץ מ"הארץ" ופרטיו פורסמו שם על ידי אמיר אורן, עולה שבשיחות בין שר החוץ הישראלי בממשלת מנחם בגין, משה דיין, לבין סגן ראש ממשלת מצרים, חסן תוהאמי, שנערכו במרוקו ב–1977, שאל תוהאמי את דיין: “האם נאצר היה שותפך למזימה, כאשר שלח את עבד אל–חכים עאמר במטוסו לסיור ביקורת, בדיוק כשמטוסיכם תקפו בשעה שמונה בבוקר, 5 ביוני 1967?". אפשר ששאלה זאת לא מופרכת כל כך, כי לפי אחת הגרסאות עאמר, ששלט בצבא והתחרה על השלטון במצרים מול נאצר, פקד על צבא מצרים - בתיאום עם גורמים בברית המועצות שתמכו בו יותר מאשר בנאצר - להיכנס לסיני, לא לצורך מלחמה עם ישראל, אלא כדי להפיל את נאצר.

נס משמיים

בארבע וחצי לפנות בוקר, אור ליום שני, 5 ביוני, העיר הטלפון את יוסק'ה נאור. נאמר לו להכין את “הצעצועים". הוא מיהר לשדה התעופה להתקין את ה"יבלות" במטוסי הל"א, שאמורים היו להמריא ראשונים, על מנת לחסום את מכשירי המכ"ם של המצרים.

בשש וחצי בבוקר המריאו שני מטוסי הל"א כדי לחסום את המכ"מים של אל–עריש ורומני. המצרים לא הבחינו בהם. אחריהם המריאו מטוסי אימון מסוג “פוגה", עם קודים של מטוסי קרב והוראות לשוחח בקשר בקולי קולות, כדי להוביל את המצרים לחשוב שמדובר בטיסת אימון, או בסיור שגרתי, ולא בהתקפה שמתקרבת.

ב–7:14 המריאו המטוסים הראשונים מחצור, ותוך עשר דקות יצאו לדרכם כל 197 המטוסים שתוכננו למטס הראשון, בדממת אלחוט מוחלטת, תוך הוראה לא ליצור קשר גם במקרים הקשים ביותר, כולל נטישת מטוס. מחפץ חיים עקבו ויקטור ופקודיו אחרי המטוסים ולא גילו שום תקלה. אף מטוס לא התגלה על ידי המצרים. ב־7:45 הפציצו הרביעיות הראשונות את המסלולים בפפ"ם שפותח בצרפת, ושבו לעוד שני סיבובים להשמדת המטוסים שעל הקרקע.

על ההבדל בין הצלחה לכישלון אפשר ללמוד מהאירוע הבא: על אחד הרכסים בהרי עג'לון (גלעד) בירדן, בגובה של 1,350 מטר, היה ממוקם מכ"ם בריטי משוכלל שכיסה את כל שטחה של מדינת ישראל ועוד עשרות ק"מ מערבה לים התיכון. ערב המלחמה הוא הועמד לרשות צבא מצרים. מכ"ם זה היה מסוגל להבחין בכל תנועה בשדות התעופה של ישראל. הוד החליט לא לתקוף אותו, כדי לא למשוך את תשומת לב הירדנים והמצרים. לנאור גם לא הייתה חסימה עבורו.

כשהמריאו מטוסי צה"ל ליעדם, ב–7:14 בבוקר, בגובה של 30 מטר מעל פני הקרקע, הבחין בהם המכ"ם בעג'לון ומפעיליו דיווחו למצרים את מילת הקוד המוסכמת שהגיעה לחדר המבצעים של המפקדה המצרית העליונה. אבל בדיוק באותו היום הוחלף הקוד. מעג'לון לא שודר הקוד החדש אלא הישן שכבר הוחלף, והמידע שעלול היה להכשיל את “מוקד" לא הועבר.

התקפת הגל הראשון נמשכה 80 דקות. הותקפו 11 שדות תעופה והושבתו כליל שישה. 197 מטוסים מצריים הושמדו, שמונה מהם בקרבות אוויר. עוד לפני שהמצרים התאוששו הגיע המטס השני, עם אותם מטוסים ואותם טייסים. לחיל האוויר אבדו שמונה מטוסים, שבעה טייסים נהרגו, שלושה נפצעו ושניים נפלו בשבי. סבבי התקיפה נמשכו עד שבע בערב וכללו שדות תעופה נוספים במצרים, וגם את שדות התעופה של ירדן וסוריה, וכן שדה תעופה בעיראק. המתקפה היבשתית שהחלה באותו בוקר כבר הייתה בגדר ניצול ההצלחה האווירית והסתמכה עליה.

יוהרה ומחילה

לאחר שמונה לרמטכ"ל, העניק חיים בר־לב לנאור דרגה אישית של אל"ם. חמישה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים החליף בני פלד את מוטי הוד. זמן קצר אחר כך הוא זרק את נאור מחיל האוויר, כי באחת הישיבות אמר נאור לפלד שאין הוא מבין דבר בלוחמה אלקטרונית. גם שיטת הניהול המיוחדת של הוד כלפי נאור לא מצאה חן בעיני פלד. התעשייה האווירית קלטה את נאור בשמחה, והוא ניהל בה את מחלקת הלוחמה האלקטרונית וקיבל בשנית את פרס ביטחון ישראל, על אחד מפיתוחיו שם.

לדבריו, הוא פיתח לקראת מלחמת יום הכיפורים חסמים לטילים 3SA ו–6SA, שקרעו את מטוסי צה"ל לגזרים במהלך המלחמה, אך פלד והסובבים אותו לא ידעו על כך דבר. המחיר ששילם עם ישראל היה כבד. אחרי המלחמה יעץ עזר ויצמן לנאור לתת על כך עדות לוועדת אגרנט. על פי נאור, מקורבו של פלד, ראש מחלקת המודיעין באותה מלחמה, רפי הרלב, התחנן בשם פלד ובשם חיל האוויר שיימנע מכך, ונאור אכן לא התייצב בפני הוועדה. כשפלד נטה למות, השניים נפגשו פעמיים, ובמפגשים הללו פלד בכה וביקש סליחה. נאור סלח לו.