רות איבדה את שני בניה הלוחמים, ומצאה בית חדש אצל חבריהם

"ימי הזיכרון מהילדות היו הימים הכי מטורפים שלי כילד”, משחזר נדב איינשטייין (45), אחיהם למחצה של דודי ועוזי ארד ז”ל, קצינים בחיל השריון, שנהרגו בעת מילוי תפקידם בהפרש של קצת יותר משלוש שנים. דודי נהרג בתאונה בסיני בפברואר 1979, כשהתהפך עם ג’יפ שבו נסע, ועוזי נהרג מירי צלף ממש בפתיחת מלחמת לבנון הראשונה ביוני 1982.

“היינו מתחילים את הימים בקריית שאול, שם דודי נקבר, ובשלוש אחרי הצהריים היינו עולים לקבר של עוזי ברגבה עם כל החברים שלו, שם אנחנו גרים”, מספר איינשטיין, “זה היה יום טעון טכנית ורגשית בכל שנה מחדש”.

הוא היה רק בן שבע כשדודי נהרג, ובעת נפילתו של עוזי היה בן עשר. אחותו הקטנה ניצה הייתה אז בסך הכל בת שמונה. שני ילדים קטנים, וכבר אחים שכולים, פעמיים.

מאז דפק השכול בפעם האחרונה על הדלת של משפחת איינשטיין־ארד במושב רגבה שבגליל המערבי, עברו כמעט 35 שנה. ככל שעברו השנים, גדלו אצל איינשטיין השאלות והתהיות לגבי אחיו שאינם: “אני יכול להקשיב שעות לסיפורים של החברים שלו ליחידה, כי ככה אני בעצם חי אותו, ולא אכפת לי שהסיפורים חוזרים על עצמם. בבית לא היה נהוג לדבר על זה. אמא לא כל כך דיברה”.

אמם של השניים, רות איינשטיין, שמרה על קשר רצוף עם חבריו של עוזי ליחידה. למעשה, בפרספקטיבה של העשורים שחלפו, האחים לנשק הם הקשר החזק ביותר בינה לבין דמותו של בנה שנפל. בשבוע שעבר עלו אחדים מחבריו למצפור של קיבוץ משגב עם, וערכו משם תצפית על המקום שבו עוזי ז”ל נפל. “אני זוכרת את הבנים שלי כל יום, הם פשוט אינם, אבל הם מול העיניים שלי כל הזמן”, היא אומרת, “תמונתם כל הזמן מול עיני, ואין בי יכולת לתאר את ההרגשה. אני רואה רק תמונה, בלי מילים. עוזי היה ילד חברותי. הלך תמיד עם חברים, והחברים איתי מאז שהוא נהרג”.

למפגש הגיעו דני אהרון, גם הוא בן המושב רגבה, שלמעשה אומץ בידי המשפחה לאחר שאיבד את הוריו בגיל צעיר; עמית שריג מבית השיטה ועידו גביש מקיבוץ יפתח, שלחמו לצדו של עוזי בגדוד 71 של חטיבה 188 של חיל השריון וכאמור, אינשטיין – אחיהם הצעיר של עוזי ודודי.

“הייתי איתו בקורס מ”פ, ובגלל שהרגישו שמשהו הולך לקרות, הקורס קוצר וחזרנו לגדוד", אומר גביש. "היה אמור להיות לנו תרגיל גדול, עוזי היה סמ”פ בפלוגה ל’ לפני התרגיל הגדול, אבל המ”פ נפצע בתאונת אימונים ממש לפני התרגיל, ועוזי מונה למ”פ בלי תכנון מוקדם”.

דני אהרון: “לפני התרגיל הוא התלבט בשאלה אם כן או לא להיות מ”פ, הוא שאל את עצמו אם זה מתאים לו, הוא היה צריך לחתום עוד, ובזמן הזה הנפילה של האח דודי יושבת לו חזק־חזק בראש, והדאגה שלו לרותי, אמא שלו. הוא חשש מה יקרה אם הוא ייפגע או חלילה ייהרג – ומה שזה יעשה למשפחה שכבר איבדה בן אחד. הנושא הזה מאוד העסיק אותו, והוא דיבר איתי על זה ארוכות”.

מקצוען אמיתי

אבל המציאות קיבלה את ההחלטה עבור עוזי. הוא קיבל את תפקיד המ”פ לצורך התרגיל, ולמעשה החליק לתוך התפקיד ובהצלחה רבה. “הוא דיבר על זה שהולכים למלחמה באופן גלוי", אומר אהרון. "ובתרגיל הוא היה מצוין. אביגדור קהלני, שהיה מפקד אוגדה, אמר בקשר, כשכל החיילים שומעים, ‘היית נהדר, מעתה אתה מפקד הפלוגה’. אף אחד לא שאל אותו אם הוא רוצה או לא רוצה”.

גביש, שהיה מפקד מחלקה בפלוגה מקבילה: “התרגיל היה טוב מאוד, כי החיילים אהבו אותו, הם לחמו עבורו, היה לו קשר בלתי רגיל עם החיילים, שהתאמצו מאוד לעשות תרגיל טוב ממש בשבילו”.

והמציאות, זו שמינתה אותו למ”פ, המשיכה בשלה: לאחר כשלושה שבועות בתפקיד פרצה המלחמה. הגדוד נע מרמת הגולן לכיוון גדר המערכת, והטנקים נסעו על הכביש, מראה מאוד לא שכיח. “לכולנו היה ברור שלא נוסעים על הכבישים, אבל הבנו שהפעם זה רציני", אומר שריג. "הגענו לשטח הכינוס, שם אמר לנו המח”ט, לימים ראש המוסד מאיר דגן ז”ל, ‘להתראות בעוד שבוע בביירות’”.

לאחר הדברים הללו נפתח שער פטמה ושיירת הטנקים חצתה את הגבול ונעה צפונה. את פלוגה ל' של גדוד 71 הוביל אז מ”פ צעיר ומתלבט, שדיבר באופן גלוי עם חבריו על החשש מפני המוות, בידעו שהמשפחה כבר שכלה, ולא כל כך מזמן, את אחיו הבכור.

“לחמנו יום שלם ובלילה נחנו, קמנו, התארגנו וכבר בשבע וחצי עוזי נפגע", מספר גביש. "הייתי שלושה טנקים לפניו בסדר התנועה. השיחה האחרונה שלי איתו הייתה על שבי, זה הדיבור מאז מלחמת יום כיפור. זה עדיין ברמת הגולן. לא ידענו אם כדאי ליפול בשבי כקצינים, וחשבנו אם לענוד את דרגות הקצונה בעת הלחימה. ברור שהוא היה במתח, והרגישו את זה, כי ידענו שהולכים למלחמה”.

שריג: “היו חלק מהכפרים שקיבלו אותנו באורז, וחלק עם דגלים שחורים – כפרים ריקים, משם ירו עלינו טילי נ”ט ופצצות מרגמה, ויש גם ירי של צלפים ובעיקול בכביש, כשהגדוד מאט, כי הסיבובים לא כל כך פשוטים עבור טנקים. באחד מאותם עיקולים, הוא נפגע מירי של צלף”.

אהרון, שהיה הרל”ש של קהלני, מוסיף: “השיחה האחרונה שלי עם עוזי הייתה יומיים לפני הכניסה ללבנון, ביום שישי. הוא התקשר אלי ללשכה ושאל אם הפעם זה ‘על אמת’, כי היו כמה מקרים שחשבו שיקרה משהו ולא קרה בסוף. אמרתי לו ‘עוזי, הפעם זה באמת’. דקות לפני שהוא נכנס ללבנון, אמרתי לו בקשר ‘עוזי, שמור על עצמך’. מאז אני לא משתמש יותר בביטוי הזה”.

כשהגיעה לארץ הידיעה על מותו של עוזי, האם רותי הייתה בחו”ל, ואחיו הצעיר שהה בבית חברים במושב. “היינו בבריכה, אני ואחותי, היה קיץ. קראו לנו לבית של החברים שהשגיחו עלינו, ולשם הגיע קצין העיר. ביציאה האחרונה שלו הביתה הוא היה כאן עם החברה שלו, ראיתי אותו לזמן קצר”, מספר איינשטיין.

“אני ידעתי שעוזי ייהרג”, אומרת רות, “הייתה לי הרגשה שזה יקרה. לא יודעת אם זה בגלל הטראומה של דודי, או מסיבה אחרת, אבל העובדה שידעתי. חברים מהמושב הודיעו לנו למלון בלוצרן, שווייץ, שעוזי נפגע. מהשגרירות התקשרו ואמרו שעוזי נהרג, למחרת דאגו שנטוס ישר לישראל”. זה לא היה פשוט עבור עוזי להגיע ליחידה לוחמת אחרי שדודי נהרג.

“הייתי צריכה לחתום לו, כדי שיאפשרו לו להיות חייל קרבי. וחתמתי, אי אפשר היה להגיד לו לא. גם עבור הצעיר נדב חתמתי, וגם הוא הגיע ללבנון. אי אפשר היה לדעת מה יקרה, לא יכולתי שלא לחתום”.

גביש: “הוא היה מפקד של חיילים, דיבר איתם בגובה העיניים, הייתה לו תקשורת בין אישית מדהימה איתם, היה זוכר מתי כל אחד מהם היה אמור לקבל דרגה. ידע עליהם פרטים אישיים”.

דני אהרון: “הוא לא היה נותן פקודות. הוא היה מדבר, והם היו עושים. בצבא הרבה קצינים מתחבאים מאחורי הדרגות, אבל לא עוזי”. החברים מספרים על ספורטאי מצטיין ובעל חוש הומור, גבוה ויפה, כזה שבחורות תמיד רצו להיות איתו, ובחורים להיות כמוהו. “באחת היציאות שלנו לתל אביב מישהי ניגשה אלי ושמה מספר טלפון ביד, כבר הרגשתי מאוד מוחמא, אבל אחרי שנייה היא אמרה לי שזה בעצם בשביל עוזי", מספר שריג. "הוא אמר לי 'לא, לא, היא נתנה לך, קח אתה', וכל הדרך לרמה צחקנו על זה שאני סוג של סנג’ר, שתפקידו להעביר לעוזי פתקים. ולמרות חוש ההומור שלו, הוא היה מאוד רציני, מקצוען אמיתי. ממש לא ליצן”.

בוכה רק לבד

מאז הטרגדיה נוצר קשר חזק ואמיץ בין רות, נדב ניצה ודני לבין החברים מהחטיבה. הם נפגשים בימי זיכרון ובאזכרות, אבל לא רק. “רותי כל הזמן בקשר איתנו, זה מה שמחזיק אותנו יחד”, מספר גביש, “היא זוכרת כל יום הולדת של הילדים ומתקשרת הרבה”.

עבור נדב, יהיה עוזי תמיד האח הגדול הנערץ – זה שלימד אותו לשחק כדורגל ובכלל, שימש מדריך לחיים: “הייתי ילד מאוד קטן, והוא היה בשבילי מודל לחיקוי. כשאתה קטן, אח גדול הוא חצי אלוהים. בטח כשהוא כזה גבוה ויפה. שיחק כדורגל וסל ברמה מאוד גבוהה, גם כשהגיע הביתה עם החברה שלו אז, הוא לא שם אותנו בצד. הוא היה קומונר בקן של הנוער העובד ועד היום, 35 שנים אחרי, חניכים שלו עוד באים לאזכרות, זה מדהים. אני כל הזמן חושב על מה שהוא יכול היה להיות אם היה עדיין בחיים – היה יכול לעסוק בספורט או בחינוך. אני תמיד מדמיין אותו מנהל בית ספר או משהו”.

סביב המוות של עוזי התקיים בעצם קשר של שתיקה. “אמא שלי כל השנים לא רצתה לדבר על המוות של עוזי”, ממשיך נדב, “לי חשוב לדבר כדי להנציח את השם של האחים שלי. אמא שלי לא מראה את החרדה שלה ממה שיקרה לי או את הכאב. לא זוכר שראיתי אותה בוכה. היא תמיד אומרת ‘אני בוכה רק כשאני לבד’. אני כואב את זה שלמרות שהצבא הציע לנו לסייר במקום שבו הוא נפל, ההורים שלי סירבו. הייתי אז נער, אבל היום לא הייתי נותן לזה לקרות”.

איך הטרגדיה השפיעה על הילדות שלך?
“זה היה מאוד נוכח בבית, הבית היה סגור, עצור ועצוב. לא דיברו הרבה, השיחות לא היו קולחות, גם על ההיסטוריה של המשפחה שלה בשואה אמא נהגה שלא לדבר. לאחרונה קצת יותר מדברת על זה עם הבת שלי, אבל לא איתי. לפעמים היה פיצוי חומרי על כל זה. הדרך של אמא שלי לכל הסיפורים, ולמעשה לעוזי, זה רק החברים, ובגלל זה דווקא מולם הבית נפתח. אני בטוח שזה גם דפק אותי במידה מסוימת. כל הנושא של התקשורת, התבטאות, שיחה. אולי לכתבה זה מספיק, אבל לחיים לא. אני מאוד קוצני מבחוץ, אבל מבפנים אני רך. סברס, כך קוראים לי במשפחה של אשתי”.

סרן דוד שלגי הוא המ”פ המכהן של הפלוגה שבראשה עמד עוזי ארד ז”ל: “אימון החורף שעשינו עכשיו נקרא על שם ‘אורנים גדול’ (שמה של פקודת המבצע של מלחמת לבנון – א”ס), אנחנו מסבירים לחיילים שלנו בדיוק מה היה כאן ביוני 1982. השם של עוזי מוכר וידוע בגדוד עד היום, אבל אף פעם לא שמעתי את הסיפור של עוזי כמו ששמעתי אותו היום. אני לא יודע יותר מדי על מה שיהיה, אבל יש לי תחושה שיום אחד אנו נאלץ להילחם כאן שוב על הגבעות שמעבר לגבול”.