"עוד מעט נחטוף", אומר שניר ב"הו, לעזאזל", שירם של שלמה ארצי ובועז ארד, "מהאויב הלא נראה/ עוד מעט נהפוך לשיר/ עוד מעט אולי כבר לא נהיה”.
“עוד מעט נהפוך לשיר”, מושג שהפך במציאות הישראלית הכואבת לפרויקט הדגל של גלי צה”ל ביום הזיכרון מ־2001 עד 2013, במסגרתו הולחנו שירים של נופלים. מאז 2013 שינתה התוכנית את שמה ל”אלה האחים שלי” והפכה לפרויקט משותף לגלי צה"ל וערוץ 24.
הפרויקט תופס את הלוחם כמשורר וכיוצר אחרי מותו ומתבסס על פתיחת המגרות הפרטיות ביותר והפיכת היצירה והיצר הפרטיים לנחלת הכלל. כמו רוצים לומר: יפי הבלורית והתואר הם לא רק לוחמים עשויים ללא חת. הפרויקט הזה נפל על קרקע פורייה ומדממת. “אנא עצום את עיניך/ עכשיו אני שומע, רות/ אתה יכול סופית למות/ אב שכול אני כבר לא מרגיש/ דמעות החורף עליך יגידו קדיש”, מתוך “ריבונו של עולם” שכתב בארי חזק ז”ל, בן קיבוץ אפיקים שנהרג בקרב על תחנת הרכבת בסרפאום ממערב לתעלה במלחמת יום הכיפורים. את השיר הלחינו ברי סחרוף ואורן לוטנברג.
“אז בכי לי ילדה על רגעי הבדידות/ על הציפיות על השנים/ ובכי על שני לבבות אוהבים ורחוקים”, כתב נמרוד גאון ז”ל ב”שיר חייל”, שהלחין ושר שלמה ארצי. גאון נפל בקרב על גדות תעלת סואץ, בגזרה המרכזית באותה מלחמה. שנים לאחר מכן, הולחן “אמא, אבא וכל השאר”, שירו של ראובן פוליטי ז”ל, ששירת כלוחם בסיירת “אגוז” ונהרג יומיים לפני יום הולדתו ה־19 בקרבות הבלימה במלחמת יום הכיפורים. את השיר, שהולחן בידי עידן רייכל, ביצע עידן חביב ב”עוד מעט נהפוך לשיר” ב־2011, ומאוחר יותר השיר השתלב בפרויקט של עידן רייכל. הדוגמאות, למרבה הכאב, רבות. רבות מאוד.
פרופ’ אודי לבל מאוניברסיטת אריאל ומרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים, העוסק בחקר הזיכרון והאובדן הלאומי, מסביר כי מדובר בהלאמה של החלל והפיכתו לסממן אסתטי. "מי שנפל בצבא - הופך בשל מותו לסמל כמעט בכל הקשר. סמל לחינוך טוב מצד הוריו – ולכן גם הם זכו בכרטיס כניסה לשיח הציבורי כדמויות מיתיות, סמל להשתייכות למחנה הפוליטי הנכון – מה שהוביל בראשית שנות המדינה להעלמת החללים שנפלו בפקודת האצ"ל והלח"י ולא בפקודת ההגנה וכמובן – סמל אישי לחיקוי.
"ואם אתה סמל – אז בהכרח יש ערך ייחודי לכתביך ולשיריך", ממשיך לבל, "אם נחבר זאת לצורך של ההורים השכולים לראות כי בעקבות האובדן המדינה אכן הופכת את בניהן לחלק מהפנתיאון שלה. לשם כך הרי הופקו ספרי 'גווילי אש': קבצים המכילים כתבים של הנופלים, כדי שהציבור יוכל ללמוד עליהם מעיזבונם. אך יש להודות על האמת – רוב הנופלים היו במלחמת העצמאות בגילאי העשרה וכמובן שלאחר מכן – בני 18 עד 21. מה הם כבר הותירו אחריהם? יש בספרים הללו חיבורים שהוגשו לתיכון, פתרונות של בעיות באלגברה, קטע מיומן או מכתב שכתב החלל כתיכוניסט להוריו, ופה ושם איזה שיר. לרוב – כפי שמתבקש בגיל הזה - באיכות מאוד בסיסית. אך משום שהיה רצון להציג את מי שנפל כמי שבהכרח יש לו סגולות יוצאות דופן, אז מותו של הכותב כמו הפך את הטקסט, רטרואקטיבית, לבעל ערך אסתטי. זה דומה למיזם של גלי צה"ל, 'עוד מעט נהפוך לשיר', כי מדובר על שיר שזוכה להלחנה ולהפקה ולפומביות, לא משום שהוא עומד באיזה מבחן אובייקטיבי שבחן פרמטרים שונים, אלא הודות לכך שמי שכתב אותו – נהרג. המוות מוביל לייחוס ערך אסתטי בדיעבד. היום זה מושג באמצעות עיסוקם של חיילים בשיח מוסר לחימה בחברה האזרחית באמצעות עדויות והתפלפלויות אתיות בארגון
'שוברים שתיקה'".
יש בתרבות הישראלית הסתייגות מלעצב דמות הרואית של איש צבא נטו?
"כן. תמיד זה צריך להיות מישהו שלצד הנחישות – תתגלה אצלו גם הרגישות. רפול פרסם חמשירים בעיתונות; לאחר מותו של יצחק שמיר – ילדיו הוציאו לאור ספר ובו מכתבי האהבה ששלח לרעייתו כשהיה במחתרת ובמוסד; לאחר מלחמת לבנון השנייה הוציאו הוריו של רפנאל מוסקל ז"ל ספר משיריו; ובכלל - אין צילום נחשק יותר של לוחם מהולל מאשר זה שבו הוא נתפס עם דמעה בקצה עינו. אנחנו רוצים לראות שהגיבורים שלנו לא רק נחושים, אלא גם רגישים. ואין דרך טובה להסיק זאת מאשר להיחשף לעובדה שעל הטנק הדוהר פיקד משורר".
מדוע דווקא שירים מככבים בתרבות הזיכרון?
"אין ספק שאם כבר היה חייל שהשאיר אחריו שיר – דבר שהיה מקובל בתרבות הנעורים הרומנטית של שנות הקמת המדינה עד לשנות ה־80 – אז זה מעניק רכיב ידידותי יותר לחשיפה לקהל הרחב מאשר חייל שכל מה שניתן לדלות מעיזבונו זו עבודה בתושב"ע או מכתב להוריו מטיול תיכון. בנוסף – זה בהחלט מתכתב עם מה שהמוטיב שהשמאל הציוני - בעיקר השומר הצעיר - ניסה להנכיח בציונות הצבאית".
מה הדבר עושה ברמת התרבות הפופולרית?
"מדובר בהנצחה לטווח קצר. שהרי לימים – גם אם השיר יהפוך לחלק מהפלייליסט – ספק אם אוהדיו היו מודעים לכך שמי שכתב אותו נפל במלחמה. יש להניח שזה מעניק קורת רוח למשפחה ולחברים, שהרי עבורם זה מותיר את יקירם במרחב הציבורי. בכל מקרה, אין כאן פופולריזציה של המוות, שכן את השירים כתבו נערים צעירים, שיותר משעסקו בצבא או באידיאולוגיה עסקו בהתחבטויות של גיל ההתבגרות. הם, לבטח לא תכננו למות".
למה הכוונה?
"זה קרה בעיקר בשומר הצעיר והקיבוץ הארצי, בקרבם צמח ופעל הפלמ"ח. אחרי פירוק הפלמ"ח פיקדו קציניו על השלד של צה"ל והשפיעו רבות, גם כשהיו כבר מחוץ לצבא, על החינוך הצבאי והאתוס הצבאי הישראלי. זה היה משמעותי מבחינתם שבישראל לא יהיה מיליטריזם. שלא תצמח תרבות של צבאיות מקצוענית, העתידה לייצר צבא השונה – פסיכולוגית, סוציולוגית ובעיקר תרבותית – מהאזרחים".
"הם גדלו על המודל של צבא עממי, כמו במזרח אירופה. לכן מפ"ם התעקשה שיהיה מודל גיוס של צבא עם, שיהיו מעורבים בצבא 'פוליטרוקים', שהם אנשי תרבות מהמפלגה, ושלא יהיו גבולות בין הצבא לחיים האזרחיים והפוליטיים. חלק משמעותי מהתעקשות זו - היה הצורך להראות שהחייל הישראלי הוא לא איזה איש צבא צמא דם שחונך להיות מקצוען של מלחמה, אלא אזרח רגיש ומוסרי, שמתחבט בשאלות קיומיות ואתיות".
"היה חשוב להם להראות שבמקביל להיותו של החייל הישראלי לוחם - הוא גם איש ספר או משורר, ודאי אינטלקטואל, המוטרד מאוד מהמשימה האלימה שהוטלה עליו. באופן מובהק – זה הבסיס למיתוס ה'יורים ובוכים'. אם תרצי גם של 'שיח לוחמים' ושל 'שוברים שתיקה'. זה מאפשר יצירת סיפור עצמי, שמלמד שגם היורה, לא רק מי שנורה על ידו, הוא קורבן שזקוק לאמפתיה. זה מתבטא בשיר 'אליפלט' - לא חייל מאצ'ואיסט, אלא מין הססן־מפוזר, שוודאי היה מצטיין בכתיבת שירים יותר מאשר בכיבוש שטחים. אך מה לעשות - זה מה שהוטל עליו מכורח הנסיבות. זה בדיוק הפרופיל שהקבוצה הזאת ניסתה לשוות ללוחם הישראלי ולמעשה לעצמה".