"והטובים הולכים לטיס כי הטובות לטייסים", נכתב בשיר הידוע, אבל המציאות מספרת סיפור אחר. גם בישראל בת ה־69 עדיין ניצתים מעת לעת ויכוחים על שירות מעורב לנשים ולגברים, אבל למעשה נשים תמיד היו בתמונה, אם כי רבות מהן נותרו אלמוניות.
שירות נשים בצבא היה מאז ימי מניה שוחט ורחל ינאית בן צבי ועד ימינו. הן תמיד היו חלק מכוח המגן. על פי נתונים של אכ"א לשנת 2016, כ־7% מהחיילות בשנתון הנוכחי כבר משרתות בתפקידי לחימה, לעומת 3% בלבד לפני כארבע שנים. הן משרתות בגדודי החי"ר המעורבים, בגדודי חילוץ והצלה, בפיקוד העורף, במשמר הגבול, בתפקידי לחימה בתותחנים, כחובלות בחיל הים, כטייסות ונווטות בחיל האוויר ועוד. המוטיבציה בעלייה מתמדת.
סקירה חלקית מראה שנשים היו חלק מהותי בבר גיורא, ארגון השמירה החשאי שפעל בראשית המאה ה־20 בארץ ישראל, במטרה למסד את השמירה במושבות היהודיות ולהתגונן מפני התושבים הערבים והצ'רקסים. הן שימשו בתפקידי מפתח בארגון השומר, במחתרת ניל"י ובהגנה, שהיה הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט והיווה את התשתית להקמת צה"ל עם קום המדינה.
לבנות אף פעם לא היה קל. על אף שנקבע כי החברות בארגון ההגנה היא "חובה וזכות כאחד של כל איש ואישה בישראל", נדרשו מחאות מצדן של הנשים. בקיץ 1936 התכנסו חברות הקיבוצים בגבעת השלושה ומחו על מעמדן הנחות בכוחות הביטחון. הן דרשו את שילובן המלא בתפקידי שמירה והגנה - וקיבלו. ב־1937 נערך בקיבוץ גבת קורס ראשון למפקדות. מכאן ואילך, גם ביחידות שפעלו בערים, נשים התאמנו, החזיקו נשק ומילאו תפקידים ככל החברים. היו ביניהן נהגות, אלחוטאיות, מחסנאיות, פקידות, אורזות מצנחים, נשקיות, אחיות וטבחיות.
עד מלחמת העצמאות נפלו 35 חברות בשירות ההגנה. במלחמה נפלו כמה עשרות. בין המתנדבים לצנוח מעבר לקווי האויב באירופה היו שלוש חברות. שתיים מהן, חנה סנש וחביבה רייק, נפלו בזמן השליחות. גם באצ"ל ובלח"י היוו נשים חלק בלתי נפרד מהמאמץ המלחמתי. כ־20% מחברי הלח"י היו בעצם חברות, שמילאו תפקידי קשריות ומדריכות נשק. הצעירות הדביקו כרוזים במסגרת פעילות נוער המחתרת והיו ששימשו שדרניות ברדיו המחתרת, אספו מידע מודיעני ואף השתתפו בפעולות הצבאיות עצמן.
קו ראשון מול הבריטים
מירי יהלום, מארכיון העמותה להנצחת מורשת לוחמי חירות ישראל (לח"י) וחלליהם, מספרת שהבנות שימשו כקשריות והעבירו מידע בין חברי המחתרת. "שולמית נהגה להעביר חבילות לעצורי המחתרת במחנה המעצר בלטרון. הם ידעו שאם תגיע בחבילות קופסת סיגריות מסוג מסוים, זה סימן שניתן לברוח מהמחנה. חיסיה ראובני שימשה כקשריתו של מפקד המחתרת, אברהם שטרן (יאיר) ונהגה להעביר אליו מכתבים ועיתונים. אלישבע אנדן שימשה כמדריכת נשק בימיה הראשונים של המחתרת. היא השתתפה באיסוף מודיעין עבור לח"י ואף נתפסה ונעצרה. חנה ערמוני הייתה אחראית על הנוער בירושלים, רות קוטליצקי באזור המרכז. היא הייתה חברה גם בוועדת הקבלה של המחתרת, גייסה חברים חדשים ואף שיבצה אותם במחלקות השונות, בהתאם לכישוריהם. לקראת קום המדינה, עסקה קוטליצקי בהכשרת הנוער ובהכנתו לפעילות במסגרת החוקית בצה"ל.
"הבנות שלקחו חלק במבצעי המחתרת נהגו לשמש כתצפיתניות וכמניחות מוקשים", מספרת יהלום. "אחד התפקידים החשובים היה איסוף נשק ממבצע הפעולה בתום הביצוע. הוא היה נטמע בין עוברי האורח ברחוב ומעביר את הנשק שבו השתמש לחברת המחתרת כדי למנוע מהבריטים לתפוס אותו וכך קשה יותר יהיה להוכיח את אשמתו. חלק מהבנות השתתפו בהנחת מוקשים, בעיקר בפעולות שביצעה לח"י, כמו פיצוץ גשר נעמן ובתי המלאכה של הרכבת בחיפה. במלחמת תש"ח היו חברות לח"י ששימשו כמפקדות, כמו לאה פריזנט. לא מעט מחברות המחתרת ישבו במעצר וחלקן אף במאסר. גאולה כהן, שדרנית המחתרת וח"כ לשעבר, נידונה למאסר. היו שנידונו למאסר עולם והיו שנהרגו על ידי הבריטים במהלך קורס נשק ברעננה".
רינה אהרוני, ממתנדבות ארכיון הלח"י, נולדה בטורון שבפולין, עלתה ארצה בשנת 1935 והשתקעה עם משפחתה בתל אביב. בשנת 1945, בזמן פעולת גיוס מואצת של נוער מכבי ותנועות נוער אחרות למחתרת, התגייסה אהרוני ללח"י וצורפה למחלקת הנוער שבה עסקו בעיקר בהדבקת כרוזים ובהפצתם. באחד מאירועי ההדבקה, נתפסה על ידי אביה שהיה איש הגנה פעיל, ונאלצה לברוח מהבית, להפסיק את לימודיה, ולעבור לגור בחדר של המחתרת בשכונת התקווה. היא הייתה מקשרת, חובשת ואף יצאה לפעולות. "אחת הפעולות שבהן לקחתי חלק הייתה ניסיון פיצוץ פסי הרכבת בקלקיליה", מספרת אהרוני, בעקבות הפגיעה בבתי המלאכה בחיפה. בפעולה הזאת הייתי הבת היחידה, חובשת, אך גם אני סחבתי כמו כל הגברים. הפעולה לא הצליחה, כי חומר הנפץ לא היה תקין. היינו קבוצה די גדולה של אנשים. הפעולה עצמה לא הייתה קשה, אבל להגיע לשם ולחזור היה קשה, כי המרחק היה גדול והיה ציוד רב שנאלצנו לסחוב. היו שם כפרים ערבים והיינו צריכים להיזהר מהם. ניסינו להתחמק. האכזבה הייתה גדולה. לא הייתה בלח"י בעיה של בנים ובנות, היו יותר גברים אבל נתנו לבנות תפקידים גם של לוחמות".אהרוני, המתגוררת כיום במגדלי הים התיכון בבת ים, עברה מאוחר יותר לרעננה והחלה לעבוד בפנימייה לילדים, שנוהלה על ידי בני זוג שהיו חברי לח"י ושימשה מסתור ומקום פעילות. היא עסקה בתצפיות ובהעברת ידיעות לחברים שהיו במעקב של הבולשת. באחת הפעולות שבהן השתתפה כחובשת, הכירה את האחראי על אספקת הנשק לאותה פעולה, יורם אהרוני, לימים בעלה. הוא הועבר לפקד על פעולות הלח"י בחיפה והיא עברה איתו. הם נישאו בספטמבר 1947 וחיו בחיפה עד להקמת המדינה. יחד עברו למחנה שייח־מוניס והתגייסו לחטיבה 8 של השריון. אהרוני נשלחה לקורס חובשות, שירתה בגדוד 89, והשתתפה עם הלוחמים בכל הפעולות הצבאיות, עד הגיעה לחודש החמישי להריונה. רק אז שוחררה מהצבא.
"הלח"י לא היה אירוע, אלא אורח חיים", מספרת אהרוני. "באו ספינות מעפילים, שמו אנשים בהסגר, הגיעו שמועות על מה שקורה באירופה. לא הבנתי איך מצד אחד גייסו אנשים להילחם בגרמנים ואת אלה שהגיעו משם שלחו חזרה לתופת. כילדה, גרתי בתל אביב וראיתי אוניות שמתקרבות ופליטים שיצאו מהאוניות האלה. היה כאוס. תחושה שחייבים לעשות משהו.
"כנראה שהייתי בשלה לדבר הזה. אחרי שנציג הלח"י בא ודיבר איתי, לקח לי כמה חודשים להצטרף, כי הבית שלי היה מפא"יניקי ומאוד התנגד לאצ"ל וללח"י וזה לא היה פשוט. זה לקח הרבה זמן. אבי היה מקורב לצמרת מפא"י. בתעמולה שעשו נגד הלח"י, העמידו אותם כגיס חמישי ואנטי־ציונים. הייתה התנגדות קשה לדרך הרעיונית של יאיר, מפקד הלח"י. הוא האמין שאנחנו לא יכולים להתחנחן בפני הבריטים, כי ככה לא נקים מדינה. הלח"י לא היה גוף פוליטי ולא גוף מפלגתי. הגיעו אנשים שהגיעו מימין ומשמאל, ואפילו ערבים מאבו גוש, שהיו פעילים, עזרו לאנשי הלח"י ולאנשים שברחו מבית הסוהר".
דגל לחוד ומציאות לחוד
"הפלמ"ח חרט על דגלו, בין היתר, גם את עקרון שוויון המינים, ואנחנו הבנות שהוטל עליהן לממש את העיקרון הזה", כותבת נתיבה בן יהודה בספרה "בין הספירות". "אז קיבלנו את התפקיד הזה על עצמנו ואכלנו חרא. כי מה שחרוט על דגל, לא תמיד מקובל על כל מי שאתה פוגש בשטח, אפילו אם הוא בעצמו מחזיק את הדגל ומנופף בו, שהעיניים יוצאות. זה לחוד וזה לחוד. המפגש של כל אחת מאיתנו עם המציאות גרם להרבה צער ועוגמת נפש. וכשנכנסנו לתפקיד אף אחת לא התקבלה חלק, ישר, באופן נורמלי".
בפקודת הקמת הפלמ"ח, אומנם לא הייתה התייחסות ישירה לשאלת גיוסן ושיתופן של נשים, אבל המעורבות שלהן לא הייתה מוטלת בספק. בעקבות הסכם ההכשרות לפלמ"ח, שנחתם עם בוגרי גרעינים של תנועות הנוער החלוציות, הצטרפו לפלמ"ח מספר גדול של נשים ביחס לגברים. מלחמת העולם השנייה הביאה להתגייסות רחבה של היישוב היהודי לצבא הבריטי. בהשפעת מועצת ארגוני הנשים, הסכימה המפקדה הבריטית לגייס את בנות הארץ לחילות העזר ביבשה (A.T.S) ובאוויר (W.A.A.F). במהלך שנות המלחמה התגייסו כ־4,000 נשים. לקראת הכרזת המדינה הוקם חיל העזר לנשים, לימים, "ח"ן".
סימה כהן נולדה בפולין. בשנת 1936 עלתה עם משפחתה ארצה. בביקורים שערכה אצל דודתה בקיבוץ מרחביה, התוודעה לסיפורי הפלמ"ח. כהן ידעה שכשתגדל, תצטרף לשורותיו ואכן כך היה. בגיל 16 וחצי התגייסה לפלמ"ח והגיעה לקיבוץ בית השיטה. מהר מאוד החלה לעלות בדרגות. היא הייתה מדריכת ספורט, נשלחה לקורס מכ"ים ואף הגיעה לקורס מ"מים מיוחד, שם הייתה הבחורה היחידה בין 40 גברים. היא הוכשרה כצלפית בתקופת המנדט ונשלחה לירושלים, שם הייתה בתקופת המצור.
כהן הייתה גם המזכירה החטיבתית של חטיבת הראל ובהמשך של חטיבת הנגב. אחד מתפקידיה היה לטפל בנושא הקבורה של ההרוגים וההודעה למשפחותיהם. זה היה קשה מנשוא. אחרי שש שנים וחצי ביקשה להשתחרר. בעקבות הניסיון שצברה בטיפול בפצועים ובהרוגים, החליטה ללמוד בבי"ס לאחיות. "שילוב נשים בצבא הוא דבר חיובי", היא אומרת מביתה שבמגדלי הים התיכון בנורדיה. "כיום יש הרבה יותר אפשרויות שבזמננו לא היו. לא היו נשקים כמו שיש היום, לא היו מחשבים ולא הייתה כל הטכנולוגיה והקדמה. גם לא היו הרבה נשים. אני בעד השתלבות הבנות בתפקידים קרביים. בחורות יכולות לעשות הכל כמו בחורים ולפעמים גם יותר טוב".
מנהלת מוזיאון חצר היישוב הישן ברובע היהודי בירושלים, אורה פיקל־צברי, אומרת שסיפורו של הרובע בתש"ח הוא סיפורם של הלוחמים ושל העורף שהפך לחזית. סיפורם של הנשים והילדים הצעירים, שהפכו ללוחמים בעל כורחם. "היות והמלחמה הייתה ארוכה, לכוח העמידה של הנשים היה תפקיד מכריע", היא מספרת. "המלחמה שפרצה במפתיע מצאה משפחות רבות מנותקות מהגברים שהתפרנסו בעיר, מחוץ לחומות. עול הדאגה לילדים ולקשישים נפל על שכם האמהות, והנשים המבוגרות לקחו חלק פעיל במאמץ המלחמתי.
"בבית משפחת אורנשטיין היה סליק נשק של ההגנה. באחת הפשיטות של הבריטים לא הספיקו להחביא את הנשק. הרבנית אורנשטיין לא אמרה נואש, היא התיישבה על הכורסה, התכסתה בשמיכה כאשר הנשק לגופה. הבריטים לא העלו בדעתם שהרבנית הנכבדת תחביא את הנשק על גופה ולאחר שלא מצאו דבר, הם הסתלקו וסליק הנשק ניצל. הנערות ברובע השתתפו בלחימה כקשריות, כלוחמות, כמכינות רימונים תוצרת בית וכמטפלות בפצועים".
נשים היו חלק בלתי נפרד לא רק בפעילות המחתרות, אלא גם בפעילות המוסדית החשאית. חבריה של עליזה מגן, מארגון יוצאי מרכז אירופה, יודעים שמי ששירתה 40 שנה במוסד, כסוכנת חשאית בשטח, מכונה עד היום "אגדה". מגן הגיעה לתפקיד הבכיר ביותר שבו כיהנה אישה במוסד, המשנה לראש הארגון. היא הגיע לשם בתום שירותה הצבאי, לאחר שמכר שלח את פרטיה לארגון, ומשם הכל היסטוריה.
על הפעילויות המבצעיות אסור לה עד היום לדבר. כל שהיא יכולה לספר הוא על תחילת הקריירה. כיוון ששלטה בשפה הגרמנית, היא גויסה בשנות ה־60 המוקדמות לכמה אירועים שהצריכו שליטה בשפה והייתה לה תרומה גדולה ביותר למוסד. היא השתתפה בדרך כזו או אחרת בהבאת הצורר הנאצי אדולף אייכמן למשפט בישראל וגם אחר כך, בפרשת המדענים הגרמנים. פעולות אלה הזניקו את הקריירה המבצעית שלה. ראש המוסד דאז הבחין בהערות שכתבה, קרא את הדברים והחליט להביא אותה אליו. הוא זה שפתח בפניה את הדלת, היא מספרת.
ברוח אותם זמנים, המשפחה והחברים לא שאלו שאלות והסתפקו בידיעה המעורפלת על כך שהיא בכוחות הביטחון. "בתקופתי, לא היו הרבה נשים בתפקידים בכירים, לאו דווקא מבצעיים, אבל זה לא נבע מכך שהארגון היה נגד, אלא מכך שנשים לא היו מוכנות לוויתורים שהיו כרוכים בעבודה בארגון. הארגון תמיד חיפש תפקידים נשיים, כי נשים יכולות להיות במקומות שגברים לא תמיד מתאימים. כלומר, המחסור בנשים נבע בזמנו מהעדיפות של נשים להקמת משפחה וילדים".
מה נשאר היום מהמוסד שהכרת בעבר?
"המוסד מאוד השתנה מאז תקופתי. אז המוסד היה קטן מאוד, ארגון כמעט משפחתי. כיום המצב כבר לא כך, והוא משתנה עם השנים. זה טבעי. מדובר בארגון שהיה צריך להביא מידע וזה תפקידו. מי שקורא לזה משחקי מלחמה, לא מבין במה המוסד באמת עוסק".