המרגל שחזר אל הכפור: הסוף הדרמטי של א' מהמוסד

ב-22 בפברואר 2002 נמצאה גופתו של א' על חוף האוקיינוס באחת ממדינות אמריקה. הוא היה בן 58 במותו, לאחר שירה לעצמו כדור בראש. במשך יותר מעשור חי הרחק מגרושתו ושתי בנותיו. עד היום יש איסור בישראל לפרסם את שמו המלא ואת תמונתו.

א' היה לוחם ב"קיסריה", היחידה המבצעית של המוסד. בתקשורת מכנים בטעות בתרגום מאנגלית את אנשי המוסד "סוכנים". אך הם אינם סוכנים. סוכנים הם אלה שאנשי המוסד מגייסים כדי לספק להם מידע. אנשי המוסד נחלקים לבעלי תפקידים. יש ביניהם עובדי מחקר, טכנולוגיה ואנשי מטה אחרים, וישנם אנשי המבצעים והשטח, שנקראים קציני איסוף (אלה המאתרים ומגייסים סוכנים) ולוחמים. גם בקרב הלוחמים יש חלוקה בין אלה שתפקידם לחדור בזהות בדויה למדינות בסיס (מדינות שיש לישראל עמן קשרים דיפלומטיים או אחרים ולכן הן פחות מסוכנות) ואלה החודרים למדינות אויב (יעד).

ההבדל בין לוחם בארץ בסיס ללוחם בארץ יעד הוא עמוד התלייה. לוחם בארץ בסיס שייתפס ויואשם בריגול צפוי למאסר, לעתים ממושך. לוחם בארץ יעד - מדינה ערבית או איראן - יוצא להורג. לוחמים ביעד - קבוצה נבחרת ומצומצמת - הם אנשי החוד של המוסד. האנשים שבכל רגע בפעילותם המבצעית נשקפת להם סכנת מוות. א' היה אחד מהם. בשפה פשוטה, אפשר לומר שא' היה מרגל ישראלי שפעל בשנות ה־70 במדינה ערבית.

סיפורו הדרמטי והמרגש וסיומו הטרגי מתפרסם כאן לראשונה, בזכותה של לינדה, אלמנתו, שהסכימה לחשוף מעט ממה שמותר - וגם היא אינה יודעת את הכל על עבודתו.

אפולו מהיאחזות הנח"ל

א' נולד ב־1944 במדינה שבה הייתה קהילה יהודית פעילה, למשפחה יהודית בעלת תודעה ציונית, שחייתה בצניעות. אביו, שבבעלותו הייתה חנות בגדים קטנה, היה מהגר מרוסיה. אמו הגיעה מאוסטריה. בגיל צעיר הוא הצטרף לתנועת הנוער של בית"ר. הוא ניחן בכישרון לשפות ובשלב מסוים בחייו שלט בשמונה שפות: ספרדית, פורטוגזית, איטלקית, אנגלית, צרפתית, עברית, יידיש וערבית.

כשישראל נישאת על גלי ההתלהבות והאופוריה בעולם בכלל ובקרב היהודים בפרט לאחר ניצחונה במלחמת ששת הימים, היא הפכה לאבן שואבת שמגנטה אליה מתנדבים יהודים ולא יהודים מכל העולם. א', חדור בלהט הציוני־בית"רי שספג בבית ובתנועת הנוער, הגיע כמתנדב לישראל. יחד עם מתנדבים מרקע דומה, נשלח להיאחזות הנח"ל צור נתן מול טולכרם.

"יום אחד קיבלתי הודעה מהנהגת התנועה: לטפל ולקחת תחת חסותי בחור שיגיע אלינו מחוץ לארץ", סיפר מנחם דותן, שהיה חבר בגרעין הנח"ל של בית"ר בהיאחזות, ולימים בעל משרד גדול ליחסי ציבור וייעוץ אסטרטגי. "התמונה הראשונה של א' שאני זוכר היא שהוא נראה כמו אפולו. בלונדיני עם חוש הומור, עברית מצוינת, בקיצור חברמן, קסם של בחור. תמיד הקפיד בלבושו ולבש בגדים ונעליים שהורינו רק חלמו שיהיו לנו". מנחם וא' יצאו מעת לעת מההיאחזות למשימות חינוכיות בתנועה ברחבי הארץ. "וכמו שפגשתי אותו, כך יום אחד הוא גם נעלם", הוא מספר.

שם, בצור נתן, הכירה לינדה את א'. היא נולדה ביוהנסבורג למשפחת מהגרים יהודית מליטא. "הייתה לי ילדות נורמלית וכמו ילדים יהודים רבים אחרים גודלתי על ידי מטפלת שחורה", היא סיפרה לי. אביה היה יבואן אמיד של שעונים ואמה עסקה בגיוס תרומות לישראל. "היינו בית מאוד ציוני והלכתי כנערה צעירה לבית"ר, כי שם היו כל החתיכים".

בפברואר 1967, כשהייתה בת 18, נשלחה לינדה מטעם התנועה למכון למדריכי חוץ לארץ של הסוכנות היהודית בירושלים. המטרה הייתה להחדיר בה "ציונות", אהבה לישראל וללמדה עברית. המשפט היחיד שידעה בעברית היה "אני יושבת על כיסא".

כעבור ארבעה חודשים פרצה מלחמת ששת הימים, ויחד עם חברי בית"ר היא נשלחה "למקום המבטחים" של מושב נורדיה, לא הרחק מנתניה, שהיה שייך לתנועת בית"ר. "חפרנו שוחות וראינו קרבות אוויר כשמטוס עיראקי חדר והפציץ את נתניה", היא נזכרת. לאחר שישה חודשים סיימה את קורס המדריכים ונשלחה לעוד חצי שנה של שנת שירות, לצור נתן. "את א' הכרתי כשעבדנו בקטיף עגבניות ובסיקול אבנים. הוא היה בית"רי אדוק ואני לא. מה לי ולשתי גדות לירדן. הוא היה בלונדיני עם עיניים ירוקות ועם נוכחות. אחרי שלושה שבועות התאהבנו. הייתה לי תחושה שנהיה בני זוג לכל החיים".

לאחר העבודה, בשעות הערב, הם נהגו להתגנב לחדר קטן, ששימש מחסן לאחסון שום. הם הפכו אותו לקן האהבה שלהם. "מהו ריח שום בהשוואה לאהבה", היא אומרת בחיוך.

כשהסתיימה תקופת השירות בהיאחזות, הייתה לינדה צריכה לחזור לדרום אפריקה, כדי להדריך בתנועת הנוער שם. אך היא החליטה להישאר בארץ עם א' ולבנות כאן את חייה. זה לא היה פשוט, ולינדה נאלצה לשכנע את אנשי הסוכנות, שתבעו ממנה שתחזור למלא את חובתה בדרום אפריקה. בסופו של דבר, לינדה הצליחה במאבקה והשתכנה עם אהובה בדירה שכורה קטנה ברמת גן. אחר כך עברו לרמת אביב כי לינדה החליטה ללמוד תיאטרון, אמנות וספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב. בהיותו בית"רי נאמן, מצא א' עבודה בבית ז'בוטינסקי, במשרדים של מפלגת חרות ולימים הליכוד ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב.

ללינדה לא ברור עד היום איך איתרו אותו אנשי המוסד - אולי מישהו מתנועת בית"ר המליץ עליו. "כשגרנו ברמת אביב הוא היה נעלם לכמה לילות, וכשביקשתי הסברים, הוא סיפר לי בסודי סודות שאסור לו לומר היכן היה ומה עשה, אך הסכים לומר שהוא עובד בעבודה סודית, בלי להזכיר את המילה מוסד".

כשנה ארכה תקופת הקורס, שבה הוכשר להיות לוחם שאמור להיות מוחדר למדינת אויב. באותה שנה, "בכל הזדמנות כשחזר הביתה מהקורס הוא עזר לי בלימודים. העברית שלי הייתה די חלשה, וא' ישב איתי בסבלנות רבה על חומר הלימודים. בלעדיו, אני בספק אם הייתי מסיימת את השנה הראשונה".

בסוף 1969 או ראשית 1970 סיים א' את הקורס, נפרד מלינדה ונסע. בדיעבד, היא יודעת שחתם על חוזה עבודה במוסד לשבע שנים. בשנה הראשונה לעבודתו נשלח למדינה באירופה כדי לבסס את זהותו, שעמה היה צריך להיכנס למדינת היעד. "במשך אותה שנה לא היינו בקשר", סיפרה לינדה, "לא בקשר מכתבים ולא בטלפונים. הבנתי שאסור לו להיות מזוהה עם שום דבר שקשור לישראל".

ימי הררי

כאמור, האגף האחראי לגיוס ולהפעלת לוחמים בארצות היעד הוא קיסריה, שבתחילה נקרא "מצדה". עד 1963 האחריות לשיגור לוחמים למדינות אויב הייתה בידי יחידה סודית (מספרה היה 131 ואחר כך 188) של אגף המודיעין (אמ"ן) בצה"ל. אך לאחר שראש אמ"ן מאיר עמית החליף ב־1963 את איסר הראל בראשות המוסד, וכחלק מהארגון מחדש שביצע, הוא העביר את היחידה מאמ"ן למוסד.

המפקד הראשון של מצדה־קיסריה היה יוסף יריב. בין שאר המבצעים שהיה מעורב בהם היה חיסולו ב־1965 של פושע המלחמה הנאצי ממוצא לטבי הרברטס צוקורס באורוגוואי. זה היה מבצע החיסול המוצלח היחיד של המוסד נגד פושעי מלחמה נאצים. יריב השתתף אישית בפעולה ואף נפצע קלות במאבק עם צוקורס.

סגנו של יריב, מייק הררי, החליפו בתפקיד ב־1970. הררי נחשב עד היום לדמות מיתולוגית במוסד. היה לו דימוי של איש קשוח שסירב לשוחח עם עיתונאים, בז להם, ולאחר פרישתו אף התעמת עם צלם שניסה לצלמו בפרוזדור בית המשפט. ולכן ותיקי הארגון הופתעו להיווכח לפני כשלוש שנים שהררי שיתף פעולה עם העיתונאי אהרון קליין, שחיבר את הביוגרפיה שלו "איש המבצעים". בספטמבר 2014, כחצי שנה לאחר שיצא הספר לאור, נפטר הררי בגיל 87.

הררי הקים בתוך "קיסריה" את "כידון", שמתוארת בתקשורת הבינלאומית עד היום כ"יחידת החיסולים" של הארגון, אף שלמעשה ההתנקשויות המיוחסות למוסד הן רק חלק קטן ממשימותיה, שרובן בתחום מבצעים מיוחדים לאיסוף מידע ומעקב.

לפי פרסומים בתקשורת, העשור שבו פיקד הררי על "קיסריה" עד לפרישתו ב־1979 התאפיין במבצעי מרדף וחיסול ברחבי העולם נגד טרוריסטים פלסטינים וערבים בעקבות רצח י"א הספורטאים באולימפיאדת מינכן 72'. אך זהו תיאור פשטני מדי. המוסד, בראשות צבי זמיר, פעל בשנים שבין מלחמת ששת הימים ליום הכיפורים ללא ליאות גם לגיוס סוכנים ולהחדרת לוחמים למדינות אויב כמו מצרים וסוריה.

לשם כך היה צורך לשפר את קשרי המוסד עם ארגונים עמיתים ומדינות ידידותיות, ולשתף עמן פעולה בהחלפת מידע והערכות מודיעיניות. זה יכול גם להסביר את מה שעשה הררי לאחר פרישתו. הוא הלך לעבוד אצל שליט פנמה, הדיקטטור הצבאי גנרל מנואל נורייגה, ושימש כיועצו. הוא אף זכה לשמש כקונסול כבוד בישראל של פנמה.

ההיכרות ביניהם החלה עוד כשהררי היה במוסד ונורייגה שימש כראש המודיעין הצבאי של פנמה. בתקופתו, סביר להניח, סייע למודיעין הישראלי ואפשר לקדם מבצעים חשאיים. יודגש כי פנמה היא מקלט מס, פועלים בה בנקים שלא בודקים יותר מדי את מקור הכסף וקל להירשם בה. נורייגה היה סוכן בתשלום של ה־CIA, אך במקביל הרגיז את הממשל האמריקאי בשל מעורבותו בסחר בסמים. ב־1989 פלש צבא ארה"ב לפנמה והפיל את משטרו. הררי, ששהה באותה עת בפנמה, הצליח להימלט מהמדינה ולחזור בשלום לישראל.

נורייגה נעצר ונשפט במיאמי על סחר בסמים, הלבנת הון ועבירות נוספות. ב־2010 הוא הועמד לדין בצרפת על הלבנת הון ולפני שנתיים הוסגר לפנמה להמשך ריצוי עונשו. השבוע הלך לעולמו בגיל 83, תוך כדי ריצוי עונשו במאסר בית.

זוגיות מבצעית

לאחר שביסס את זהותו במדינת הבסיס, נשלח א' בגפו בראשית שנות ה־70 בזהות זרה בדויה ועם סיפור כיסוי הולם, למדינת האויב. המטרה המרכזית שלו הייתה לגלות אם אותה מדינה מתכוננת לצאת למלחמה נגד ישראל ומתי. למרות האופוריה שפשתה בישראל לאחר מלחמת ששת הימים והזלזול ביכולות של צבאות ערב, התפקיד המרכזי של המוסד היה לספק התרעה מפני המלחמה הבאה.

סיפור הכיסוי של א' הצריך אותו לחיות ברמת חיים גבוהה, וזאת כדי להתיידד עם שרים, קצינים ופקידים בכירים של אותה מדינה. לשם כך היה עליו לקיים בביתו טקסי קבלת פנים וארוחות, בתקווה שבאירועים אלה ילקט מידע צבאי ופוליטי חשוב ויגייס מקורות מידע. מתוקף תפקידו יצא גם לסיורים ברחבי המדינה, כדי לחפש, לראות ואם אפשר גם לצלם ריכוזים של יחידות צבא בכלל ושל טילים לסוגיהם בפרט.

לינדה, חברתו שנשארה בארץ, הופתעה יום אחד לקבל שיחת טלפון שהזמינה אותה לפגישה בדירה בתל אביב. שם המתין לה מייק הררי. "הוא הציג עצמו כאחראי על א', ואמר לי שא' כבר בן 28 והוא קצת חסר מנוח ויוצא עם נשים וזה די רגיש ומסוכן, והוא גם מאוד מתגעגע אלי וזקוק לאישה רצינית לידו. ואז הוא הפתיע אותי והציע לי להתחתן איתו ולהצטרף אליו. 'אנחנו נדאג לכל הסידורים', הוא אמר. הייתי די המומה. אך מיד התעשתי. הייתי אז צעירה בת 22־23 ולמדתי באוניברסיטה, הסתובבתי עם הבוהמה התל אביבית, שחקנים ואמנים. הייתי מין נערת פרחים ולא חשבתי שאני בשלה לנישואים. עניתי לו שאני רוצה להמשיך ללמוד. הוא לא לחץ עלי ורק אמר: תחשבי על זה". לינדה הייתה נחושה ולא חזרה להררי.

בכל אותן שנים שבהן סיכן א' את חייו עבור ביטחונה של ישראל, היא נפגשה עמו שלוש פעמים. פעם בדירה ברמת אביב, פעם בווילה בהרצליה ופעם בבית מלון במדינה מערב אירופית. זה היה כשא' הגיע לחופשות ולשיחות עם מפעיליו. המוסד ארגן ואבטח את הפגישות. לפני הפגישות התקשרו אליה מהמוסד ונאמר לה: "תתכונני, א' מגיע". "לפגישה במדינה האירופית לא טסתי ישירות, אלא דרך מדינת מעבר. כשהיינו בבית המלון כמעט לא יצאנו ממנו. הוא חשש שמישהו ברחוב במקרה יכיר אותו. כשנפגשו בווילה בהרצליה הוא הגיע עם מקל הליכה, זקן וחליפה, שהתאימה יותר לאיש מבוגר. כשהיינו בווילה פתאום מישהו צלצל בדלת. א' נדרך כמו קפיץ. ניגשתי לשער וראיתי איש לא מוכר, שרצה למכור משהו. א' אמר לי בכעס רב, תסלקי אותו".

באחת הפגישות סיפר לה כי "חיתנו" אותו. שלחו לו בת זוג, שחייתה עמו. את סיפור הכיסוי לנישואים ארגן המוסד. א' יצא מארץ היעד לחופשה במדינת בסיס, ושם הכיר אישה ולאחר זמן מה התחתן איתה. אפשר להניח שהמוסד דאג גם לתעודת הנישואים.

מה שהוא לא סיפר, ואולי גם לא ידע, היה הרקע להחלטה לחתנו. זה נבע מהחשש במוסד מאורח החיים של א', שהתרועע בארץ היעד עם נשים. ברקע הדברים הייתה להררי והמפעילים טראומה מסיפורו של לוחם־מרגל ישראלי אחר: זאב גור־אריה (וולפגנג לוץ). לוץ, שהיה נשוי לאישה ישראלית ואב לילד, הוחדר ב־1960 למצרים ונעצר בה ב־1965. במהלך פעילותו במצרים הוא פגש צעירה גרמנייה ונישא לה בלי לספר על כך לאיש. בכך היה לביגמיסט. הדבר נודע במקרה למפעיליו במוסד. הם החליטו שמשימת הריגול חשובה יותר ושלא רצוי להפסיקה, ולכן לא סיפרו על כך לאשתו ולבנו. הסוד נודע להם רק כשלוץ שב לישראל, לאחר ששוחרר מכלאו בעסקת חילופים עם מצרים, לאחר מלחמת ששת הימים.

מה עוד שא' גם נהג בפזיזות שהדאיגה את מפעיליו. הוא שידר בתדירות גבוהה במכשיר הקשר החשאי שהיה לו לא רק מידע שאסף לצורך משימתו אלא גם מסרים מיותרים כמו ברכות לימי ההולדת של חבריו במוסד. בכך הוא הפגין ביטחון יתר, שיחד עם שגרה, אורח חיים ראוותני ופזיז, הם מאויביו של כל מרגל. ריבוי השידורים הזכיר למפעילים במוסד את המקרה של "האיש שלנו בדמשק", הלוחם אלי כהן, שנעצר ונתלה בדמשק ב־1965 באשמת ריגול לישראל. אחת הסברות היא שהמודיעין הסורי (בעזרת המודיעין הסובייטי ו/או המזרח גרמני) עלו על עקבותיו של כהן באמצעות ציוד איכון חדיש, שחשף את שידוריו.

האישה ש"חותנה" עם א' הייתה "תמר" (שם בדוי), לוחמת ב"קיסריה". היא עלתה לישראל לאחר מלחמת ששת הימים מצרפת, אותרה וגויסה. תמר סיפרה על עבודתה במוסד ועל שליחותה לארץ היעד, בחברת "בעלה" א'. היא מספרת שהם התגוררו בדירה מפוארת עם משרתים וניצלו את מעמדם כדי לצאת לסיורים ברחבי המדינה ולצלם מתקנים צבאיים.

היא סיפרה עוד שבתחילה א' לא מצא חן בעיניה. "הוא לא היה הטיפוס שלי", אמרה, אך לאחר זמן מה הם התאהבו. בשובה לישראל, בסיום משימתה, היא זומנה לשיחה עם מפקדה (ככל הנראה מייק הררי) שהורה לה לסיים את הקשר עם א'. הוא הסביר לה בתקיפות כי נשלחה ל"משימה מבצעית" ושעם סיומה הסתיים גם תפקידה כ"אשתו" של. תמר מודה כי היא לא הייתה מספיק דעתנית ושהייתה צריכה לעמוד על שלה ולא להניח למקום עבודתה להתערב בחייה הפרטיים.

זמן מה לאחר מכן, ככל הנראה מחשש שייחשף, הצטווה א' לסיים את עבודתו ולשוב לישראל. כאן הוא התאחד עם לינדה. "הייתה שמחה גדולה", היא משחזרת, "לאחר זמן מה הגיעו גם חפציו. בתוקף תפקידו הוא קנה רהיטים יקרים, שטיחים פרסיים, כלי חרסינה ועוד. מפעם לפעם שמעתי אותו מדבר בטלפון עם אישה. כששאלתי מיהי ועל מה הם משוחחים, א' לא ממש רצה לדבר על כך אבל הבנתי שזו בת הזוג המבצעית שלו, 'אשתו' מהתקופה שבה היה מרגל. הבנתי גם שהוא היה חייב להתנתק ממנה גם בגללי".

אדם אחר, אבוד

ב־1976 נישאו לינדה וא' בחתונה גדולה בדרום אפריקה. בשובם עברו לגור בדירה שא' קנה בשכונה מצפון לתל אביב, מחסכונות שחסך בעת שליחותו בארץ היעד. עד מהרה נולדו לבני הזוג שתי בנות. "א' היה בחור כריזמטי, תוסס, תמיד היה מרכז העניינים. וכעת כשחזר לאט־לאט ראיתי איך הוא השתנה. הוא הפך לחשדן גדול. הסתכל תמיד לצדדים. כשנסענו לחוץ לארץ, גם עם הבנות, הוא תמיד ביקש שלא נדבר עברית".

"פעם ישבנו עם זוג חברים ישראלים במסעדה, שאליה נסענו לטיול לאחר החתונה. פתאום הוא לוחש לי: אני עוזב ותתנצלי בפני החברים. הוא קם ויצא, ואני התנצלתי ואמרתי שהיינו צריכים לעזוב". התברר כי במסעדה הוא הבחין בזוג ערבים שהכיר מעבודתו.

מה שערער עוד יותר את מצבו של א' היה כישלונות כלכליים. הוא הקים כמה עסקים, אחד מהם להזרקת פלסטיק, שנכשלו. באחד העסקים נפל קורבן לזוג משקיעים, חבריו מהעבר, עוד לפני שגויס למוסד, שהונו אותו ונעצרו. אחד משותפיו נכנס לכלא, והשני נמלט מהארץ.

גם חיי הנישואים של לינדה וא' עלו על שרטון, ובמחצית השנייה של שנות ה־80 הם התגרשו. ב־1988 עזב בפתאומיות את ישראל. אחד מחבריו הקרובים העביר ללינדה מכתב, שבו התנצל על שנאלץ לעזוב. "זה היה הלם מוחלט בשבילי. נשארתי עם שתי בנות קטנות". הוא חזר לארץ שבה נולד, ניסה שם שוב לפתוח עסקים אך גם הם כשלו. מדי פעם קיבל עבודות זמניות בקהילה היהודית וככל הנראה גם כמה עבודות מהמוסד.

הוא חי מהיד אל הפה. לא היה לו כסף לשלם מזונות או לשלוח לבנותיו. לינדה אינה כועסת. "לאחר זמן מה חודש הקשר בינינו. הוא נפגש עם הבנות בטיול באיים הקנריים, והן גם נסעו אליו כשנה לפני מותו". היא עצמה לא נפגשה איתו. "למחרת ה־11 בספטמבר 2001 נסענו אני והבנות וחברה שהכירה אותו לקורפו. סיכמנו מראש שא' יגיע לביקור. יום לפני שעמד להגיע התקשרתי אליו והוא אמר לי: 'מצטער, אך לא אגיע'. היינו בהלם. אני והבנות בכינו, כי ידענו שהיה מדופרס והייתה לי תחושה שיותר לא נראה אותו".

כשישה חודשים לאחר מכן נמצאה גופתו בחוף הים. לינדה שלחה כסף כדי לממן את המצבה, ובנותיו זכו לעלות אל קברו. היא אומרת שאינה כועסת על המוסד, אך חושבת שהם יכלו לעזור יותר, להכין אותו טוב יותר לחייו החדשים־ישנים. "הם שילמו לו את כל מה שהיו חייבים, אך לא הכינו אותו לחיים שלאחר מכן".

לימים אזרה עוז ונפגשה עם "תמר" ושמעה ממנה פרטים, במגבלות מה שמותר היה לתמר לספר, על חייהם בארץ היעד. ב־2008, כשש שנים לאחר מותו, נפגשה יחד עם בנותיה עם מייק הררי ושניים ממפעיליו של א'. "הם סיפרו לי קצת יותר על א', על עבודתו ותרומתו למדינה. הם אמרו לי כמה הוא היה טוב ואיזה מידע חשוב הוא הביא. כששאלתי אותו מדוע לא דאגו לשיקום שלו לאחר שחזר, הררי היה מעט נבוך ואמר לי: את צודקת, לא ידענו איך לטפל בתקופה ההיא במרגלים שחוזרים".

בסיום הפגישה קיבלה מהררי תמונה של א' הצעיר והבלונדיני, מלטף כלב רועים, ועליה הקדשה: "ללינדה, לכבודו ולזכרו של א', מחבריו ב'קיסריה'".

"קראתי את הספר של ג'ון לה קארה, 'המרגל שחזר מן הכפור'", מסכמת לינדה. "בשבילי א' הוא המרגל שחזר אל הכפור. הוא עזב אותי ואת ישראל כא' וחזר כעבור פחות מעשור כאדם אחר ואבוד".