ב-25 בספטמבר 1982, כשבוע אחרי הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, לקח סמ"ר רמי בלנק דף ועט והחל לנסח מכתב שיועד לח"כ אמנון רובינשטיין, בשם חבריו לסיירת צנחנים. זה היה היום שבו 400 אלף איש הגיעו לכיכר רבין בתל אביב, אז עוד נקראה כיכר מלכי ישראל, כדי להפגין נגד האירועים בלבנון ובעד הקמת ועדת חקירה ממלכתית והסגת כוחות צה"ל מביירות.
בלנק ישב אז במרכז הבירה הלבנונית וניסח מכתב נוקב ומאשים. החץ המרכזי כוון לעברו של שר הביטחון דאז, אריאל שרון, אבל גם מקומו של ראש הממשלה מנחם בגין לא נפקד מהתמונה.
“אנו פונים אליך במכתב זה כדי להעביר לך, וממך הלאה, חלק מההרגשות והעובדות שאנחנו חיים איתן כאן בביירות", כתב בלנק לרובינשטיין. “אנחנו קבוצת חיילים המשרתים בסיירת מובחרת. מתחילת הדרך היו בינינו לבין עצמנו חילוקי דעות על מטרות המלחמה והישגיה, ופעמים אחדות אף חשבנו לפנות בכתב לגורמים בממשלה, או בכנסת, אך החלטנו לא לעשות כן. כיום המצב אינו מאפשר המשך השתיקה.
“מאז רצח ג'ומאייל (בשיר ג'ומאייל - א"ל) הייתה בביירות השתלשלות עניינים מהירה, שמבחינות רבות עוד לא הסתיימה.
“שעות ספורות אחרי רצח ג'ומאייל נכנסה יחידתנו למערב ביירות כדי למנוע מהומות ולשמור על הסדר על ידי שליטה על כמה צמתים עיקריים בהוראת שר הביטחון. אתמול בראיון טלוויזיה אמר שר הביטחון שהכוונה לא הייתה זו, אלא לטהר את ביירות ממחבלים שנותרו בה.
"בימים רביעי, חמישי ושישי שהינו במערב ביירות, אך לא באזור סברה ושתילה. ביום שישי נאספנו לשיחה, ומפקד היחידה מסר על שמועות על טבח שהתחולל. כלומר ביום שישי בצהריים ידענו אנו, חיילים מהשורה, משהו ממה שקרה, אבל שר הביטחון מסר שלא ידע על כך, אלא הרבה יותר מאוחר, בשבת, אחרי עוד גל של טבח.
“כשהתברר דבר הטבח, הייתה התגובה הראשונה של ראש הממשלה ושר הביטחון - שתיקה והיעלמות מהשטח. כשהגיב ראש הממשלה לבסוף, הדבר הראשון שהיה לו לומר הוא - מעלילים עלינו עלילת דם.
“ההתעקשות של הממשלה, בראשות ראש הממשלה, שלא להקים ועדת חקירה, הטילה צל כבד על הטענות שאין לנו שום אחריות על מה שאירע, ובדברי שר הביטחון שהוא מלכתחילה רצה ועדת חקירה ישנו שוב צליל חלול של שקר או תירוץ.
“שר הביטחון הוא השר הממונה עלינו, בתוקף היותנו בצבא. מהלכים שהוא או ראש הממשלה יקבעו ויקבלו את אישור הממשלה, יקבעו את גורלנו. בעקבות העובדות המוזכרות, אין לנו אפשרות להאמין יותר לשר הביטחון.
“הבעת חוסר אמון זו אינה בעלת אופי פוליטי, והיא מובעת על ידי חיילים מכל קשת הדעות הפוליטיות.
“ברצוננו לחזק את ידיך בדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית, בלתי תלויה, לחקר הטבח במחנות הפליטים".
בלנק לא חתם על המכתב לבד. היו חתומים עליו עוד 23 חיילים, בהם שני קצינים, רובם בני מחזור הגיוס שלו, נובמבר 1979, זה שעמד ממש לפני שחרור מהשירות.
“המכתב לא שידר הלם קרב", אומר בלנק, היום באמצע שנות ה–50 לחייו. “זו הייתה התפכחות מתמימות. יכול להיות שזה משהו שכל דור עובר. מבחינתי זו הייתה נקודת ציר, שאחריה הפסקתי להאמין למילים שיוצאות מפיו של פוליטיקאי. הבנתי שסיפורי הבובע מייסעס, שטוב למות בעד ארצנו, או שצריך להגן על המולדת, בלה–בלה–בלה, יש מאחוריהם דינמיקה הרבה יותר ריאליסטית וצינית. זה המכתב. הבנו שעושים עלינו סיבוב. כל הססמאות הנבובות הן סיבוב".
מה גורם ללוחמים צעירים, שמתוכנתים להיות אמני קרב, לעצור באמצע הלחימה, לפתוח עיניים ולכתוב מכתב שיכול להתפרש כמרד ואולי אף יותר מזה? “ככל שמתבגרים בצבא נעשים יותר דעתנים", בלנק מסביר. “זה לא מקרה שמרידות בשירות כמעט תמיד מבוצעות בידי הצוותים הוותיקים. הם כבר לא מפחדים. הם לא ילדים קטנים".
קרב על הבית
מחזור גיוס נובמבר 1979 עבר שנים לא קלות עוד לפני פרוץ מלחמת לבנון. פשיטות על בסיסי מחבלים במדינה השכנה היו עניין של קבע. אף אחד לא קיטר כשהמסוקים המריאו בתחילת חודש יוני 1982 עמוק לשטח האויב - תחילת מבצע שלום הגליל.
“אני במקור ממושב כפר יובל, שנמצא ממש על הגבול", מספר דן תפארת, מלוחמי הסיירת. “כל חיי חטפתי קטיושות ומחבלים על הראש. ירו עלינו מרגמות ונכנסנו מתחת למיטות כדי לא להיפגע. אחת הסיבות שהגעתי ליחידה הייתה שנולדתי לתוך לחימה ורציתי לתרום. מבחינתי זו הייתה המלחמה הכי מוצדקת, נלחמתי על הבית".
סדקים ראשונים בחוסר התיאום בין המציאות לבין מה שסיפרה ההנהגה הופיעו כשהמסוקים נחתו לא הרחק מעיירת החוף דאמור, על גדות נהר האוואלי. אלה כבר לא היו 40 הקילומטרים מהגבול, כמו שבגין הבטיח בנאומו בכנסת. הפנים היו קדימה. “כל המלחמה תוכננה ל–40 קילומטרים. כל ארגזי המפות שהיו לי כקמ"ן וחילקתי לצוותים", מספר תא"ל במיל' עופר וולף, שהיה אז קצין המודיעין בסיירת. “לא היה לנו מידע מודיעיני למה שמחכה בהמשך".
הירידה מהמסוקים לוותה במחזות קשים. לוחמי השייטת, שהכשירו את המקום עוד קודם לכן, השאירו שלל גופות של האויב ורכבים חרוכים כדי להבהיר: ברוכים הבאים לגיהינום. “נחתנו ליד גופות שרופות. ככה פתאום אתה יורד מהמסוק וזה נמצא לידך", נזכר נועם צרפתי, לוחם ביחידה. “אתה נכנס ישר לתוך הדבר הזה שנקרא מלחמה. לא שהצוות שלנו קפא, אבל ההרגשה הייתה של גועל".
לא היה הרבה זמן להתמהמה, חייבים להגיע לאזור הגשר שעל נהר דאמור, בדרך לכיבוש עיר החוף. את הלילה העבירו על גבעה ליד, ממתינים ליתר הכוחות שהיו אמורים לחצות את הנהר.
“אבי נלחם בששת הימים וביום כיפור. הוא היה מספר על שריקת הרקטות. הייתי אומר ‘הזקן הזה, מה הוא מבלבל את המוח?'", וולף נזכר בקבלת הפנים הלבנונית. “ראינו את משאיות השיגור עומדות ממול ומכוונות אלינו. המ"פ ביקש מאיתנו להתחפר. הוצאנו אתי חפירה, ניסינו, אבל יצאו גצים, האדמה הייתה מסולעת. לא הייתה ברירה, שמנו מסביב אבנים כמו בקומזיץ. אתה שוכב ורואה איך המשאיות משגרות 21 רקטות ועוד 21. מחכה כמה שניות ופתאום נופל מסביב. אתה יודע מה זה פחד מוות? זה הוריד לי את האסימון כמה הכל פה שברירי".
בעוד בדאמור נערכו קרבות כבדים, הסיירת צעדה מזרחה לכיוון הציר ההררי, מעל העיר, והחלה לנוע צפונה, התרחקה עוד ועוד מעבר לקו 40 הקילומטרים.
פק"לים כבדים על הגב, חום כבד של תחילת קיץ ואין אספקה שתזרים חיים. “לא מים ולא אוכל", מספר דן תפארת. “אין שקי שינה, אתה סתם נשכב על האדמה בלילה ומחכה לבוקר. בשלב מסוים זה נמאס. אתה שחוק פיזית, מת מצמא ורעב. זו לא עוד פשיטה בלבנון, כמו שהיינו עושים לפני המלחמה וחוזרים לארוחות מלכים בבסיס. אתה לא רוצה להמשיך. חשבתי שאולי פציעה קטנה ברגל תסיים את הסיוט".
וולף, שיותר מאוחר התקדם והגיע עד תפקיד ראש מטה הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצה"ל, מבין היום את המחדל. “היו הרבה בעיות לוגיסטיקה בזמן ההתקדמות", הוא אומר. “חיינו מחנויות שנהרסו בהפגזות חיל האוויר, מירקות שקטפנו בדרך מגינות של פלאחים. במלחמה זה לא אמור להיות ככה".
אחרי היתקלות ראשונה עם מחבלים הגיעו גם השבויים. “חלק מהם נהרג בקרב ומי שנשאר הצטרף אלינו", מספר גדעון קרת, לוחם בסיירת. “לא היו לנו מים והיו שבויים שהיה צריך לדאוג להם. אנשים ויתרו על כמה טיפות שהיו כדי לספק להם. עשינו עצירת לילה, והמחבלים לא הפסיקו לצעוק כי כאב להם. יש חבר'ה אצלנו שדיברו קצת ערבית וניסו להשתיק אותם. חששנו שהאזור שורץ מחבלים. לילה ארוך. עד כמה שזכור לי לקחו אותם בבוקר".
נועם צרפתי זוכר את הדברים קצת אחרת: “היו תשעה מחבלים, או משהו כזה. הם עמדו ותחקרנו אותם. שאלנו שאלות ואחד מהם כנראה עשה תנועה חשודה. התחלנו לירות עליהם. כל שנה, כשאנחנו נפגשים, יש ויכוח על הנושא - היה צריך לירות או לא?".
אלה היו ימים קשים. חוץ מבעיות הרעב והצמא, גם לא היו בגדים להחלפה. בתחילת המבצע, בזמן הנחיתה, המסוקים הרימו חול ים שחדר לתוך הבגדים. ההליכה הממושכת גרמה לעור להתקלף, כמו אחרי טיפול יסודי בנייר זכוכית.
אלה היו ימים אינטנסיביים ומתוחים. אחרי ההיתקלות ופרשת השבויים, העצבים הפכו רופפים. במחצבה, לא רחוק מאחד הכפרים שברכס, נצפתה תנועה חשודה. הכוח החל לירות אש חזקה על מבנה בטון, היה משוכנע שמחכה שם מארב נוסף, עד שמהפתח הונף דגל לבן לכניעה. מהמבנה יצאו מספר אזרחים מסרי לנקה, ביניהם בחורה שדיברה אנגלית. “התברר שהם באו לעבוד אצל סעודי שחי בלבנון. הוא לקח להם את הדרכונים וכלא אותם במחצבה", וולף מספר. “לא הייתה ברירה, חילצנו אותם. הם עלו על הנגמ"שים. אנחנו הלכנו ברגל והם נסעו מאחור עם המפקדה".
היעד הסופי
הסיירת הובילה את חטיבת הצנחנים בפיקודו של יורם יאיר. אף אחד לא ידע שהיעד הסופי הוא ביירות. “השגרה הייתה שקמים בבוקר, מתחילים להתקדם ואין מושג לאן, אפילו המפקדים לא ידעו", מספר צרפתי. “הולכים על הציר, רבע שעה, 20 דקות, חוטפים אש, מחזירים. ככה מדי יום".
11 ביוני הרעיד את אמות הספים אצל לוחמי הסיירת. זה קרה אחרי שארצות הברית שיגרה למזרח התיכון את השליח פיליפ חביב במטרה להגיע להסדר מדיני. ואכן, ישראל הודיעה שהמתקפה נעצרת וסוריה הסכימה להפסקת אש. רק שבשטח הלחימה נמשכה. “שמענו בטרנזיסטור הקטן, שהיה למישהו באפוד, שהוכרזה הפסקת אש, אבל שהסורים ממשיכים לירות. אנחנו ידענו באותו זמן שהסורים הפסיקו את הירי ואנחנו אלה שהמשכנו", בלנק מספר. “אתה אומר לעצמך ‘הלו, מה קורה פה?'".
זו לא הייתה עוד היתקלות של כמה רגעים. זה היה יום הקרב הקשה ביותר מאז שנכנסו ללבנון. לא מחבלים חיכו להם בין הבתים אלא כוחות קומנדו ושריון סוריים, סמוך לכפר קבר שמון. הקרב החל לפני תחילת הפסקת האש ונמשך שעות אחרי שהייתה אמורה להיכנס לתוקף.
“גם במלחמת לבנון השנייה תחקרו את נושא הפסקות האש, שלא ממש קיימנו", וולף מזכיר. “ניסינו לתפוס אז עוד מיקומים אחרונים שייתנו יתרון במו"מ וכל מיני קשקושים כאלה. אני חושב שההפתעה הגדולה באותו יום הייתה השריון הסורי והקומנדו. עד אז היו מחבלים ולא צבא מסודר. התפתח קרב עם צלפים וקומנדו, שניסה לרדת אלינו. יש איזה סיפור על כוח מרגמות שנתן סיוע מאוד קרוב, ממש מיסוך הגנה, ומנע מהקומנדו להתקרב. אנחנו רתחנו כי אלון לוין, קצין שלנו, נהרג כמה שעות אחרי הכרזת הפסקת האש. אמרנו שאם היינו מקיימים אותה, יכול להיות שהוא היה בחיים. זה היה כאב של חיילים תמימים. אומרים ברדיו הפסקת אש ואנחנו נלחמים. איך זה יכול להיות?".
לתסכול התווסף הקרדיט המוגזם שניתן לאנשי הפלנגות, שאותם לוחמי הסיירת בקושי ראו בשטח. במכתב לרובינשטיין בלנק כתב: “עוד דבר אחד, עם גוון קצת אישי (לגבינו). מערערת את אמינות שר הביטחון הייתה ההצהרה, שוב במהלך הוויכוח בכנסת, שהיה לנו בסיס לסמוך על הפלנגות, שהוכיחו את עצמם כצבא סדיר לכל דבר במהלך כמה קרבות במלחמת שלום הגליל, ביניהם הקרב על ג'מבור. הפתיע אותנו לשמוע זאת, מכיוון שאנחנו, ביחד עם עוד יחידת צנחנים, כבשנו את ג'מבור. אומנם מסרנו אותה לידי הפלנגות, אבל באקט הכיבוש אף חייל נוצרי לא השתתף".
“היה כעס מאוד גדול על שרון בסיפור השותף, הפלנגות, שהאדירו אותו מאוד", אומר וולף. “לא ראינו את זה בשטח. חשבנו שקצת מורחים אותנו בשביל להרגיע מישהו".
לאחר הנחיתה ליד דאמור חיילי הסיירת לא הפסיקו ללכת. הליכה ארוכה, מסויטת, קרבות מתישים. רק ליד ביירות, בעיירה בעבדא, שם נמצא מעונו הרשמי של נשיא לבנון, מצאו להם וילה של שייח' סעודי. סוף–סוף מנוחה. הם התמקמו ואפילו פינו חדרים לסרי לנקים, שעדיין היו צמודים אליהם.
סצינת הסרי לנקים מצטיירת בזיכרונו של וולף כאפיזודה מטורפת שלא קשורה לתסריט הקשוח שיצרה המלחמה. אתנחתא קומית שרק מדגישה את הטירוף של אותם ימים. “תבין, הרס"פ שלנו נסע איתם לכפר שבו עבדו ואמר לבעל הבית שהוא מבקש שיחזיר את הדרכונים וגם ישלם עבור העבודה", וולף מספר. “בעל הבית סירב, אז הסרי לנקים סיפרו שיש כסף שהוא מחביא בגינה. חיפשו באדמה ומצאו קופסה. הבחורה מסרי לנקה אמרה: ‘הצלתם אותנו, תנו לנו לעזור'. הם היו מבשלים ומגישים לנו את האוכל כמו במסעדה".
אחרי כמה ימים של חיים משותפים הסיעו אנשי הסיירת את האורחים במשאית שהייתה בכפר, אל בסיס הצלב האדום בראש הנקרה, בדרך לטיסה הביתה.
אלה היו ימים של אופוריה, דעיכת הקרבות האינטנסיביים והורדת רמת הכוננות. ירדו לביירות, נסעו לעיירה ג'וניה שעל החוף, שם היה רוב נוצרי, שיחקו בקזינו, קנו שעונים, רכבו בג'יפים פתוחים. הכל היה ורוד עד שהמחבלים החלו לפגוע בחיילים שנעו בבירה.
תצפית של היחידה הוצבה בקומה השמינית בבניין במערב ביירות. צלף הרג את קצין השיתוף הארטילרי, עזריאל בר–אילן, ב–6 ביולי, חודש אחרי פרוץ המלחמה. “בימים הטובים היית רואה חיילים שלנו כמו בתמונות של ששת הימים, בלורית מתנפנפת בים של ג'וניה עם כל הלבנונים", מספר גדעון קרת. “אחרי זה הופיעו המטענים והמארבים. תפסנו שני בניינים, ממש בקו תפר בין צה"ל למחבלים, ובאיזה יום החליטו הקודקודים על קרב. חטפנו בומבה, עזריאל נהרג. מיום של רצון לצאת ולדפוק אותם חזרנו עם הרוג, פצועים ותחושה של ‘בשביל מה צריך את הסיפור הזה?'".
קרת גר היום בקיבוץ ברור חיל שבדרום, עובד במפעל אינטל. במשך שנים לא הצליח להתגבר ולהגיע למפגשים עם החבר'ה מהיחידה. המועקה מהמלחמה סירבה לעזוב אותו. “אי אפשר להגיד שהייתי אבוד, אבל הייתי זקוק לחזור מחדש לחיים", הוא מודה. “היו סיוטים והיו לילות של התעוררות בצעקות, כי הפחד היה שם במשך הרבה מאוד ימים. נשארתי עם הרגשות שלי. מה שהיה חשוב לי לשמוע, גם אחרי הרבה שנים, זה שתפקדתי מצוין".
מה זאת אומרת?
“הרבה אנשים שואלים את עצמם: ‘האם עשיתי את הדבר הנכון בזמן הקרב? האם התנהגתי כפי שמצופה ממני או כמו שאני מצפה מעצמי?'. היה חשוב לי לשמוע שהקטע הזה היה בסדר. דן תפארת אמר לי את זה והוא לוחם אמיתי".
וולף מזדהה עם ההרגשה. “פחדתי", הוא אומר. “פחדתי במארבים, בהפגזות, בתצפית. פחדתי כל יום על האנשים שלנו. שינינו מיקומי תצפיות מחשש שנחטוף, ובסוף חטפנו. מצד אחד, נסענו לג'וניה, זרקו עלינו אורז, מצד שני הפחד. מלחמה משוגעת, יכולה להוציא אותך משיווי משקל".
הכותרת בעיתון
ביירות הפכה לסיוט ארוך. ימים של חרדה ואי־ידיעה מהיכן תבוא הצרה. ביום שלישי, 14 בספטמבר, התרחשה דרמה במזרח העיר, בשכונת אשרפייה. מטען חבלה עוצמתי הרג את נשיאה הנבחר של לבנון, בשיר ג'ומאייל, בנו של פייר, המנהיג ומייסד של הפלנגות הנוצריות.
אנשי הסיירת נשלחו לאבטח צמתים מרכזיים במערב ביירות מחשש שיתפתחו מהומות, אבל אף אחד לא עדכן אותם בכך שבמחנות הפליטים הפלסטיניים, סברה ושתילה, חיילי הפלנגות מבצעים טבח נורא. רק ביום שישי, למחרת תחילת האירועים, בשיחה עם מפקד היחידה, נאמר להם משהו מעורפל על שהתרחש.
“טסתי הביתה לחופשה", מספר רמי בלנק. “היו טיסות משדה התעופה של ביירות ללוד. אני זוכר את עצמי עולה לאוטובוס, מתיישב בספסל האחורי, מוריד את העיניים ועל הרצפה זרוק עיתון עם כותרת ענקית, ‘טבח'. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי מה קרה. לקחתי את העיתון כדי לראות על מה הם מדברים. אין לי מושג. רק עכשיו באתי משם".
רמי חזר ליחידה נסער. צריך לציין שרוב החיילים בסיירת היו אז קיבוצניקים או מושבניקים, שרבים ביניהם השתייכו לצד השמאלי של המפה הפוליטית. בלנק אומנם היה ירושלמי, אבל הוא השתתף בעבר בהפגנות של שלום עכשיו. מעטים זוכרים איך המכתב הזה נוסח על ידו ונחתם, אבל הם מכירים את הרקע.
“לא כל כך היינו ערים למה שקורה בארץ", מספר שי טחנאי, אז לוחם בסיירת. “רמי נסע הביתה וקלט את הרחשים, הביא את הרוח הזו אלינו. היינו יחידה מיוחדת עם רקע שנוטה שמאלה. לא מעט חבר'ה מאיתנו היו בשנת שירות בתנועות נוער. זה זעזע אותנו. אנחנו משרתים בצבא שנחשב למוסרי ביותר, והייתה תחושה שתחת המעטפת של צה"ל נעשים פשעים כאלה".
חברו ליחידה, נועם צרפתי, לא חשב אחרת: “סברה ושתילה גרם אצלנו לשבר מנהיגותי. לא המקרה עצמו כמו תגובת השלטון. אנחנו במקרה היינו שם. אם לא היינו, יכול להיות שלא היינו חווים את זה, אבל בגלל הנוכחות בביירות זה הכה בנו. אתה פתאום רואה שהגיבור הזה, אריק שרון, משקר. היום אני מסתכל על זה בפרספקטיבה אחרת לגמרי, אבל בזמנו הייתי צעיר ותמים".
לא הייתה חובה לחתום על המסמך. רק שני קצינים חתמו עליו. דן תפארת אומנם לא היה בשלב הכתיבה בביירות, הוא נשלח להדרכה, אבל יודע שאם היה עם חבריו, לא היה חותם בגלל דעותיו השונות.
“לא אילצנו אף אחד לחתום", בלנק מסביר. “היו קצינים שהיו להם שיקולים אחרים, אז ברור שאף אחד לא כפה. לדעתי, בסופו של דבר אלה היו קשקושים של חבר'ה צעירים. הבנו אז משהו בחיים? זרקנו מילים ששמענו. חבר'ה צעירים שמתעצבנים שמשקרים להם. זה היה לדעתי יותר פריקת תסכול מאשר אקט מחושב. אקח את זה צעד אחד קדימה: אני שמאלני כל חיי, היום אני מסתכל על הפוליטיקאים ומתגעגע לשרון".
הסוד שנשמר במגירה
המכתב, בסופו של דבר, לא נשלח ללשכתו של אמנון רובינשטיין. אף אחד לא זוכר ממש את הסיבה האמיתית לגניזתו. אנשים בסיירת התפלאו בכלל שהוא נשמר ולא הושמד לפני 35 שנה. וולף ניסה לברר אצל חברים אם הם זוכרים משהו. לשווא. “מעניין למה כתבנו, חתמנו, אבל לא שלחנו. זה לא לגמרי סגור אצלי בראש", הוא אומר. “משהו כנראה הפחיד אותנו, או שמישהו מהמפקדים ייעץ לנו לוותר".
במכתב עצמו, לקראת סיום, בלנק ביקש מרובינשטיין, אז ח"כ מטעם שינוי, לשמור על סודיות. “עקב היותנו חיילים בשירות סדיר, אנו מבקשים שלא תפרסם תוכן מכתב זה בפומבי: כוונתנו להעביר לך ולשימושך את העובדות שציינו".
המרד הגדול הסתיים במכתב שנטמן עמוק במגירה. אנשי הסיירת חזרו מהמלחמה ישר לבקו"ם ולשחרור המיוחל. כל אחד המשיך לדרכו - עסקים פרטיים, צבא, משטרה - אבל הם עדיין נוהגים להתאסף באזכרה השנתית של חברם, סגן אמציה אבודרם ז"ל, או מדי יום בדף הפייסבוק של גיוס נובמבר 1979.
“זו הייתה תקופה הרבה יותר תמימה", משוכנע בלנק. “הכי רעים ותחמנים אז היו יותר תמימים מאלה שנמצאים היום בראש. אז הייתה להנהגה אג'נדה והיא ניסתה להשיגה בכל הדרכים. לא חושב שהיה לי איזה בוז עמוק כלפי שרון, או תיעוב כמו שיש לי היום כלפי פוליטיקאים. ידענו שהוא שקרן ומניפולטור ושאנחנו רוצים שלום. זה היה מאוד פשטני".
וולף השתחרר מהצבא ב–1983, אבל חזר אליו אחרי לימודים. המשיך עד לדרגת תת־אלוף. יש לו פרספקטיבה לגבי השאלה אם משהו בניהול המערכה השתנה מאז יוני 1982. “שאלה טובה", הוא חשב לרגע. “הצבא בטח נהיה יותר מקצועי, טכנולוגי, על זה אין בכלל ספק, אבל בסוף מי שעושים את הלחימה אלה החבר'ה הצעירים. יש לי בן שנלחם בצוק איתן ונפצע בינוני, עבר שיקום ארוך. כדי ללמוד את סיפורו, תחקרתי אותו ואת מפקדיו. הוא נפגע מגשם של פצמ"רים בשג'אעייה. המ"מ שלו לא היה חצי שנה בתפקיד. נפגעו לו חמישה־שישה חבר'ה במכה. אירוע רב–נפגעים שצריך לנהל תחת לחימה. אז מה רוצים מהילד? בסוף מי שמנהל אלה ילדים עם ניסיון מוגבל, חלקם בלי ניסיון בכלל. יש כאוס וצריך לנווט בתוכו. השאלה היא אם מכינים את האנשים נכון".
בלבנון הייתם מוכנים?
“'אתם' זו הכללה. אני הרגשתי מוכן. היו לנו טבילות אש מבצעיות לפני, וחשבתי ששום דבר לא יכול עלינו. אולי זה מסביר את שאלת האופוריה. הכל נכון, עד שמגיעים הנפגעים הראשונים".