"ברור שחזרתו האחרונה של אלי כהן לסוריה הייתה שגיאה"

מדוע חשפו הסורים את האמת, זמן קצר לאחר לכידתו של אלי כהן?
טפר: “הפרסומים הביקורתיים והלעגניים בכל העולם הערבי על המרגל הישראלי שחדר לצמרת המשטר ומערכת הביטחון הסוריים, הביכו מאוד את מנהיגי המדינה שהיו מסוכסכים מאוד זה עם זה, וביצעו סדרה של מהפכות, בהוציאם להורג את יריביהם. כמוצא אחרון להצגת יושרם בפני הציבור בסוריה ובעולם הערבי, הם בחרו בעיתונאי לבנוני אמין מאוד, נתנו לו לעיין בתיקים המודיעיניים הסודיים שלהם, ואפשרו לו לראיין את ראש המודיעין הצבאי הסורי, הקולונל אחמד סווידאני, את קצין המודיעין שפיקד על לכידתו של אלי כהן, ששמו לא נחשף, את אלי כהן עצמו, ועוד מספר רב של אישים".

האם הכתבה הגיעה למוסד?
“בוודאי שהגיעה - שבוע אחרי הפרסום. העמודים של הכתבה נתלשו מן השבועון, היא תורגמה ונגנזה. את הגיליון המקורי, שמספרו 299, אפשר למצוא היום במרתף ארכיון העיתונות הערבית במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, ללא הכתבה. בכל הפרסומים על אלי כהן עד היום לא השתמשו בה, אף שמצאתי פה ושם עקבות שהמחברים אולי לא היו מודעים למקורן".

איך הגעת אליה?
“קיבלתי אותה מאחד האנשים שראיינתי במהלך מחקרי. את שמו אינני יכול למסור".

לא לשידור

העדות המעניינת ביותר שמופיעה בכתבה שהתפרסמה בשבועון הלבנוני היא כמובן זו של קצין המודיעין הסורי שפיקד על לכידתו של כהן. “קבענו את שעת האפס. ידעו שכהן מעביר את הלילות ללא שינה. על כן בחרנו את השעה שמונה בבוקר, כדי לתפוס אותו במיטה", הוא מתאר באוזני העיתונאי. “פחדנו פן יבלע רעל או יפוצץ פצצה או מטען, שיזיק לאנשים או לשכנים, או שמא בחסות נשק יקפוץ אל מותו מהקומה הרביעית. רצינו אותו חי, וכך תכננו את המבצע: שלושה גברים דוחפים ומנתצים את הדלת. אחד קופץ ישירות לחדר השינה ומטיל את גופו במעשה התאבדות. היינו צריכים להשלים את הפעולה בתוך דקה בלבד. ואכן כך בוצעה התוכנית. הדלת נעקרה וה'מתאבד' שהיה צריך להטיל עצמו עליו פרץ לחדר השינה ומצא את כהן במיטה, שומע רדיו הנמצא ליד מיטתו. עצרנו אותו והמשכנו לחפש בתוך הדירה. רצינו למצוא בראש ובראשונה את חומר הנפץ ואת גלולות הרעל, לפני שהיה מצליח להגיע אליהם. תפסנו אותו והתחלנו לעשות חיפוש בבית. מצאנו אותם ואחר כך פתחנו בחיפושים יסודיים בכל הדירה, עד שמצאנו את מכשיר הקליטה והשידור האלחוטיים שבאמצעותו שידר את ידיעותיו".

טפר, האם זה לדעתך התיאור האמיתי על לכידת אלי כהן?
“המחקר שלי מראה שכך היה, אך אינני שולל אפשרות שחשיפת הארכיונים בסוריה תפריך אותו. זה מה שמלמד החומר הזמין היום".

אם אכן כך נלכד אלי כהן, הרי הנרטיב המקובל, שלפיו הוא נתפס על חם, תוך כדי שידור מידע לישראל, אחרי שאותר בעזרת מכשירי איכון סובייטיים חדישים, איננו נכון. לא רק בגלל סיפורו של העיתונאי הלבנוני, אלא גם משום שאלי כהן העביר את שדריו מדי בוקר בשעה שמונה וחצי והסורים תפסו אותו, לפי עדות הקצין הסורי, כבר בשעה שמונה. זאת ועוד: יום לאחר תלייתו של אלי כהן, הספיד אותו באירופה ראש המוסד דאז, מאיר עמית, בנוכחות אנשי המוסד שם. הוא אמר בין היתר שכהן נתפס כנראה במהלך שידור לישראל. זאת, אף על פי שהכתבה הלבנונית הגיעה למוסד תשעה שבועות לפני כן. אחרי 21 שנה חזר על אותה גרסה מפעילו הישיר של כהן, מפקד יחידת “קיסריה" במוסד, יוסק'ה יריב, שאמר: "זו רק השערה. הוא נתפס כשהוא משדר... פנו (הסורים) לסובייטים ואלה שלחו מומחים. ייתכן שהם עלו עליו". 

האם אנשי המוסד ביקשו ועדיין מבקשים להסתיר משהו שמתברר מספרו של טפר, מספרים ומעדויות אחרות שהגעתי אליהן במהלך המחקר לכתבה זאת? או שסטארטאפיסט ישראלי יכול לפתור בזמן קצר תעלומה מודיעינית שהמוסד לא הצליח לפתור במשך 50 שנה? כך או כך, התשובה לא מחמיאה למוסד.

אותות סכנה

ב–1951 נשלח איש יחידה 131 באמ"ן, אברהם דר, למצרים, בזהות בדויה של אזרח בריטי מגיברלטר בשם ג'ון דרלינג, על מנת להקים חוליית טרור כדי להפיל את משטרו של המלך פארוק. לפי דר, “פגשתי את אלי כהן במצרים. לא גייסתי אותו, כי אהב חיים טובים וישיבה בבתי קפה. זה לא התאים למשימה שלנו. לדעתי, אלה ששלחו אותו לסוריה עשו טעות".

כהן אומנם לא גויס לרשת אך היה מעורב בפעילותה: הוא שכר באלכסנדריה חדר על שמו שישמש את הרשת, וכשהיא נתפסה הוא נעצר אבל שוחרר לאחר שנחקר. אחיו, אברהם כהן, סיפר לטפר כי אלי “עסק בפעילות מודיעינית עוד בהיותו במצרים וזמן רב לפני שעלה ארצה גויס לאמ"ן והוכשר להיות מרגל". הנתונים מלמדים שהייתה הפרזה מסוימת במה שסיפר אלי לאחיו.

סמוך למותו ב–2012 פרסם מפקד יחידת “חצב" של אמ"ן לשעבר, והכתב לענייני המזרח התיכון ב"מעריב", שמואל שגב, גרסה מעודכנת של ספרו על אלי כהן, “בודד בדמשק". שגב סיפר שלאחר שכהן עלה ארצה, בפברואר 1957, הוא התגלגל ליחידה 188 באמ"ן שהפעילה סוכנים במדינות ערב והביע נכונות להיות סוכן. בשלב בחינות ההתאמה הוא הועסק בתרגום עיתונות ערבית לעברית ביחידת “חצב". אחרי ארבעה חודשים הוחלט לסיים את עבודתו. המבדקים הראו בין השאר “שאינו רגיש לסכנה". גם קשריו בעבר עם גיבורי פרשת לבון במצרים לא הוסיפו.

באותם ימים היה יוסק'ה יריב סגן מפקד היחידה. בסוף אתה שנה קיבל יריב את הפיקוד, ואחרי שנתיים, כשהחליט יריב לגייסו ליחידה כמועמד להישלח לארץ אויב, שוב הראו המבחנים הפסיכולוגים ש"יש באלי כהן מתח פנימי, הוא אינו שוקל במידה מספקת את גודל הסכנה הנשקפת לו, והוא מסוגל לעתים ליטול על עצמו סיכונים מעבר למתחייב". 

שני מפקדים, ותיקי מחלקת המסתערבים של הפלמ"ח, שמעון סומך (סמעאן) ויצחק שושן (אבוסחייק), הכשירו את כהן לתפקידו ותפרו לו את סיפור הכיסוי. ניתן לו השם כאמל אמין ת'אבת. הוא נשלח להיטמע בקהילה הסורית בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה, ואחרי חצי שנה נשלח לדמשק כתייר, איש עסקים. אומנם לסורים בבואנוס איירס הוא סיפר סיפורים נוספים, אך איש מהם לא הכיר אותו יותר מחצי שנה. לארגון מודיעין קל מאוד להפריך סיפור כזה.

אילו היה שוהה בדמשק זמן קצר יחסית, ולא מתרועע עם ראשי המדינה, ניחא. אך כהן התיידד עם הנשיא אמין אל־חאפז, עם אנשי מפלגת השלטון ועם ראשי הצבא. ידידות זאת אפשרה לו להשיג מידע רב, אך גם עלולה הייתה, בסבירות גבוהה, לעורר חשד - בייחוד בארץ שבה כולם נגד כולם - ולהצדיק חקירת עברו ושורשיו.

נעם טפר קובע: “סיפור כיסוי כתייר, חוקר, איש עסקים, עשוי לספק הגנה סבירה לשהייה במדינת יעד למשך ימים או שבועות. הנחת הבסיס היא שהלוחם יצטרך לספק הסבר לגורמי אכיפה, ולעמוד בחקירה משטרתית. סיפור כיסוי שנתפר לצורך שהייה ארוכה ביעד אמור לתת ללוחם כלים להסברים בהתמודדות עם חקירת עומק של גורמי ביטחון. במקרה דנן, ככל שהתארך זמן שהותו של אלי כהן בדמשק, עלה בצורה משמעותית הסיכוי שהמודיעין הסורי יבצע בדיקה שגרתית, תשאול או חיפוש בביתו".

כהן גם חרג מהוראות מפורשות שקיבל ממפעיליו בארץ. בפעם הראשונה זה קרה כבר כשיצא למשימתו והפליג באוניית טיולים מגנואה שבאיטליה לביירות. בדרך עגנה הספינה בנמל אלכסנדריה. מתברר, לפי טפר, שאנשי המוסד שארגנו לו את ההפלגה לא ידעו כי היא תעגון בעיר שבה נולד וגדל כהן, דבר תמוה כשלעצמו, המצביע על ליקוי חמור. בניגוד להוראות שקיבל - לא לרדת מן האונייה בשום נמל בדרך - כהן ירד בעיר הולדתו יחד עם המטיילים האחרים, אולי מחוסר ברירה, כיוון שלא רצה לעורר את חשדם. גם כשחזר ארצה דרשו ממנו להשמיד את מכשיר המורס, אך הוא נטל אותו עמו תוך סיכון שבבדיקה שגרתית בגבול יגלו אותו.

יתרה מכך, לפי שמואל שגב, בפעם האחרונה שחזר לדמשק, בנובמבר 1964 שכניו סיפרו לו שבהיעדרו בוצע חיפוש בדירתו על ידי אנשי ביטחון סורים. בהנחה שכך היה ושהוא דיווח על כך לישראל, זאת הייתה אמורה להיות נורת אזהרה לוהטת, שדי בה כדי להורות לו לסיים את שליחותו ולהחזירו הביתה מיידית. נוסף לכך, כהן הרבה לשדר מדמשק, מעל ומעבר לזמן שהותר לו וגם לא שמר על דממת אלחוט כשהתבקש. אך זו, כפי שיתברר מיד, לא הייתה הסיבה לכך שהוא נלכד בידי הסורים.

בעקבות הפושע הנאצי

בשנת 2006 שחרר משרד ההגנה בארצות הברית תיק שהכיל תשדורות ומידע מוצפן שהועברו במהלך 1965 בין שלוחת ה־CIA בדמשק לבין המטה בארצות הברית. לתיק שחשף ה־CIA צורף תיק של משרד החוץ על תשדורות בין שגרירות ארצות הברית בדמשק לבין המרכז בוושינגטון. המסמכים נחשפו בעקבות החלטת הקונגרס האמריקאי לשחרר תיקי מידע על פושעי מלחמה נאצים.

אחרי מלחמת העולם השנייה קיבלו פושעי מלחמה נאצים מקלט בסוריה. אחד מהם היה פרנץ רדמאכר, ראש המחלקה היהודית במשרד החוץ הנאצי, שהשתתף בוועידת ואנזה, שבה הוחלט על הפתרון הסופי, והיה בקשר הדוק עם אייכמן. הוא, אישית, תכנן את השמדתם של יהודי בלגרד. על פי המסמכים האמריקאיים, רדמאכר חי בזהות שאולה בדמשק, עסק בסחר נשק, היה יועץ לשירותי הביטחון הסוריים והיה סוכן של הביון המערב־גרמני. ה־CIA עקב אחרי כל מעשיו ודיווחיו, כמו גם אחרי נאצים אחרים ששירתו את הביון המערב־גרמני. נעם טפר עיין לעומק בתיק זה, ושאב ממנו מידע על אלי כהן, על רשתות הריגול שפעלו בדמשק, ועל מרגלים שהוזכרו במשפטו של כהן ובכתבה הלבנונית. בעזרת “תיק רדמאכר", שבו איש לפניו לא השתמש בקשר לאלי כהן, פתר טפר לדעתו את התעלומה שהמוסד, שמואל שגב ואחרים לא פתרו.

מתברר שבאונייה שבה הפליג כהן בפעם הראשונה מאירופה ללבנון, ומשם נכנס לסוריה, הוא התחבר עם שייח' מאג'ד אל־ארד, איש עסקים שהשתייך לאצולה הסורית הוותיקה וגם היה סוכן של ה־CIA שהתארח באופן קבוע בשגרירות האמריקאית בדמשק. התחברות זאת בשלב הראשון של משימתו עוד תתברר כהרת אסון. אל־ארד נשפט עם כהן וסיים את חייו בכלא הסורי.

אל־ארד לא רק העביר במכוניתו את כהן ואת אמצעי הקשר שלו מלבנון לסוריה בלי בדיקה, אלא גם יצר קשר בינו לבין אנשי מכס ומודיעין בגבול, והללו אפשרו לו להסתובב בכל סוריה בזמן שהותו שם, בלי לשוב ולבקש היתרים, כפי שקבעו אז תקנות הביטחון במדינה.

בינתיים, בישראל, מונה ראש אמ"ן, מאיר עמית, לראש המוסד, ומילא בו זמנית את שני התפקידים. עמית העביר את יחידה 188 מאמ"ן למוסד, ויוסק'ה יריב חדל להיות מפקד 188 והחל לפקד על “קיסריה". אפשר היה לצפות גם מעמית וגם מיריב לברר מיהו אותו אל־ארד שהתחבר באופן אינטימי לאיש שלהם בדמשק. אם היו מגלים שהוא סוכן אמריקאי, אולי היו מפסיקים את שליחותו של כהן, ובוודאי שהיו מזהירים אותו, שהרי סוריה ומעצמת החסות שלה, ברית המועצות, ראו בארצות הברית אויב.

בדצמבר 1964, זמן קצר אחרי שכהן חזר בפעם החמישית לדמשק ורגע לפני שנלכד, התפוצצה בבירת סוריה פרשת ריגול לטובת ארצות הברית. כהן היה שכן של אחד המרגלים שנתפסו והכירו היטב. גם אז היו אמורים הממונים עליו לחלץ אותו משם או שהיה עושה זאת בעצמו.

ב–1 באותו דצמבר, חמישה ימים לאחר כניסתו האחרונה לדמשק, פגש כהן את אל–ארד באחוזתו לארוחת צוהריים. במהלך הארוחה סיפר אל־ארד לכהן על רדמאכר. כהן ביקש ממנו להפגישם. אל–ארד טלפן לרדמאכר וכעבור שעה נפגשו השניים עם הנאצי ואשתו. לפי טפר, “ייתכן שפגישתו היזומה של כהן עם רדמאכר הייתה הרת גורל עבורו, אך במטה בתל אביב לא הפנימו את עומק הסכנה. ומדוע? האמריקאים ידעו היטב שרדמאכר מופעל ומוסר מידע, הן למודיעין הסורי והן לארגון הביון המערב־גרמני, ומקבל על כך תשלום קבוע. האמריקאים האזינו לשיחות של המודיעין המערב־גרמני, ידעו מיהו מפעילו של רדמאכר, ואיכנו את שיחותיו. המודיעין הסורי, שעקב אחרי אלי כהן מכניסתו לדמשק, או גם אחרי אל–ארד, שאין חולק על קשריו עם האמריקאים, ידע לדעתי בסבירות גבוהה מאוד על פגישתם המשולשת". אם כך, ודאי שאין מנוס מהמסקנה כי המגעים שניהל כאמל אמין ת'אבת, כביכול איש עסקים תמים שהגיע מארגנטינה, עם שני אנשים כאלה, הרימו לא מעט גבות בחוגי הביון בדמשק.

ארבעה חודשים לאחר שנלכד אלי כהן, פרש סגנו של יריב, גדליה חלף, מ"קיסריה", וחזר לאמ"ן, לאחר דין ודברים קשים עם יריב בקשר לאלי כהן ולסוגיות נוספות. פעם פלט חלף שאלי כהן נפל בגלל הגרמנים, מה שמחזק את ממצאיו של טפר, כי פגישתו מעוררת התהיות של כהן עם הפושע הנאצי (כדי לחשוף אותו, לדווח עליו לממונים ולהביא ללכידתו בידי ישראל), היא זו שגרמה למודיעין הסורי לחשוד בו ובפשר מעשיו בדמשק ולעלות על עקבותיו.

סוד בשוק הפשפשים

“בשנת 2012 פרסמתי בביטאון המרכז למורשת המודיעין, ‘מבט מל"מ', בעקבות בקשה של חברי העורך, רון כתרי, תחקיר על מבצע מלט של המוסד וחיל הים, שבו חולצו, משנת 1969 עד אמצע שנות ה־70, דרך לבנון, היהודים שנותרו בסוריה", מספר טפר מה הביא אותו לחקור במשך שלוש שנים את פרשת אלי כהן. “כך הגעתי ליוזם המבצע ומפקדו מטעם המוסד, יצחק שושן (אבו סחייק) שהוא אחד מארבעת אנשי המוסד הבכירים שהפעילו את אלי כהן. אחרי שנתיים ביקש ממני כתרי לארגן ערב מצילים וניצולים מהמבצע. את הערב לא הצלחתי לארגן. במהלך ניסיונותי פגשתי את הרב אברהם חמרה, הנחשב לרבם של יהודי סוריה. מדרך הטבע שוחחנו על פרשת אלי כהן ועל השפעותיה על יהודי סוריה. חמרה סיפר לי שכמה ימים לאחר לכידת כהן הגיעו חיילים סורים לשכונת היהודים בדמשק ועצרו את כל בני משפחת לאטי, 40 איש במספר. היעד היה אבי המשפחה, מרדכי לאטי, שניהל חנות לממכר חפצי אומנות מנחושת. המודיעין הסורי חשד שמרדכי סייע לכהן.

“שאלתי את הרב חמרה במה נחשד לאטי. הוא סיפר לי סיפור שנשמע מופרך לחלוטין: באחד הימים הגיע כהן לחנות, בחברת קצין סורי, לרכוש חפצי נחושת. במהלך הביקור, כאשר כהן נשאר עם לאטי ביחידות, דיבר איתו בעברית. לפי חמרה, מרדכי לאטי סיפר לו על כך".

מה למדת מן המידע הזה?
“הוא סקרן אותי מאוד. מרדכי, שעלה לישראל, נפטר, אך בנו נתן - חי. אחרי ימים אחדים ביקרתי אצל נתן בחנותו, בשוק הפשפשים ביפו. הוא אישר את הסיפור, אך הכחיש את השיחה בעברית. הוא היה אז בן 21, נחקר ועונה במשך חודש ימים, ובמהלך חקירתו ראה את אלי כהן עומד יחד עם אביו במסדרון, וממתין לחקירתו. לדברי נתן, אביו עומת עם אלי כהן פעמים רבות".

האם קיבלת ממנו מידע חדש על אלי כהן?
“אותי הפתיעה הצהרתו של נתן, שלפיה ‘איש ממשרד הביטחון לא שוחח עם אביו', אף שמרדכי עלה ארצה לפני 35 שנים, וייתכן שאצר אצלו מידע שהיה מסייע לפענוח הפרשה, או שופך אור על חלקים ממנה. מרדכי לאטי נכח בכל 14 הישיבות של בית הדין, שרק חלקן שודרו ברדיו ובטלוויזיה הסורית. העובדה שלאטי לא נחקר מעוררת הרבה סימני שאלה ביחס למוסד. לאחר מכן שוחחתי עם אברהם כהן, אחיו הצעיר של אלי. במהלך השנים ניסה אברהם לבדוק מה הייתה הסיבה שהביאה לתפיסתו של אחיו. הוא העלה סברה כי נסיבות לכידתו של אחיו קשורות בפרשת ריגול אחרת שקדמה לה. בפרשה זו לכד המודיעין הסורי אזרח וקצין סורי שריגלו עבור האמריקאים והעבירו להם מידע. לדבריו, באחת מישיבות בית המשפט קשר עצמו אחיו לפרשה זו. מכאן סביר מאוד שהמודיעין הסורי ידע על הביקור בחנותו של לאטי".

האם אברהם כהן מסר לך את המידע שמשפחת כהן קיבלה מהמוסד?
“אחרי שנים קיבלה נדיה, אלמנתו של אלי, תיק מסמכים מהמוסד, אבל לא את כל החומר. אברהם ביקש לקבל גם כן את התיק וקיבל דיסק של מסמכים צרובים. הוא נתן לי עותק וכך נשאבתי למחקר".

אז מכל הידוע לך, האם שליחותו של אלי כהן הייתה חיונית?
“בתקופה שבה שהה אלי כהן בסוריה, פעלו הסורים להטות מישראל את מי מקורות הירדן, ואימצו את ארגון פת"ח של יאסר ערפאת. התחוללה אז עם סוריה ‘המלחמה על המים', ופת"ח החל לבצע פיגועי טרור בישראל, דרך ירדן. טבעי הדבר שמערכת הביטחון של ישראל נכנסה ללחץ, וביקשה לקבל, במהירות ככל האפשר, מידע על תוכניות סוריה ביחס לישראל ועל מהלכיה. לאחר תלייתו, התקבעה התובנה בישראל, ולא רק בה, שאלי כהן העביר לישראל מידע חיוני מאוד, שהציל חיי אדם רבים, ושאִפשר לצה"ל לבצע את משימותיו בהצלחה, עד מלחמת ששת הימים. לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל בתקופת פעילותו של כהן, אמר ש'כהן חסך לצה"ל חטיבות רבות'".

על אף שאין ספק לגבי פעילותו ותרומתו הגדולה של כהן, שנחשב עד היום לגדול המרגלים של ישראל, ספרו של טפר לא פוסח גם על סוגיה רגישה זו: הצרכן העיקרי של אלי כהן היה אגף המודיעין של צה"ל. לפי טפר: “היו גורמים שטענו כי סיכנו את אלי כהן שלא לצורך. כך טוען לדוגמה האלוף במיל' אלי זעירא, שהיה ראש מחלקת האיסוף באמ"ן בתקופה זו. לדבריו, התמונה המודיעינית הייתה טובה מאוד, ולא היה צריך לסכן את חייו כדי לשפרה". אף שזעירא אינו פופולרי בשיח הישראלי מאז מלחמת יום הכיפורים, מחקר אובייקטיבי אינו יכול להתעלם מטיעונו.