כבר שנה וחצי וולפסון מתעסק עם כלי נשק במחלקת החימוש בבסיס האימונים של חטיבת כפיר. במיוחד לשם כך הוא עלה מדרום אפריקה לישראל. למרות המרחק מהבית ומהחברים, הוא אומר, בחדרו בבסיס או בקיבוץ ראש הנקרה שבו הוא מתגורר, הוא דווקא מרוצה. רק בתקופת החגים איזה עקצוץ מתחיל לגרד אצלו, אותו געגוע טורדני לתחושה החמימה והבטוחה של הבית שהותיר זמנית מאחור. "אין לי הרבה משפחה פה", הוא אומר, "אז באופן כללי החגים זה זמן קשה. גרתי בבית עד שעשיתי עלייה, אז אני מרגיש קושי להיות לבד פה בלי משפחה קרובה. יש לי דוד שגר בצור יגאל, אבל הוא לא כל הזמן פה, בישראל".
כמו וולפסון, יש עוד כ־7,000 חיילים בודדים שמשרתים בצה"ל כיום - זינוק לעומת שנים עברו. בשנת 2013, למשל, עמד מספר הבודדים - מכורח החלטה או מכורח הנסיבות - על קצת יותר מ־5,700 חיילים.
"יש את הבודדים המובהקים, שההורים שלהם שוהים בחו"ל או שהם יתומים, אבל רק משני הורים", מסבירה רס"ן לימור מזרחי, ראשת מדור בודדים וחובה בצה"ל. "הסוג השני זה חוסר עורף משפחתי. חיילים שההורים שלהם גרים בארץ ואין איתם קשר: חרדי לשעבר, אלימות במשפחה, אלימות כלפי החייל, הורים נרקומנים, אבא בכלא, מגוון סיבות".
בין עצי האקליפטוס הדהויים של ימי סוף הקיץ, הבניין שבו שוכן משרדה של מזרחי בבסיס תל השומר נראה מרחוק נטוש כמעט. עם זאת, בפנים התכונה רבה, גם כי החיילים – חיילות בעיקר – מתכוננים למסדר מפקד לקראת החג, מבריקים מראות, מברישים פאנלים, מיישרים תמונה שנתלתה על העוקם. זוהי המפקדה הראשית של מערך הת"ש – תנאי שירות – בצה"ל, וכיאה למקום הזה, השרוכים הסגולים המוכרים לכל חייל שאי פעם ביקש הקלה בתנאי השירות, מתנודדים פה מכל דש חולצה. גם של מזרחי, שמשרתת במערך הת"ש באופן רצוף משנת 99'. ואם יש משהו ש־18 השנים לימדו אותה, היא אומרת, זה ש"לפני החגים" זו התקופה הכי עמוסה. "אנחנו רואים את עם ישראל ביופיו", היא אומרת, "כמות האזרחים שפונה אלינו ברצון לארח חיילים לארוחת החג, או בכלל לאמץ חייל בודד, כי זה עולה לקראת החג - היא מדהימה". היא יודעת משום שהיא זו שעונה לפניות הללו.
רוצים את הביחד
לפני יותר משנה מונתה מזרחי לעמוד בראש המוקד לפניות חיילים בודדים בצה"ל. המוקד מטפל גם בהקלת תנאי שירות של מי שלא נחשבים בודדים, על פי הנסיבות, אבל בעיקר באלה שאין להם אב ואם בהישג יד שיעטפו אותם. ארוחת חג בחיק משפחה היא צורך מתבקש, למשל. אבל איכשהו הביקוש של החיילים הבודדים להסב לשולחן חג עם משפחה אמיתית נמוך מאוד. "משום מה, הם לא מחפשים את זה", אומרת מזרחי. "אנחנו רואים שהרצון של החיילים ללכת למשפחות מארחות לקראת החגים נמוך מאוד, והדוגמה היא פסח. מתוך 400 משפחות שהתקשרו אלי למוקד - ויש לי משפחות מראש פינה ועד אילת – ציוותנו רק שמונה או עשרה חיילים למשפחות".
איך את מסבירה את זה?
"בסוף חיילים רוצים את הביחד שלהם. לבוא למקום שבו אף אחד לא מכיר אותך, שבוחנים אותך ומסתכלים עליך, זה לא כזה פשוט. אני ראיינתי לקראת פסח 20 חיילים כדי להבין למה הם לא רוצים את הפתרון הזה, ואלה חיילים שאומרים לי: 'אני בבית שלי, בדירה, אנחנו שישה חבר'ה עושים ליל הסדר, הכל בסדר'".
לקראת ערב ראש השנה שיחול מחרתיים, הצליחה מזרחי לשלש את המספר העגום ההוא מחג הפסח. אלא שההיענות עדיין נותרה נמוכה מאוד. "יש לי השנה 30 חיילים שרוצים להתחבר למשפחה", אומרת מזרחי. "קצת עלייה, וגם זה למה? כי השנה אין לי את גבעת אולגה (שם נערך טקס ליל סדר מרכזי למאות חיילים - ע"ר). אבל כעיקרון הם לא רוצים משפחות, פשוט לא רוצים. הייתה לנו קבוצת בודדים מאחד הגדודים שאמרנו להם: 'תקשיבו, יש לנו משפחה עם בית בסביון, אדם שאמר לנו 'לימור, יש לך צ'ק פתוח אצלי. תביאי לי 20 חיילים, תביאי לי פלוגה, תביאי לי גדוד'. חיילים לא הסכימו, גם לא לסביון. אבל אני מבינה מאיפה זה בא".
אפילו אחת החיילות הבודדות שתחת פיקודה הישיר של מזרחי מעדיפה להיות בארוחת החג עם חברים ולא בחיק משפחה של ממש. "יש שם מורכבות עם המשפחה, אני לא רוצה לפרט יותר מדי", מזרחי אומרת. "אבל אנחנו עוזרים לה, והיא הדוגמה הכי טובה, כי אני אומרת לה 'בואי תעשי את ארוחת החג אצלי בבית, בואי אלי', אבל היא לא רוצה. היא גרה בבית החייל כל השירות שלה, משתחררת בעוד חודשיים והיא רוצה לעשות שם את החג. היא אומרת לי: 'לימור, בואי תראי איזה כיף לנו. אנחנו פותחים שולחן, מקבלים שפע של אוכל. למה אני צריכה ללכת אלייך?'"
מעבר לקיר משרדה יושבות חיילות אחרות של מזרחי, שש בכל משמרת במוקד. לולא מדי הזית והשרוך המתנפנף ההוא, אפשר היה לחשוב שזהו מוקד אזרחי. לראשי כל אחת מהן מיקרופון מדונה, ומול העיניים שני מסכים - צג אחד למחשב, ושני שהוא מעין מוניטור בגרסת בטא כדי לעקוב אחר השיחות הנכנסות ורישומן. החדר הקטן הזה הוא מרכז העצבים לאותם אלפי חיילים בודדים המשרתים כיום בצה"ל, ולא רק בתקופה שלפני החגים. זה התחליף הזמני לאמא ואבא עבורם עד שייצאו לאזרחות. "אנחנו מנסים לתת את כל המעטפת החומרית, אבל יש את הדברים הרגשיים שהם מעבר", מזרחי מודה.
"כשחייל יוצא הביתה לסוף שבוע, ואמא שלו מכינה לו את ארוחת הערב, ולחייל הבודד אין מי שיכבס ויגהץ ויבשל לו - זה לא פשוט. אנחנו מנסים כמה שיותר לעטוף ולעזור, אבל יש דברים שאתה לא יכול לעשות. בבתי חייל יש את האוכל, גם בקיבוצים, יש להם כביסה שלא יצטרכו להתמודד איתה, גם בדירות אל"ח (האגודה למען החייל - ע"ר) מקבלים אוכל שצה"ל מספק להם. אבל עדיין זה לא אותו דבר, אין מה לעשות. אמא ואבא לידך זה משהו אחר".
ועדיין, איכשהו התחושה הביתית הזו לא קורצת לחיילים הללו בחגים.
"נכון, אבל אני חושבת שבחגים אין מה לעשות, כשאתה גר עם שישה חיילים כל השבוע, אתה רוצה להיות איתם".
למה שהחייל לא ילך עם אותם שישה להתארח אצל משפחה?
"כי לא בטוח שכל האחרים רוצים גם. הם רוצים את האוכל שלהם ואת מה שהם אוהבים, עורכים את השולחן לעצמם, מחממים אוכל. הם הופכים להיות עצמאיים מכורח המציאות".
תקציב צבאי
המוקד לחיילים בודדים הוקם רק בשנת 2011, אחרי שנים של פיזור הפעילות בין יחידות הצבא. המחשבה הייתה ליצור מעין מקום אחד שירכז אותה. מאחר שבדידותו של החייל הבודד אינה תמה אחרי שבע בערב, כך גם המוקד - פעיל 24 שעות ביממה. "אם חייל בודד נתקע בלי מקום לישון בלילה למשל", מזרחי אומרת. או כאשר הורה מצלצל בהיסטריה כי הילד לא עונה. לעתים קרובות זה נגמר בלא כלום, אבל בהינתן המרחק הגיאוגרפי והתודעתי, מפלס הלחץ מזנק למקסימום. "קיבלתי לילה אחד טלפון מאמא שהתקשרה: 'איפה הילד שלי?'. חזרו אליה בתוך רבע שעה עם תשובה – הילד שלך בתרגיל, תהיי רגועה".
כך גם היה לפני כשלושה חודשים, כאשר אם לחיילת ביקשה לברר מדוע אין הם מאפשרים לבתה לצאת לבקר את המשפחה בחו"ל. "אמרתי 'זה לא הגיוני'", מזרחי משחזרת, "אבל האמא צועקת: 'עכשיו אתן מאשרות לי את הבקשה!' לפעמים אתה צריך להיות עדין איתם, יש לי ילדים ואני יודעת. היא הייתה בהיסטריה טוטאלית. בדקנו, קצינת הת"ש מהיחידה אמרה לי: 'לימור, החיילת לא רוצה לטוס לחו"ל. האמא התעקשה שהיא תבוא בתאריך הספציפי הזה. למה? כל המשפחה נוסעת לקרוז או משהו כזה, והחיילת אומרת לה: 'אמא, אני לא יכולה לנסוע, אני בקורס. אני לא רוצה גם. האמא לחצה, אז כנראה החיילת בשלב מסוים אמרה: 'לא מאשרים לי לטוס לחו"ל'. האמא אמרה 'הבנתי'. בסוף היא טסה, לא בתאריך שהאמא רצתה. הם דחו את הנופש, והייתי כמו מגשרת".
במקרים אחרים הטלפונים באים מהחיילים עצמם, לבירורים בעלמא, אבל גם לאוזן קשבת, ולא בהכרח עבור עצמם. כך היה בינואר השנה, כאשר חייל בודד מוכר צלצל לאנשי המוקד כדי לספר על חייל בודד שני שמשרת עמו, והתנהגותו הדאיגה אותו. "הוא התקשר ואמר: 'אני לא מצליח לתפוס את החבר שלי, הוא שלח לי הודעה אובדנית'. אוטומטית הפעלנו את משטרת ישראל, עשינו איכון לטלפון והצלחנו לאתר את החייל. הוא באמת היה במצב אובדני".
קורה שחיילים מנסים לעבוד עליכם?
"בטח. אם חייל אומר שהוא לא בקשר עם המשפחה ושזרקו אותו מהבית, אני יכולה לפתוח בחקירה במידת הצורך. היה לדוגמה מקרה שהחיילות שלי אמרו: 'החייל אומר איקס, סגל הת"ש אומר איקס, ההורים אומרים איקס – אבל משהו לא מתחבר לנו פה למסגרת הזו'".
כי מה?
"בתדפיסי הבנק רואים כל מיני כניסות לא מוסברות של כספים. אלף שקלים פה, אלף שקלים שם. מאיפה הכספים האלה? החייל לא עובד. זימנו את החייל לפה, והחייל טוען: 'אלה כספים שקיבלתי'. אמרנו לו 'רגע, לא עבדת'. ואז הוא מתחיל לגמגם ולשנות גרסה. מתברר שמי שהעביר לו את הכספים האלה הם ההורים שלו. רצו שהוא יקבל שכר דירה, שיקבל דיור, את כל התמיכה מצה"ל - סכום של כמעט 4,000 שקל בחודש. אבל זה קורה רק מדי פעם".
ישנם חיילים בודדים שעלו מארצות נידחות כמו איראן או תימן, למשל, ורוב הבודדים עלו לצה"ל ממדינות עם ריכוז יהודים גבוה כמו ארצות הברית, בריטניה, צרפת, אוסטרליה, או דרום אפריקה, כמו ג'ונתן וולפסון.
את לא מסתכלת לפעמים על חייל שעלה ממקום כזה ואומרת: בשביל מה לך כל זה?
"ברור", מזרחי מחייכת. "אבל זאת ציונות. אתה רואה איך הם מדברים על זה, את הרעל בעיניים: 'אני התגייסתי לצה"ל, אני לוחם, אבל לא רק: אני פקיד, עצם זה שאני עושה שירות צבאי מבחינתם זה עולם ומלואו. לא מובן מאליו'".