"כל הכבוד איזראל": משלחת החילוץ במקסיקו נותנת תקווה למקומיים

כבר 96 שעות ברציפות פועלים חברי משלחת החילוץ הישראלית במקסיקו בניסיון למצוא אות חיים בין ההריסות או לחלופין להביא גופות לקבורה. העבודה נעשית סביב השעון, במשמרות של 14־18 שעות בכל פעם. תנאי השטח קשים ופעולת החילוץ מורכבת. אנשי הצוות ישנים שעות בודדות וחוזרים לאתרי ההרס. ככל שנוקפות השעות, הסיכויים למצוא עוד ניצולים בין ההריסות הולכים ופוחתים, אבל במשלחת נחושים לעמוד במשימה ומודים על הזכות להציל חיים ולהביא כבוד למדינה.

“זה סיפור של טרגדיה קולקטיבית שאתה חלק ממנה”, מספר סרן (במיל’) מיכאל לובוביקוב, אדריכל יחידת החילוץ הארצית של פיקוד העורף ומהנדס חילוץ מתל אביב. “אתה מבין שמאות עיניים מסתכלות עליך ותולות בך תקוות, ויש לך אחריות ותחושת שליחות גדולה”.

לובוביקוב משרת ביחידה כבר 22 שנה, ומעיד שאינו זוכר נזק כה משמעותי בתוך עיר. לצד בניין ששרד בשלמותו, נמצאים עיי חורבות של בניין סמוך אשר נמחק לחלוטין על עשרות המשפחות שהתגוררו בו. “החילוץ פה מאוד מורכב. מדובר באתרים קשים. התנאים הטכניים של החילוץ מאוד בעייתיים, כי מדובר בקריסה כמעט מוחלטת, בהרס קשה”.

היערכות קדחתנית

שתי רעידות אדמה התחוללו בימים האחרונים במקסיקו. הראשונה שבהן, בשלישי שעבר, נחשבה הרסנית במיוחד וגבתה עד כה את חייהם של כ־300 בני אדם. חלקים שלמים בעיר הבירה מקסיקו סיטי שותקו, עשרות אלפים נותרו ללא קורת גג ומנותקים מחשמל ומים, ושדה התעופה בעיר נסגר. רעש זה הגיע לאחר רעידת אדמה נוספת שהתרחשה חודש קודם לכן באזורים כפריים בדרום המדינה, והשלטון במקסיקו מתקשה להתמודד עם נזקי האסון.

בשלישי בלילה התקבלה פנייה מממשלת מקסיקו בבקשה לשליחת משלחת סיוע מישראל. בתוך כמה שעות גובשה המשלחת הישראלית שמונה 72 חברי צוות, ובהם מחלצים מיומנים, מפעילי ציוד כבד, חובשים, קציני פיקוד העורף, צוותי לוגיסטיקה, אנשי שלישות ואנשי חמ”ל.

“קיבלתי קריאה בשלוש לפנות בוקר ביום רביעי, ובחמישי בשלוש לפנות בוקר כבר נחתנו במקסיקו”, מספר סא”ל יניב אדרי (41) מאור יהודה, המשמש כקצין הלוגיסטיקה של המשלחת. “האתגר היה לשנע את כל הציוד לבסיס נבטים ולהעמיד במהירות הבזק את כל האמצעים הלוגיסטיים, כולל שלושה טונות ציוד, גנרטורים, ערכות תאורה, פטישי חציבה ושאר אמצעי חילוץ”.

ההיערכות הייתה קדחתנית, והישראלים היו הראשונים להגיע לזירת ההרס. בתוך ארבע שעות מרגע הנחיתה, הם החלו בפעולות החילוץ. רוב אנשי הצוות ישנו במצטבר בין 12 ל־14 שעות בארבעת הימים האחרונים. “אנחנו הראשונים שהגענו בטווח שבין 48 ל־50 השעות שלאחר הרעש, כך שעדיין הייתה תקווה למצוא ניצולים בין ההריסות”, מספר אדרי. “ככל שעברו השעות לצערי פחתו הסיכויים, ועד כה לא חילצנו אף אחד בחיים. כרגע מתמקדים בפינוי גופות, שמהווה עבורנו גם ערך עליון; להביא למשפחות את יקיריהן כדי שיוכלו לחלוק להם כבוד אחרון ולהביאם לקבורה. זה מאוד מרגש אותנו וגם את התושבים”.

בכל זמן נתון עובדים באתרי החילוץ כ־40־50 אנשי צוות ישראלים, בין משפחות המחפשות את יקיריהן והרס בלתי נתפס. הדגש הוא על שני אתרים מרכזיים ובהם בית ספר, בנייני משרדים ובתי מגורים שקרסו בשלמותם. “הוצאנו משם חמש גופות, ואנחנו יודעים בוודאות שיש עוד לכודים”, אומר אדרי. “בני המשפחה מתגודדים, מבקשים וממתינים בדריכות במרכזי האוכלוסייה. אנחנו עוסקים בחפירת מנהרות, יישור והרמת הבטון והוצאת שכבות עפר כדי להגיע לכל לכוד”.

רוב חברי המשלחת מנוסים מאוד ומכירים את המשימה על כל היבטיה. הנחת העבודה במקרים מסוג זה היא ש־24 השעות הראשונות שלאחר הרעידה הן קריטיות. לאחר 48 שעות הסיכוי למציאת ניצולים עדיין קיים, והוא פוחת כאמור בהדרגה ככל שחולפות השעות. אולם גם לאחר 96 שעות, המשלחת עדיין מחפשת ניצולים ומנסה להציל חיים. לדבריהם, נחישות היא שם המשחק. “אנחנו ממשיכים לעבוד עד שנגיע לכל הלכודים”, אומר לובוביקוב. “תמיד יש סיכוי עד שהוכח אחרת”.

ויש גם את הדרמות האנושיות מורטות העצבים, שגורמות לצוות לפתח נחישות גדולה אף יותר. שלשום, למשל, הופנו חברי המשלחת לבניין מסוים בדרום העיר לאחר שקיבלו אינדיקציה לסימני חיים. העבודות שם קיבלו מיד משנה עדיפות, ורוב המאמצים הופנו לחילוץ הלכוד . “זה היה סימן כל כך חלש, שייתכן שזו בכלל טעות של המכשירים, אבל אנחנו נאחזים בכל רמז שנותן את התקווה הכי קטנה”, אומר לובוביקוב. “כרגע עוקבים אחרי הבניין כמעט 24 שעות ומבצעים עבודה כירורגית, כי ידוע לנו שבבניין הזה היו הרבה משפחות. חודרים לאט את שכבות ההרס, נמנעים מכלים כבדים וחופרים רק בידיים כדי להגיע בצורה הכי זהירה לנקודה שממנה יש סממנים של ניצולים. זה לוקח המון זמן ומדובר בעבודה מאוד קשה. כולנו עייפים, אבל כשהצוות מזהה תקווה, לא עוצרים. יותר מ־24 שעות עובדים כ־15 איש שלא מרפים”.

“סיכון מחושב"

כרגע פועלות במקסיקו סיטי כעשר משלחות מרחבי העולם. הרכב המשלחת הישראלית כלל שימת דגש על צוותים מיומנים מתחום ההנדסה. חברי הצוות מספרים על ידע ומקצועיות רבים שמביאים איתם הישראלים לעומת יתר המשלחות, וגם המקומיים במקסיקו.

רס”ן (במיל’) אמנון ליבוביץ' מחיפה משמש כמהנדס היחידה. המהנדסים משמשים כיועצים בכירים ומנחים את הצוותים באיזה ציוד להשתמש, מאשרים או אוסרים כניסה למקומות מסוימים ובוחנים את תקינות המבנים ששרדו. “אני מבצע סקירה הנדסית למבנה, בודק איפה מוקד ההרס, היכן בטוח לעבור ואיפה אפשר לבצע מנהור כדי להתחיל בחילוץ”, מספר ליבוביץ’, “האם לעבוד מלמעלה או לחדור בצורה אופקית למבנה. אנחנו מבצעים תמיכות בקורות ברזל ועץ ומחליטים באיזה נתיב בטוח לעשות את הצעד הבא”.

מאז שנחת לפני כארבעה ימים, ליבוביץ’ ישן 12 שעות במצטבר. הוא אחראי, עם צוות של עוד 20 מהנדסים, גם על בקשתה של ממשלת מקסיקו לבצע סקר הנדסי למבנים שלא ניזוקו משמעותית. “אנחנו בודקים אם אפשר לחזור ולהשתמש במבנים”, הוא מספר. “שלשום פתחנו בית חולים שחזר לפעול, ולעומתו סגרנו חניון שהיווה סכנה אף שנראה כאילו לא ניזוק. הענקנו גם אישור לחזור למבנה המשמש את הנשיא הפדרלי של מקסיקו סיטי, וכן סייענו לחברת המים לחזור לפעילות תקינה”.

ליבוביץ’ ויתר חברי המשלחת נאלצים לעבוד תחת איום מתמיד של רעשי משנה ורעידות אדמה נוספות, כמו זו שאירעה בשבת בעוצמה של 6.2 בסולם ריכטר - והביאה להפסקת פעולות החילוץ. “הסיכון הוא מחושב”, מוסיף ליבוביץ’. “לא נסכן את עצמנו במקומות מועדים לפורענות. יש לנו אמצעי קשירה וציוד שמפחית את הסיכון למינימום. יש תמיד ממד של סכנה, אבל מנסים למזער אותו”.

ליבוביץ’, דתי שומר שבת, ויתר חברי המשלחת, נאלצו לבלות את ראש השנה הרחק מבני משפחותיהם המודאגים. “רק שלשום הצלחתי לשוחח עם אשתי וחמשת ילדיי”, הוא מספר. “לא התאפקתי והערתי אותם בארבע לפנות בוקר. היה קשה להשאירם לבד בחג, ואני מאוד מוצף עכשיו. לא הייתה פה אווירת חג, כי עובדים 96 שעות ברצף, אבל הייתה תקיעת שופר ושומרים על מורל גבוה, כי מבינים את הערכיות, וחינוך הוא גם דוגמה אישית”.

“עם כל הלחץ שהייתי בו, שכחתי שזה ראש השנה”, מודה אדרי. “כולם היו עסוקים בתדריכים, בהעמסת הציוד ובהכנות למסע. רק אחר כך, במטוס, התפנינו לציין את החג. תקענו בשופר, טעמנו תפוח בדבש ורימון ובירכנו את כל הברכות בעזרת רב המשלחת. כשהגענו, קיבלנו גם חיבוק חם מהקהילה היהודית במקסיקו ששיכנה אותנו באולם ספורט מסודר וסייעה לנו בהמשך לחגוג את השבת”.

לדברי חברי המשלחת, הם זוכים להערכה רבה ומתקבלים בתשואות בכל מקום. “מעבר ליכולות הטכניות ולידע, יש לנו מוטיבציה לא לוותר”, מסביר לובוביקוב. “למצות את כל האפשרויות עד הקצה. אנחנו כישראלים חולקים התייחסות גנטית והיסטורית לערך החיים ולקדושתו, וזה מתבטא בשטח. אין לנו תאריך חזרה והנחיה להפסיק, ונמשיך במשימה בלי לעצור. אנחנו מרגישים שיש לנו את הזכות להציל חיים במקביל לתחושת גאווה לאומית שאנו מייצגים את המדינה. זה מרגש לראות איך עוצרים אותנו ברחוב בכל כמה מטרים ואומרים ‘תודה’ ומחבקים. אנחנו עוברים עם המדים והדגל, ובכל מקום צועקים לנו: ‘כל הכבוד איזראל!”.