חידה ללא היגיון: תיאוריית הקונספירציה של ד"ר מילשטיין שגוייה

שיטת הפלסטלינה

בעקבות קריאת המאמר של מילשטיין התברר לי לפתע פתאום ש”הקונספירציה המשולשת”, זאת שהכביר עליה אלפי מילים ויחצן אותה כל כך הרבה שנים מראש כל גבעה ותחת כל עץ רענן, הפכה מכוחם של אינספור פולמוסים קודמים ואולי גם ספרי הנוכחי, ל”ואולי לא היו הדברים מעולם”. מילשטיין מציע שאולי הייתה קונספירציה רק בין סאדאת לקיסינג’ר; ואולי קיסינג’ר לבדו הוא האיש הרע. ודיין? מחוץ למשחק.

בספרי “מעשה שלא היה” כתבתי: “עד כמה מצדדי תיאוריית הקונספירציה הנדונה כאן בודים מציאות ניתן ללמוד ממספר הפעמים הרב שבו שינו גרסאות שאותן קידשו, ושבהן אחזו בדבקות... עד שהוצגו במערומיהן. בהתחלה הם האשימו את משה דיין בסדרת בגידות ארוכה - עיכוב גיוס המילואים. מניעת מכה מקדימה. אילוץ צה”ל ללחום חלש. אחר כך, כשהוצגו בפניהם עובדות שנגסו באמינות גרסאותיהם, הם החלו לצמצם את הרשימה, עד שנותרו עם עיכוב גיוס המילואים; כמה פעמים הם צירפו את גולדה מאיר לחבורת הקושרים. אחר כך הוציאו אותה; כמה פעמים נרמז שאולי גם אלי זעירא נטל חלק במזימה. אחר כך נאמר שלא; וכך לגבי צבי זמיר. מתברר שעבור ממציאי תיאוריית הקונספירציה של מלחמת יום הכיפורים, ה’עובדות’ הן גוש פלסטלינה שניתן לעצבו בכל פעם מחדש”.

גרסת מילשטיין: “ברקאי כותב בספרו שאם הייתה קונספירציה, דיין הוא בוגד. אני לא שותף לפרשנות זו, אך דיין ואחרים הבינו שכך רבים יפרשו את הדבר, ואותם נועד ספרו של ברקאי לשרת”.
התשובה שלי: בניגוד להיתממותו, תיאוריית הקונספירציה המשולשת של מלחמת יום הכיפורים שמוביל ומשווק אורי מילשטיין מצביעה על משה דיין, שר הביטחון של מדינת ישראל, כבוגד, מכל זווית שבה נתבונן. נתחיל בהגדרה הרחבה של בגידה: “מעילה באמון ביחסים שבהם מתקיים אמון בין בני אדם, כלומר עשיית מעשה הנוגד את האמון שניתן בעושהו”. לפי מילשטיין, דיין פעל מאחורי הגב של כולם, הסתיר מידע שרקח בסתר עם קיסינג’ר וסאדאת מראש ממשלתו, משרי הממשלה, מקברניטי הצבא. בוגד או לא בוגד? בוגד באבו־אבוה.

אפילו לפי ההגדרה הצרה של “בגידה במולדת” דיין הוא בוגד. בגידה במולדת: “סיוע לאויב במאבקו כנגד המדינה...”. האם דיין סייע לאויב במאבקו נגד מדינת ישראל? לפי מילשטיין, בוודאי שכן. שהרי אליבא דמילשטיין והתיאוריה שהוא מפיץ - שר הביטחון משה דיין, הצלע הישראלית בקונספירציה, היה אמור לעכב את גיוס המילואים, למנוע את המכה המקדימה ולגרום לצה”ל להילחם חלש. יגיד מילשטיין: כן, אבל בראייה לטווח הרחוק, דיין עשה זאת מתוך דאגה עמוקה לאינטרסים של ישראל. נניח שכך. אז מה? עצם המעשה שעשה דיין (לפי התיאוריה שמוביל מילשטיין) הוא בגידה במולדת. שהרי ללא “המעשה” של דיין - אליבא דתיאוריית הקונספירציה - האויב לא יכול היה להשיג את יעדיו, תוך שהוא גורם למאות הרוגים בין לוחמי צה”ל.

לסיכום, זה שוב מילשטיין שהופך את היוצרות. נכון שבשנים האחרונות הוא מקפיד הקפדה יתרה שלא להוציא מפיו את המילה “בוגד” בהקשרו של דיין, אלא שהוא מתכוון לכך. וגם אם לא התכוון לכך, זה מה שיוצא מהתיאוריה הסהרורית שרקח לנו. מכאן שזה לא אני שאומר שדיין הוא בוגד. זה מילשטיין וחבורת החסידים שלו. בספרי “מעשה שלא היה” אני רק מציף את האמת שלהם אל השיח הציבורי ומנקב את הבלון המרושע שהפריחו. ואשר לסייפא של מילשטיין: “ואותם נועד ספרו של ברקאי לשרת”. למרות תחושתו של מילשטיין, בוחן כליות ולב ידוע, הוא טועה ומטעה גם הפעם. “הספר של ברקאי” נועד לשרת רק את אלה שהובלו בכחש על ידו כל כך הרבה שנים; להתוות עבורם את הדרך, לחלץ אותם ממבוך התהייה והטעייה שאליו הובלו באמצעות המעשייה המרושעת שרקח להם.

גרסת מילשטיין: “לעניות דעתי, השערה אינה אמורה להכעיס או לקומם, אלא אם מעמדו של מאן דהוא מתערער בגינה”.
התשובה שלי: מילשטיין מייצר דרכי מילוט ממשפט ההיסטוריה. לדוגמה, ההצהרה שלו בשנים האחרונות שתיאוריית הקונספירציה המשולשת אינה אלא “השערה” בלבד.

“ההשערה”, כך מילשטיין, נותנת את התשובה הטובה ביותר לסימני השאלה שהתעוררו סביב מלחמת יום הכיפורים. זאת רק “השערה”, הוא חוזר ואומר. אני לא אומר שכך בדיוק היה. אני רק טוען ש”ההשערה” עושה שכל, מיישבת את הסתירות וסימני השאלה טוב יותר, מאיידת את הלוקשים שמכרו לנו והלעיטו בהם אותנו הממסד ושלוחותיו.

מה יוצרת אמירה כזו? נחשול אהדה רב־עוצמה. הרי לכם - הממסד השנוא והנכלולי שוב עבד עלינו. ניסה לייצר עבורנו עולם מדומיין. שלא ניחשף חלילה וחס לאמת הנוראית. וכאן אני, ד”ר מילשטיין, המומחה למלחמות ישראל, נכנס לתמונה וחושף עבורכם את ערוות הממסד. למה דווקא אני? כי אני הכי טוב בהטלת ספק. והרי כולכם יודעים שבלי להטיל ספק היינו נשארים לקטים, ציידים, חוטבי עצים ושואבי מים. בעולם שטוח לחלוטין. ולהטיל ספק זה לבוא עם “השערה”. זאת הגדרת “השערה בתחום ההיסטוריה”, כפי שהיא מופיעה בוויקיפדיה ומקובלת גם עלי: ״ההשערה עוסקת בהסבר לתופעה היסטורית כלשהי, ואישושה או הפרכתה מתבצעים בשיטות המקובלות בחקר ההיסטוריה, כגון מחקר ארכיאולוגי, איתור מסמכים העוסקים בהשערה וכדומה”. סוף ציטוט.

מכאן יוצא ש”השערה” היא רק הצעד הראשון במחקר היסטורי. מי שעוסק במחקר היסטורי אינו יכול להסתפק בכתיבת “השערה”; חובתו ויושרתו המקצועית של מי שעוסק במחקר כזה היא לעסוק באישושה או בהפרכתה בשיטות מחקריות מקובלות; מסמכים. צילומים. הקלטות. ומילשטיין? מפריח “השערה”, מגבה אותה ברסיסי מידע שברובם לא מדויקים ו/ או הוצאו מהקשרם, ואת מיעוטם שבכל זאת עומד בסטנדרטים מחקריים הוא מפרשן באופן שיתאים ל”השערה”. בעשותו כך הוא “שוכח” לציין שניתן לפרשן את אותם הנתונים בכמה וכמה דרכים אחרות. ואלה, בדרך כלל, “יעשו יותר שכל” אצל הקורא הנבון, שוחר ההיסטוריה.

ההכרזה של מילשטיין שהקונספירציה המשולשת של יום הכיפורים היא בסך הכל “השערה” והדרך שלו להציג זאת מצביעות על עצלות המחשבה, עצלנות מחקרית, רכילות באצטלה של השערה מדעית והתחמקות מאחריות מקצועית. כל מה שצריך לעשות זה לקרוא את “מעשה שלא היה” שבו אני מביא, שוב ושוב, הוכחה לשיטת המחקר הלא ראויה שלו.

למה הוא עושה זאת? אני מניח שיש לפחות שתי סיבות טובות לכך. ההיתממות המילשטיינית לא מפילה בפח את אלה שמכירים את האיש ושיטתו. “יודעי מילשטיין” הבקיאים ממני בנפתולי אישיותו ודרכו המחקרית של האיש טוענים שהוא מונע בעיקר מאג’נדה פוליטית ורדיפת כותרות. למען שני אלה הוא יתעלם מעובדות לא מתאימות ל”השערה” ויעשה את עבודתו, במודע, ללא ראויה. ואכן אם בודקים מהו דפוס “הטלת הספק” של מילשטיין, מהן בחירותיו, מתברר שהדוקטור בוחר להטיל ספק במיני עניינים, אירועים ודמויות, שיביאו אותו ואת התיאוריה שלו לאור הזרקורים ולקדמת הבמה. זה עובר כחוט השני בכל שנות מחקרו. שיווק “ההשערה” של קונספירציית מלחמת יום הכיפורים הוא הטעיה מכוונת של ציבור הדיוטות רחב, שחושב לעצמו שמאחורי “ההשערה” עומד דוקטור מומחה לדבר ו”בוודאי יש לו סיבות טובות, ואולי גם מידע סודי שנמנע ממנו לחשוף, שגרמו לו לשער את אשר הוא משער”.

למה דומה הדבר? לרופא שיאמר לפציינט: “אני משער שיש לך סרטן” בלי לדאוג שיבוצעו הבדיקות הדרושות לאישוש השערתו. במקרה כזה תהיה לפציינט עילה לתביעה על רשלנות נגד הרופא. באמות המידה שלי, כך בדיוק גם בעניין החוקר ההיסטורי.

“היסטריה קולקטיבית"

גרסת מילשטיין: “כדי להקדים תרופה למכה פורסם בחודש האחרון ספרו של ברקאי; וגם: הספר מוקדש להפרכת ההשערה שלי בטרם פורסמה במלואה; וגם: ברקאי מנסה להפריך בצורה מעט היסטרית...; ובעיקר... פרסום מסוג זה של ברקאי, שלא ידוע לי תקדים מסוגו, מלמד שיש אנשים בישראל ואולי גם בארצות הברית ובמצרים החוששים לעורם, לשם הטוב שלהם או של בני משפחתם וחבריהם שהלכו לעולמם, וליוקרת חבורתם או מפלגתם - אם הקונספירציה תיחשף או לפחות תתקבל בשיח הלגיטימי. התנהגות זאת של ברקאי, של מסייעיו המכובדים, הנזכרים בספרו, של המו"ל הנכבד שבוודאי שקל בכובד ראש את הפרסום, רק מחזקים את הצורך לשקול ברצינות את אפשרות הקונספירציה".
התשובה שלי: בניגוד לקביעה של מילשטיין על הסיבה לפרסום הספר (מילשטיין מרבה להשתמש בסימני קריאה, לפסוק ולקבוע - נדבך נוסף שמאפיין את שיטת “המחקר” שלו), אני מכריז כאן קבל עם ועדה שמעולם טרם יציאת “מעשה שלא היה” לאור לא ידעתי שמילשטיין אמור לפרסם ספר משלו.
לגבי האמירה שאני מקדיש את הספר להפרכת ההשערה שלו בטרם פורסמה במלואה, אומר כך: ראשית, כאמור למעלה, לא ידעתי שצפויים לנו חידושים נוספים מבית מדרשו של מילשטיין בכל הקשור לתיאוריית הקונספירציה. שנית, מילשטיין כותב, מרצה ומתראיין על תיאוריית הקונספירציה לפחות בעשר השנים האחרונות. בעשותו כך הוא סיפק עבורי, כחוקר, את המסד הנדרש על מנת להבין מה היא התיאוריה ולהיחשף לשלל “ידיעות” ו”עובדות” שזרמו מקהל אוהדיו ולכאורה סיפקו לתיאוריה את ההוכחות, האישושים והאישורים הנדרשים לתקפותה.

מכאן להגדרת עבודתי כ”מעט היסטרית”. להלן הגדרת המושג “היסטריה”: “מצב של חוסר יכולת לנהל רגשות חריגים או קיצוניים, במצבי לחץ וכדומה... ביטויים גופניים של הפרעות נפשיות”. מכיוון שמילשטיין לא מכיר את התנהלותי הגופנית במצבי לחץ, ומכיוון שגם אני לא נוכחתי בהתנהלותו במצבים דומים, אני יכול להצהיר שהיסטריה, בהגדרתה היבשה, לא מאפיינת את אישיותי. אני אפילו מוכן לקבל את ההנחה שגם מילשטיין אינו אדם היסטרי. אלא שישנה גם “היסטריה קולקטיבית”: “..היסטריה המונית היא תופעת הצגתם של סימפטומים היסטריים בידי יותר מאדם אחד. לרוב מתחילה התופעה כאשר אדם אחד מגלה סימני היסטריה לעיניהם של אחרים, אשר באופן ‘מידבק’ מתחילים גם הם לגלות את אותם סימפטומים”.

אני נוטה לחשוב שמאמריו ועבודתו של מילשטיין מצביעים על כך ש”היסטריה קולקטיבית” היא אחד ממאפייניו. כהדיוט מוחלט בפסיכולוגיה, אבל אחד שחי מספיק שנים על פני כדור הארץ וניזון ממשובים מאנשים לא היסטריים בתכלית, אני מרשה לעצמי להרחיב את הגדרת “ההיסטריה הקולקטיבית” ולומר שההתבטאויות של מילשטיין הן תמצית ההיסטריה הקולקטיבית. שהרי אצל הנוטים להיסטריה נחלק העולם לשני צבעים: שחור או לבן. כך אצל מילשטיין. העולם שלו נחלק באופן דיכוטומי לטובים ורעים. ועכשיו בא לו פתאום ברקאי עם הספר הנורא שלו ומרעיד את עמודי התמך של מקדש האיוולת שהקים בעמל כה רב. מה עושים? בואו נסיט את אש הדיון העקרוני והענייני אל ברקאי וחבר מרעיו. הם היסטריים. הם בעלי אינטרסים. הם מונעים על ידי כוחות רשע ממוסדים שבאים למנוע מאיתנו, “הטובים”, להציג בפניכם את האמת. ודרך מילשטיינית זו היא־היא התגלמות ההיסטריה.

ומה עוד אומרים על כך? לא אומרים.