הוא אבד בחולות: בעקבות יומנו של חייל האויב מהחווה הסינית

סייד לא היה איש מילואים. הוא גויס בצעירותו לשירות החובה, אבל בשל מצב החירום הצבאי, מאז מלחמת ששת הימים ואילך, נהגו להאריך את תקופת שירותם של חיילים - לעתים אף לכדי עשור. "משאלתי היא", כתב ביומנו שבוע לפני פרוץ המערכה, "שהמלחמה לא תארך ותסתיים במהירות בניצחוננו, ושתהיה המלחמה אשר תסיים את כל המלחמות. כדי שהדור הבא יחיה בשלום תמידי, הוא והדורות הבאים".

"זה אומן שנמצא במלחמה, והיצירה שלו עוסקת באנשים", אומר עודד, "זה העיקר ביומן שלו, תיאור חבריו ליחידה. הוא מתייחס אליהם במבט אנושי ובלתי מתנשא, אפילו חומל. העובדה שהוא הצליח לראותם, לצחוק איתם אבל לא עליהם, גורמת לי לרצות לדעת שהוא יצא משם בשלום. זו הייתה מלחמה פסיכית, וחבל מאוד אם אדם כמוהו מצא בה את מותו".

פתאום מלחמה

עודד ירון נולד ב–1944 בתל אביב כעודד יונגרמן. את שירות החובה עשה בנח"ל המוצנח. לאחר שחרורו החל ללמוד בטכניון וסיים תואר בהנדסת חשמל. ב–1975 נישא ושינה את שם משפחתו לירון. לו ולרעייתו ציפי שני בנים, והם גרים בירושלים. זה יותר מ-24 שנה הוא עובד במוסד חינוכי לתלמידים מצטיינים בירושלים, כאחראי על מעבדת הפיזיקה.

מדוע נחת היומן דווקא בידיו האמונות ולא בידי חייל אחר, שהיה עלול אף להיפטר ממנו כלאחר יד? המקריות היא שכיוונה אליו את אסופת הדפים העשויה כתב יד צפוף. באותה מלחמה נמנה ירון עם גדוד מילואים שהתמחה בשימוש במרגמות 120 מ"מ. מ–7 באוקטובר, יומה השני של המלחמה, ולמשך שלושה שבועות ויותר, חנה עם חבריו בראס סודאר. ב–28 באוקטובר נפתחו השיחות עם המצרים על הפסקת האש בקילומטר ה–101. אז נשלחו ירון וחבריו לחווה הסינית. המתחם המצרי נכבש עשרה ימים בלבד לפני כן, אחרי הקרב הטראומתי, בידי כוחות שריון וצנחנים.

"נותרנו שם כמה חודשים, מתחזקים את המקום. היה זמן בשפע, ורבים הסתובבו שם ומצאו דברים שהותירו המצרים. אני למשל מצאתי מצבור סאגרים. זה מתחם ענק, דיוויזיוני, ותמיד היה שם עוד למצוא. באחד הימים הופיע חייל בגדוד, איני זוכר מיהו, ובידו היומן. אחי שירת כקצין בחיל המודיעין וידע ערבית. אמרתי לו, תן לי ונתרגם. מאז היומן בידי".

ירון עלעל בדפי היומן בלי לפענח את תכניו. "התמונות עשו עלי רושם רב. אחר כך, כשהוא תורגם, למדתי להכיר את סייד הזה, והרגשתי שחבל עליו ועל משפחתו".

כבר בשנה הראשונה לאחר המלחמה פתח ירון במאמציו להשיב את היומן לבעליו. ביולי 1974 נחתה בארץ במפתיע החוקרת המצרייה–אמריקאית סנאא חסן. באותם ימים היא השלימה את הדוקטורט שלה באוניברסיטת הרווארד, שעסק בסוציאליזם של גמאל עבד אל–נאצר, וכתבה ספר על ישראל יחד עם העיתונאי עמוס אילון. בקהיר עורר ביקורה מהומה וזעם. למרות זאת, ירון הגיע אליה טלפונית, הציג בפניה את בקשתו, והיא סירבה לו בנימוס. "היא התנצלה ואמרה כי אין ביכולתה לשוב למצרים". לאורך השנים ניסה שוב ושוב, במיוחד לאחר החתימה על הסכם השלום. אבל מאמציו כשלו. כמה חודשים אחרי ביקורה של חסן, בדצמבר אותה שנה, פורסמו קטעים נבחרים מיומנו של החייל המצרי במוסף יום שישי של "מעריב", בתרגומו הנאמן של ד"ר ארנון גרוס, עיתונאי ומזרחן. אבל הפרסום לא הניב כל תגובה מארץ הנילוס. "יש אחוז אחד שהוא נותר בחיים", מתעקש ירון, "עד שאחזיר אותו לידיו, או למישהו ראוי מקרוביו, אותיר את היומן אצלי".

ואולי אין זהו מקרה בלבד שהיומן נפל דווקא לידיו. הוא עצמו ניהל יומן משלו. ב–6 באוקטובר 1973 גר ירון בדירת סטודנטים בחיפה יחד עם שני חברים. הוא היה בן 29, בוגר לימודי הנדסת חשמל בטכניון (ובוגר מלחמת ששת הימים). שותפיו לדירה נסעו והותירו אותו לבדו. ב–2 בצוהריים נשמעה האזעקה, ואחריה החלו שידורי הרדיו שבישרו על פרוץ מלחמת יום הדין.

"פתאום מלחמה ביום כיפור, ואני לבד בדירה. מה אעשה? אתה לא יכול לשבת ולקרוא ספר. העיניים שלי נפלו על פנקס המכתבים שלי. מאותו רגע התחלתי לכתוב יומן משלי. עד השחרור בתום חמישה וחצי חודשים. מעודי לא כתבתי יומן, אבל זה מאותם מצבים שאתה לא יודע היכן לתקוע את עצמך".
לחזית נקרא רק בלילו של אותו יום, ועד אז כתב. הוא כתב אף בתנועה, בזחל"ם, ובכתב ידו ניכרים טלטולי הדרך. בניגוד ליומנו של סייד המצרי, שאליו ייחשף רק כמה שבועות אחר כך, יצירתו של עודד ירון מבצעית. היא מתעדת בתאריכים ובשעות את ההתרחשויות מנקודת מבטו של חייל מילואים ישראלי. "הוא לא יצר יומן מלחמה", אומר ירון על סייד, "אלא תיאור של חבריו ליחידה. גם בכתיבה וגם בציור".

ב–9 באוקטובר, בחמש לפנות בוקר, כתב ירון ביומנו: "עכשיו, לפני שיעלה היום, צריך במהירות לסגת לדופן הוואדי, לפני התקפת מטוסים מצריים אם תבוא". באותו יום, בשלוש וחצי אחר הצוהריים, כתב: "זאת מלחמה. ירד עלינו מטוס. פגע בינינו לבין הטנק. טנקיסט אחד נפגע. לא יודע מה קרה לו".
לעומת עודד ירון, ידידנו המצרי מתאר שיחות בין חבריו לנשק, שעיקרן החיים האזרחיים. הם אינם שרויים בענייני צבא, בוודאי לא בהבלי הפוליטיקה. אחד הנושאים שחוזר רבות ביומנו הוא דלותם החומרית של הבית והמשפחה. ומתברר כי חלומו של גבר מצרי בראשית שנות ה־70 הוא להשיג את כספי המוהר, שיסייעו לו להתחתן. כזה היה עבד אל–וודוד, שהתקשה לגייס כספי מוהר כדי לשלם למשפחת ארוסתו בת ה–16, ומשום כך לא התיר לו אביה לשאת אותה. זמן קצר לפני שהכיר את הנערה, חלתה אמו, ואביו נאלץ למכור את חלקת האדמה בבעלותם כדי לממן לרעייתו ניתוח בקהיר. "התרגשתי מבעייתו", כותב סייד ביומנו, "בראותי את האהבה מתה בעריסתה בשל העוני, ואינה יכולה לצאת אל האור".

החיים מתוקים

סייד כותב בהרחבה על חברו ליחידה סאבר אבו ר'זאלה, שמת ממחלת הטיפוס שנה לפני כן, בגיל 20. "בימיו האחרונים הוא נרגע ופניו החווירו, אך לא העלינו בדעתנו שאלה יהיו מבטי הפרידה השלווים". הוא כותב על משפחתו הענייה, שהתקשתה לממן את סידורי ההלוויה, ונזקקה לתרומה מחבריו לגדוד. "וכאשר בא הקצין לאביו על מנת לנחמו, ונתן לו סכום של 7 לירות מצריות, חייך אליו האב העשוק בלעג ובעצב: 'אתה מביא את המוהר שלו, הוי בני'".

עוד כתב סייד על חלמי, חבר שנהג לעסוק במעשי כישוף והכנת קמיעות, שלמד את רזי המקצוע מדודו שנפטר, וכבר הספיק לגאול מייסוריהם כמה נזקקים וחולים. "פעמים רבות", כתב סייד ביומן, "הוא נראה בעמדה, כשהוא מעלה בפני מספר חברים את אחד השדים, לו הוא קורא 'השייח' עבד אלרחים', המוכן לגלות את העתיד ולהשיב על כל שאלה. אותן שאלות סובבות תמיד סביב האהבה והנישואים, והוא משביע את רצונו של כל אחד מהם".

ב–26 באוגוסט תיאר סייד את יום בואו לגדוד של חייל צעיר בשם מוחמד רגב. "איש לא ייתן לו יותר מ־15 שנה, למרות 20 שנותיו. יש להתפלא כיצד גויס לכוחות החמושים. פניו ילדותיות, למרות הזיפים הירקרקים שצמחו מעל שפתו. נערנו, שבא ממצרים עלית, הוא בגיל ההתבגרות, ומרבה לבצע את ההרגל החשאי (אוננות), כך על פי עדות עמיתו".

לימים יגלה אותו ילדון–חייל לחבריו כי הוא מאס בחיים וברצונו להתאבד. "יש לי שכל שאיני יודע להשתמש בו", התלונן. כסופר מיומן ימשיך סייד ויבנה את דמותו של חברו לנשק, עד לשיאו של הסיפור. ב–13 בספטמבר נכתב: "מוחמד רגב ניסה להתאבד. הוא ניסה לירות בעצמו, אך חלמי מוסטפא הניא אותו מכך. האומנם זו הצגה, או ניסיון לרכוש אהדה וחיבה?".

ב–7 בספטמבר כתב סייד ביומנו על מקרה חמור שקרה בלילה הקודם. אחד מחיילי הפלוגה השכנה התקרב למאהל שבו הוצב סייד כשומר תורן. סייד פקד עליו לעצור, אבל זה התעלם מדרישתו. הוא ביקש תעודה מזהה, אחר כך דרש שיעצור וירים את ידו - אבל החייל התעלם ממנו במכוון והפנה לו את גבו. סייד הרים את רובהו ואיים לירות לעבר החייל המתריס. חיילים שנזעקו למקום הרגיעו את המהומה.

"ראיתי בכך השפלה לאישיותי וכבודי", התנסח אחר כך, ופתח בדיון עם עצמו על תכליתו של המוות. "היה לי קל להפוך לרוצח", הוא הודה, "האמת היא, שזהו רגע נפשי איום. האדם הנושא נשק בידו, נושא את המוות. מאה כדורים או יותר, פירושם מאה מיתות ויותר. אני שונא את המוות ובורח ממנו, וכיצד זה אשא את זולתי הרוג אלי קבר? כאשר החלטתי לירות הייתה במעמקי לבי כוונה להפחידו. והרי זו זכותי על פי חוק. אך אני שואל את עצמי עכשיו: מה אילו לא היו עצבי יציבים ולא הייתי שולט בעצמי. אני נזכר עכשיו במרסו, הגיבור של אלבר קאמי ב'הזר'. החוקר שאל אותו: מדוע ירית בו? כי השמש הייתה בעיני. זהו רגע אישי איום, שבו האדם מחליט לירות ולהוביל את היריב אל המוות. אבל, השבח לאל".

ככל שחולפים הימים, מתקדרת הנימה גם בתיאוריו החיים של סייד. בעוד עם ישראל חוגג את ראש השנה, כבר הוכנס הצבא המצרי לכוננות עליונה. ב–30 בספטמבר, שבוע לפני המלחמה, ידעו גם הפשוטים בחייליו של סאדאת מה שממשלת ישראל לא הרגישה די צורכה. סייד כתב אותו יום ביומנו: "המאורעות החלו לנוע בחשאי ובשקט, כשאנו נעים עמהם. נקראו אלה שבחופשה. על הפנים השתלטו השקט, האלם, הדאגה מהבלתי ידוע. אכן, זו המלחמה אשר אין מנוס ממנה".

בראשית אוקטובר נחתה עליהם ההבנה כי המערכה קרובה מאוד. סייד מתאר בקרב חבריו תגובות זעזוע. עיני מוחמד רגב הילדון, לדבריו, יצאו מחוריהן מרוב הפתעה, ופניו החווירו. פני חבר אחר האדימו, והוא ביקש "אל תעזבו אותי לבדי". עלי יוסף טאיע נעצב ואמר: "עצבי אינם נשמעים לי". ואילו אחמד פהמי עזב והצטרף לכוחות העורפיים, כי הוא לחם במלחמת ההתשה, ואינו מוכן לסבול שנית. "מוטב שאקבל תואר שהיד", ניחם סייד את עצמו, "שהרי הוא טוב מסתם מנוח".

ב–30 בספטמבר כתב: "אני שואל את עצמי מדוע אני מנסה לרשום דבר מה לפני הימים המעטים הקרובים, על ההפתעות שהם נושאים עמם. ייתכן שמילים אלה יהיו האחרונות, ולו על דרך המקרה. אני תמיד שונא את המוות ואת ריח המוות... עולות מול עיני תמונות הבובה המתוקה מעאלי (אחייניתו - ג'"ח), כשהיא משחקת עמי בצחוקה העדין והמאושר, וקולה היפה מצלצל באוזני: אכתוב לך מכתב ואשאל לשלומך. הייתה קוראת לי תמיד 'דוד חייל'".

ב–1 באוקטובר דיווח מפקד הגדוד לחייליו כי המערכה תיפתח בתוך יומיים או שלושה. "עדיין אינני מוכן לפגוש את אלוהים", התוודה סייד ביומן, "החיים מתוקים ויפים, ועדיין יש חלומות ותקוות גדולות המצפים שאגשים אותם".

המערכה על החווה הסינית פרצה ב–15 באוקטובר. מאותו יום ואילך דפי יומנו של סייד ריקים. עודד ירון, לעומתו, המשיך את כתיבת היומן שלו, וב–30 באוקטובר ציין: "בסוף אני עוד אצא מורווח מן המלחמה הזו. כבר קיבלתי לבנים ומגבת ומברשת שיניים, ועכשיו גם 30 לירות. בהתחשב בזה ששק"ם הגיע אלינו רק פעמיים במלחמה הזו, ושההיצע שלו היה מוגבל, הרי ההכנסות עולות בהרבה על ההוצאות". "לו העניינים היו מתגלגלים אחרת", אומר לנו ירון, בשבתו בנחת במרפסת ביתו, "כמו שמצאנו את היומן שלו, המצרים יכלו למצוא את היומן שלי".