על מים סוערים: השעות האחרונות והדרמטיות של המשחתת אח"י אילת

שעה קלה לפני תחילת המשמרת עליתי לסיפון העליון, זה שמתחת לגשר הפיקוד. רציתי לשאוף מעט אוויר צח לפני כניסתי לחדר המבצעים הקטן והמחניק של המשחתת. הבטתי לכיוון דרום־מערב. גגות בתיה קטני המידות של העיר פורט סעיד נראו בקושי. בעוד כשעתיים תשקע השמש, ומוצאי השבת ייכנסו. כמו ששנאתי את ערב שבת כשהיינו בים, כך אהבתי את מוצאי השבת שם. אלו תחושות שלא חוויתי בימים אחרים בשבוע.

בחדר המבצעים פגשתי את סמל פרישר, אחראי המשמרת. הוא עשה את החפיפה עם קודמו, צביקה. העפתי מבט קצר אל מסך המכ"מ: למעט אונייה סובייטית מסחרית שעשתה דרכה מפורט סעיד מערבה, הים היה נקי. חול המועד סוכות. מחר, בשעה זו בערך, נקשור את אח"י אילת לרציף שלה בנמל הבית בחיפה, ויום למחרת אקבל אפטר. כבר שבועיים שלא הייתי בבית, ולצורך השקטת געגועיי נעזרתי בדמיון מודרך על הפגישה הצפויה לי עם הוריי ואחיי.

השעה הראשונה של המשמרת עברה בעצלתיים. הזירה הייתה שקטה להפליא. המצרים נרגעו, חשבתי. לאחר שני ניסיונות מצדם – יירוט כושל של מטוסי מיג, וקרב של שתי טרפדות מולנו אשר הסתיים בהטבעתן - הם לא יעזו לתקוף אותנו שוב. במהרה יתברר כי הניתוח שלי היה שגוי לחלוטין. בדיוק כמו הקונספציה של מפקדי הצבא, המודיעין וחיל הים הבכירים.

"מד העומק נעצר", דיווחתי לפרישר. "שוב?" פרישר בעט ברגלי השולחן. "קיבינימט", אמר ודיווח לגשר. כחצי דקה לאחר מכן נשמעה הודעה ברשת הרמקולים הקוראת לסמל גולדמן הטכנאי להתייצב בחדר המבצעים. קלקול מד העומק והיענותו המיידית הצילו אולי את חייו של גולדמן. ברגע שבו דרכה כף רגלו על מפתן חדר המבצעים, קרא אלינו מפקד האונייה, סא"ל יצחק שושן, שהיה על גשר הפיקוד, קריאה נרגשת אשר סיימה בחטף את השקט המדומה שאפף אותנו ברמייה גדולה: "מי"ק (מרכז ידיעות קרב/ חדר המבצעים – מ"ל), דווח לסטלה (מפקדה – מ"ל) שנורה עלינו טיל".

באותו רגע החלו פעמוני מערכת האזעקה לצלצל תוך קריאות קצובות של האתת התורן, פולסקי, לכל אנשי הצוות להתייצב מיד בעמדות הקרב. להרף עין היינו פרישר ואני בתוך הלם ותדהמה, ולאחר מכן הסתערנו כאיש אחד על מכשיר הקשר. הספקתי רק לקרוא בשמות הקוד. באותה שנייה נשמעו פיצוץ עז וחבטה גדולה, והאונייה הזדעזעה כאילו התנגשה בקרחון ענק. עפתי. המכ"מ נפל סמוך לרגליי, וחלקים שונים של מכשירי קשר וזיווד אלקטרוני התעופפו לכל הכיוונים. עשן עלה מאחת מפינות החדר. גולדמן שכב על ידי שותת דם ומחוסר הכרה. שקט פתאומי השתרר.

***

בפקודת המבצע הוגדרו הפלגות אלה של אח"י אילת "הפגנת ריבונות". זהו מושג שהושאל מהצי הבריטי בתקופת הקולוניאליזם שלו ונקרא גם: "להראות את הדגל". זה מה שרצה משה דיין, שר הביטחון דאז, אחרי מלחמת ששת הימים. השטחים הימיים – כולל פתחה הצפוני של תעלת סואץ - אשר נכבשו היו עצומים, וצריך היה לקבוע עובדות בשטח. בתוך כך יצאו מנמל חיפה כל שבוע לסירוגין המשחתות אילת ויפו, כשהציוד החשוב ביותר על תורניהן היה דגל מדינת ישראל.

אולם במהרה יתברר כי הפגנת ריבונות זו הייתה בבחינת סדין אדום בפני קרניו של שור זועם, פצוע ומושפל. דומה כי אובדנו של כל חצי האי סיני לא הפריע למצרים כל כך כמו דגל כחול־לבן שהתנופף ברוח מול אפם. הדגל היה גם סמל וגם התרסה, והזכיר להם 24 שעות ביממה את הכבוד שלהם שנרמס הן במלחמה והן מתוצאות קרב ימי אשר התרחש כמה חודשים קודם לכן, שבו הוטבעו שתי ספינות טורפדו שלהם על צוותיהן.

את ביצוע המשימה שלה עשתה אח"י אילת עם מעטפת הגנה שהתאימה לימי השקתה - תחילתה של מלחמת העולם השנייה - שהרי היא נבנתה לצרכיה ובטכנולוגיה שהייתה מוכרת באותם הימים. זאת בשעה שהצי המצרי היה מצויד במיטב החידושים של המאה ה־20 ובכמה יחידות לחימה שעלו כמה מונים על אלה שהיו לחיל הים הישראלי. שני היתרונות הללו - באיכות ובכמות - יצרו חוסר איזון בולט בין הכוחות הנצים לרעתו של חיל הים הישראלי בכלל ואילת בפרט.

בלי להיכנס לפרטים לוגיסטיים, נאמר רק כי יחסי הכוחות ערב הטיבוע דמו, בערך, למצבה של אנטילופה מבוהלת הנסה על חייה מעדר שועט ורעב של כמה לביאות. מכאן אנו למדים שלמצרים, האויב המר ביותר שלנו, הייתה יכולת מבצעית להשמיד את אוניית הדגל הישראלית. אם נחבר יכולת זו לרצונם העז להשיב ולו במעט חלק מהכבוד האבוד שלהם ולאובססיה שלהם לנקמה, אז קיבלנו כאן תערובת קטלנית שתוצאתה מובטחת מראש. רק שני חסמים יכלו למנוע את המתקפה: אדישותם של המצרים להזדמנות הפז שנקרתה בדרכם או החשש מנקמה כואבת. אבל המצרים לא היו אדישים להזדמנות ומחסום הרתיעה הורחק מתודעתם, והם ניצלו עד תום את הרגע.

***

לתדהמתי, הבחנתי כי אני בקצה השני של החדר, כאילו יד טמירה השליכה אותי לשם בחמת זעם. קמתי. הרמתי מתוך הריסות החדר את סמל גולדמן וסטרתי על פניו. זה הדבר היחיד שעלה בדעתי לעשות על מנת להעיר אותו מעלפונו. פרישר נעלם מעיניי. מבט אחד קצר מן החרטום אל הירכתיים הבהיר לי כי ביתנו נחרב: הסיפון הראשי מבוקע, מוקדי שריפות בכל פינה, פצועים גונחים, ארובה נטויה על צדה, הרס, אנדרלמוסיה.

לפתע, ראיתי כדור אש אימתני מתגלגל לעברנו מדרום. טיל נוסף. 500 קילוגרמים של חומר נפץ משחית ואלים עשו את דרכם אלינו על מנת להשלים את המנה הראשונה. התפוצצות עזה נוספת גרמה לאונייה להסתובב ב־180 מעלות. הירכתיים חטפו את רוב הנזק. האונייה נטתה על צדה כמו נכה אחוז עווית. השתרר שקט מעיק.

הטילים הרסו את המנועים, שיתקו את מערכת החשמל והשביתו את מכשירי הקשר. משמע, נותרנו ללא יכולת שיוט, בלי קשר עם הבית, וכמעט ללא רפסודות הצלה. עכשיו היינו נתונים לחסדי הגלים והמצרים, שיכלו בקלות לבוא ולאסוף אותנו – 199 אנשי צוות המומים וחסרי הגנה לחלוטין. מצויד ברמקול נייד הופיע המפקד על הגשר, כשלצדו סגנו וכמה קצינים, והוא סיפר לנו את כל האמת: "אנו מותקפים בטילי סטיקס מצריים, יש לנו הרוגים, אין לנו יכולת להתגונן, אין ביטחון שההתקפה הסתיימה, כל המערכות מושבתות, צריך להיערך לנטישה".

הלילה ירד במהירות. אין חשמל, אז אין תאורה. על פי הוראת המפקד, אנו מגששים דרכנו אל החרטום, החלק הגבוה של האונייה. חושך. את השריפות כבר כיבו. דמויות שחורות ודמומות עשו דרכן בשקט מבטן האונייה והצטרפו אלינו. לבי וראשי היו עסוקים במיליון שאלות מטרידות: מי נמצא בין ההרוגים? האם נצליח להודיע למפקדה? מה מחכה לנו במים? האם הם יבערו כשדלק האונייה יישפך והיא תתפוצץ? והכרישים? האם המצרים בדרך לשבותנו? יותר מכל דאגתי לאריה שוורץ, חברי הטוב מנתניה, שעמו עמדתי לבלות את חופשתנו הקרובה. על המשחתת הוא היה הנפש הקרובה אלי ביותר.

למרות האור החלש שהגיע אלינו מהכוכבים, לא ניתן היה לזהות פרצופים, אלא אם כן דיברו. אבל איש לא דיבר. כולם היו בשרעפיהם. כמעט שעה עברה מאז שספגנו את הטילים הראשון והשני. נראה כי המצרים הפסיקו. התחלנו במרץ לרכז את הפצועים ולקשור אותם אל שלוש רפסודות ההצלה, היחידות מתוך 13 שנותרו כשירות.

***

יתרונם של המצרים לא הסתכם רק באיכות הצי. מתווה המתקפה העיד בעליל על הכנות מדוקדקות, הכרת השטח, איסוף מודיעין - גם אם זו לא הייתה משימה קשה, שכן המשחתת אילת ביצעה את משימתה על מסלול קבוע ולא סטתה ממנו ובלטה בשטח לנוכח העובדה כי תעלת סואץ הייתה סגורה לתנועת כלי שיט - ושימוש מושכל במידע מושתל. את אחת הדוגמאות לכך הביא עבדי מובאשר, עיתונאי מצרי שסיקר את הטיבוע ופרסם את הספר "הטבעת האילת". הוא כתב כי ערב הטיבוע הועברו הוראות מטעות, בתדרים שהמצרים ידעו כי המודיעין הישראלי מאזין להם בשעה שההוראות האמיתיות נמסרו בידי שליחים.

התחכום הזה בלט ביתר שאת מול מחדלי אמ"ן באותה תקופה, הן בפן הטקטי והן בתפיסות מודיעיניות בסיסיות שגויות: מברקים אשר יורטו ולא הועברו לגורמים המוסמכים, או עדות מפקד המשחתת סא"ל שושן, שהאשים את המפקדה בהתעלמות לכאורה ממידע שהאונייה עצמה הפיקה בשטח כמו גריעת צוות מודיעין חיוני שהיה מוצב על המשחתת עד שבוע לפני הטיבוע. לכך יש להוסיף את התפיסה של אמ"ן, אשר אומצה על ידי מפקדת חיל הים, ולפיה המצרים "מכווצים מפחד", כדברי מפקד חיל הים דאז אלוף שלמה אראל, ולא יעזו להרים ראש לאחר המפלה הצורבת שנחלו במלחמת ששת הימים, קל וחומר שלא ירצו לחשוף את תכונות טיל הים־ים החדיש, שהיה הקלף המנצח של הסובייטים באותה תקופה, וזאת על מנת להטביע משחתת מיושנת ולא חשובה. כל זאת היה מתוך ההנחה שלמצרים היה חסר הידע הנחוץ לתפעולן של ספינות הטילים החדישות, קו חשיבה שבדיעבד התברר כמוטעה לחלוטין.

כשל נוסף היה גם בקשר הבין־זרועי: באחד הראיונות עמו טען מפקד המשחתת כי רק 14 שנים לאחר הטיבוע נודע לו כי מלבד חיל הים, שום גורם צבאי אחר לא ידע על הסיורים הללו - לא פיקוד דרום, לא אמ"ן, לא חיל האוויר או יחידות צה"ל שהיו פרוסות בסיני. טענת המפקד קיבלה חיזוק מטייסי חיל האוויר שסיפרו בכנס שנערך בבית החייל בחיפה 17 שנים לאחר הטיבוע כי לא ידעו דבר וחצי דבר על קיומה של משחתת באזור ולא הבינו באיזו כמות של אנשים שוחים מדובר. "תעלו לאוויר ונעדכן אתכם", נאמר להם.

זאת ועוד, תא"ל (במיל') יהודה דנון, לימים קרפ"ר ומי שהיה אז רופא גדודי בסיני, סיפר באותו כנס כי על הטבעת המשחתת שמע לראשונה מקצין או"ם שהעביר מידע שקיבל מהמצרים. הואיל ולא היה ידוע למפקדה שלו על משחתת של חיל הים הישראלי באזור, פטרו את הדיווח של האו"מניק כהתרברבות של המצרים. במילים פשוטות: יש הטוענים כי הימצאותו של כלי שיט של חיל הים עם 200 אנשי צוות מול חוף עוין הייתה עלומה לצה"ל כולו, למעט בודדים בחיל הים עצמו.

כישלון נוסף נמצא בהגדרת המשימה של אח"י אילת. אחת המסקנות של ועדת החקירה הצבאית בראשות האלוף חיים בר לב, אז סגן הרמטכ"ל, שהוקמה מיד לאחר הטיבוע הייתה כי הגדרת הסיורים שנעשו אז מול חופי מצרים העוינים כ"שגרתיים" היא שגרמה לאסון. לו הוגדרה המשימה "מבצעית", התוצאה אולי הייתה שונה. הוא כתב את זה במסקנות הדוח שלו ושב וציין זאת בראיון רב־משתתפים בעיתון "מוניטין", במלאת 20 שנה לטיבוע.

***

המפקד עדכן אותנו: "הסימנים מראים כי ההתקפה עלינו הסתיימה. אנו עושים מאמצים ליצור קשר עם המפקדה. בינתיים אני רואה שהאונייה צפה די טוב. אבקש להישמע להוראות. בשלב זה איש לא נוטש. יש לנו הרבה לכודים בין ההריסות, ואנו מנסים לאתרם ולחלצם".

מועקה כבדה רבצה עלי. שמעתי שכשוך של אדם בים. התכופפתי מעבר למעקה. דמות שחורה, רטובה ומסתורית ניסתה לטפס אלינו בעזרת חבל. זה היה אריה. הוא פה! חיוך היה מרוח על פניו ולא ידעתי אם לייחס זאת למאמציו או לתכונת אופיו לחייך בכל מצב. הוא גרר אחריו רפסודה עם פצועים וניסה לקשור אותה למעקה. רוח ערה החלה לנשוב. דאגתי לו, אבל משיח הגיע לחרטום וביקש מתנדב. "שלושה בחורים נתקעו בחדר ההגה", הסביר. "בוא נחלץ אותם".

דילגנו על ההריסות. דלת חדר ההגה התעקמה מן החום, וציריה לא פעלו. משיח הוציא חבל וקשר אל אחד הצירים: "אתה תמשוך בידית ואני בחבל, רק היזהר לא ליפול כשהדלת תיפתח". עשר דקות נמשך הניסיון, ובסופו מצאנו שלושה חיילים חיוורים והמומים שהצטופפו בחדר הקטן. הם היו שקטים ולא זזו גם כשהדלת נפתחה. "היי חבר'ה", קרא אליהם משיח. "קומו וצאו. תפסיקו להתבטל".

כשחזרתי לחרטום ראיתי שוב את אריה. הוא עשה את הסבב השני או השלישי והוביל פצועים מן הירכתיים אל החרטום בשחייה. בדרך חזרה לירכתיים הוא לקח עמו תרופות ושתייה לאנשים שם. רציתי לחבק אותו, אבל הסתפקתי בטפיחה חזקה על שכמו שבאמצעותה פרקתי את כל המתח שבו הייתי שרוי.

"הלכה לנו המסיבה, מסלאווי", אמר וחייך. הוא תמיד חייך, הממזר. "אתה בסדר?" שאלתי סתם בשביל לדבר. במקום תשובה, הוא רץ פתאום וקפץ מכל גובה המעקה למים. עמדנו על הסיבה מיד: סירת הפצועים התנתקה והחלה להיסחף. אריה שחה אחריה כאחוז אמוק. אם מלאכתו לא תצלח, זה יהיה גזר דין מוות לחסרי ישע שנמצאים בתוכה. ראיתי אדם נוסף המנסה לקפוץ, אך אחד הקצינים עצר בעדו. מתוך החושך ראינו את אריה מחזיק בשיניו את חבלי הסירה וחוזר בשחייה אל החרטום. כשעלה, הוא ענה לטפיחות השכם בחיוך: "חבר'ה, שטויות, זה לא היה קשה". אחר כך לקח שקית ניילון אטומה, שהכילה תרופות לפצועי הירכתיים, וקפץ שוב למים.

***

הירח עלה ואורו הבהיר שטף את הסיפון. התחלתי לזהות פרצופים: פולסקי האתת, גוכברג המוכ"מ, כהן, בוחבוט, שרעבי. הגשר המה כנחיל דבורים. המשימה הדחופה ביותר הייתה ליצור קשר עם המפקדה, והיא כנראה לא צולחת. כרעתי על ברכיי כמו כולם על רצפת הברזל. על ידי ומסביבי היו אולי 100 איש, אולם השקט שלהם צעק יותר חזק מאצטדיון מלא באוהדים חמומים, שקבוצתם עומדת להפסיד. שמענו את משיח והקצינים סביבו מתלבטים עם המפקד כיצד לחבר חלקי מכשירי קשר פגומים לכלל מכשיר אחד תקין. בימים כתיקונם התקשינו לשמוע אפילו את רמקולי האונייה. האונייה היא גוף מייצר רעש: המנועים, מכשירי הקשר, הרוח, הצעקות בין אדם לאדם. והנה, כעת יכולתי להקשיב לאוושת הגלים המכים בדופן הברזל: חבטות עדינות, מלטפות. בנסיבות שבהן הייתי שרוי, שנאתי את הצליל.

"הקשב!" פנה אלינו המפקד מן הגשר. קולו צהל: "אני שמח לבשר לכם כי הצלחנו להקים קשר". מילותיו האחרונות נבלעו בשאגות השמחה של כולנו. ראיתי את אחד הפצועים מניף מתוך האלונקה הימית את אגודלו למעלה. אני לא זוכר מי זה היה, אבל תנועתו נחרטה עמוק בזיכרוני. בכי וצחוק בקעו מגרוני ואין לי הסבר הגיוני לצעקה שפלטתי: "יש אלוהים", והרי תמיד האמנתי בכך.

המפקד פנה אלינו שוב: "תתחילו לזרוק כל דבר צף. אני נותן בזאת הוראה לנטוש את האונייה. תשתדלו להתרכז בתוך האלומה שיוצר הירח במים על מנת להקל על המחפשים". משמעות דבריו הכתה בנו. אחד החיילים השליך בחוסר חשק גלוי ספסל עץ למים. השאון שהקים הספסל עת פגע בים החזיר אותנו למציאות העגומה שלנו מתוך מסע האושר הקצר שחווינו זה עתה. אחריו נזרקו מזרן, כדור מצוף, לוח עץ. שמעתי את המפקד מורה למשיח להמשיך לעדכן את הקצין בקשר עד לרגע האחרון. הוא העביר גם הוראות בנוגע לפצועים.

מישהו קשר חבל ארוך למעקה החרטום בחלקו הנמוך יותר, וכשהחייל הראשון נתלה עליו בדרכו למטה, אמר המפקד את מילותיו האחרונות אלינו: "דעו לכם שכל המדינה עכשיו על הרגליים. צה"ל כולו נרתם למאמץ לחלץ אותנו, ואתם יודעים שהצבא שלנו לא מאכזב. בתוך שעות מעטות נהיה בבית". שמעתי אותו נאנח: "דרך צלחה לכולכם, ויהיה אלוהים בעזרנו". מילתו האחרונה נבלעה ברעש הקפיצה של המלח הראשון לים.

השלתי את נעליי. כבר לא אזדקק להן. רתמתי את חגורת ההצלה. אנפח אותה במים. הפשלתי את שרוולי חולצתי ורכסתי אותם. התקרבתי לחבל. ניסיתי לחפש את אריה, אך חברי דחקו בי: "נו, משה..." דחפתי בשתי רגליי את הדופן, שחררתי את החבל מידיי לאט־לאט והתקדמתי למים. כשנגעתי בהם, העברתי את החבל לזה שבא אחרי.

חשתי את המים מחלחלים לכל תא בגופי. מגעם היה מרענן ודוחה כאחד. התחלתי לנפח את חגורת ההצלה תוך שאני בועט במים ברגליי על מנת לא לשקוע. בגדי הצבא נדבקו לעורי והקשו עלי מעט, אולם היו נחוצים: הם ישמרו על חום גופי בכל שעות השהייה במים. כשסיימתי את פעולת הניפוח התהפכתי לשחיית גב - התחלתי להתרחק במהירות מן האונייה. שקיעתה הצפויה תיצור מערבולת שתשאב אליה כל אדם ברדיוס של עשרות מטרים ממנה. ממרחק של כ־30 מטרים, יכולתי לראותה כולה; עדיין גאה. עדיין אצילית. יפהפייה.

הירכתיים החלו לשקוע. החרטום הזדקר בזווית משונה, מאיימת משהו. דמויות שחורות על רקע אור הירח השתלשלו בחבל או קפצו למים מגובה רב. המפקד וקציניו המשיכו לנהל את הנטישה מן הגשר. ואז שמעתי צרחה חדה מן הסיפון: "טיל!" כדור אש אימתני התקרב במהירות עצומה ופגע ברעש אדיר בחלק שליד הירכתיים השוקעות.

יותר לא היה צריך: מחסני התחמושת היו שם. נד מים לוהטים עלה לגובה רב, ועמו לשונות אש. ראיתי גופות וחלקי גופות עפים לכל עבר, צעקות רמות מכל פינה פילחו את האוויר, ואז החלה סדרה של התפוצצויות ששילחו חלקי ברזל ובשר חרוכים מעלה לפני שנחתו במים. כדקה ומחצה נמשכו הפיצוצים, ועמם לחש כיבוי הרסיסים הלוהטים במגעם במים. אחר נדם הים ושקט השתרר כאילו נותרתי לבדי. הייתי משותק ואחוז אימה ואז בא הכאב. חד. מפלח את בני מעי כמו סכין. והוא בא עם ההכרה שרצועה של חגורת ההצלה נתלשה, ומכנסיי נקרעו. פרמתי את כפתוריהם על מנת לאפשר את שקיעתם. עכשיו היה יותר קל. אבל מכאן ואילך יד אחת שלי נרתמה לצורך לאחוז בחגורת ההצלה. בלעדיה אין לי הרבה סיכוי. חשבתי שוב על אריה. אני סומך עליו לחלוטין. אחיו מציל מקצועי, והוא בילה בים כמעט כל חייו. בטח הוא שוחה כשחיוך שפוך לו על פניו.

***

נחטא לאמת אם לא נתייחס גם לחלק האסטרטגי בכל הטרגדיה הזו: ההוראה שנתן שר הביטחון משה דיין לעצם קיומו של הסיור במטרה להראות את הדגל. דיין תבע את קיום הסיור אף שידע על מצבם של כלי השיט והאיום הנשקף להם ממזרח. ההיגיון שעמד מאחורי דרישה זו היה כמובן פוליטי: אם לא אהיה שם, יהיה שם מישהו אחר, והפגנת הריבונות היא בעצם אמירה מדינית. על כך הודה אלוף (במיל') שלמה אראל, כאמור מפקד חיל הים בזמן הטיבוע, 20 שנה לאחר מכן: "זו הייתה מדיניות שבדיעבד גרמה לאסון".

***

המים נעשו שמנוניים כתוצאה ממהילת מאתיים טונות דלק אוניות במים. זה הקשה על השחייה ועל אחיזת החגורה על גופי. גניחות פצועים החלו להישמע מכל עבר. על פי עוצמתן, ניתן היה לנחש כמה שעות חיים נותרו אם בכלל לבעל הגרון שממנו יצאו. בתוך בליל הקולות נשמע לפתע חרחור משונה וחלש. הטיתי אוזן. ואז שמעתי חרחור נוסף, דומה, מצטרף אליו. והם המשיכו להישמע. עקשנים כאלה. ואז, עוד אחד ועוד אחד, והם הצטרפו כולם לסדרה מתוקנת ושלמה שנהפכה לשיר. כן. מישהו התחיל לשיר. מישהו מטורף, לעזאזל. והוא התחיל לשיר למרות הקור, למרות החושך, למרות הגלים, למרות המתים מסביבנו. וכמו על פי אות של מנצח, הלך הזמר והתעצם עד שמילא את הים כולו בשירה אדירה: "את שארם א־שייח, חזרנו אלייך שנית, את בלבנו, לבנו תמיד".

השירה השיגה שתי מטרות: היא קיבצה ניצולים רבים שכמוני היו בודדים, שוחים אל הבלתי נודע, וגרמה להרמת מורל מיידית, דבר שנזקקנו לו בעליל.

כשעה לאחר מכן שמענו רעש עמום שהלך וגבר. בתוך רגעים מעטים סגרה עלינו מטרייה צפופה של מטוסי נורד שהשליכה עלינו פגזי תאורה בזה אחר זה. צה"ל הגיע. לו ניתן, היינו מוחאים כפיים. הלילה הפך בעזרתם ליום. עתה יכולנו לזהות איש את רעהו, וקריאות של זיהוי הדדי ושמחת הפגישה החלו להישמע מכל עבר. אך התאורה אפשרה לנו גם לראות את המתים שעד עתה היו רק גופות אפלות צפות ובלתי מזוהות. ראיתי מרחוק סירה שהשליך אחד המטוסים. הקבוצה שהתגבשה עם השירה התפזרה שוב בניסיון לתפוס אותה.

לאחר כמה שעות, שוב לבד, נלחם ללא הפסק בחגורתי ושוחה ביד אחת, העייפות החלה לתת בי אותותיה. השילוב הזה של בדידות, קור ותשישות כמעט שבר אותי. הייתי צריך רק לאפשר לחגורתי להחליק החוצה. הים והגלים יעשו את השאר, ואני אשקע, תרתי משמע, למנוחה שכל כך ייחלתי לה. אך שני דברים עוררו בי מרץ מחודש ורצון לחיות: הראשון היה משפחתי. ידעתי שמותי ימית עוד חמש נפשות שאהבו אותי. לדבר השני הייתה דמות ממשית. לא אחת, הרבה. הן החלו כנקודות שחורות זעירות בשמי הלילה הבהירים, אחר גדלו והלכו עד שקיבלו צורה של מסוקים.

"הליקופטרים, חבר'ה", נשמע לפתע קולו של המפקד מרחוק. הוא חי! "תחזיקו עוד קצת מעמד".

הם באו בשאון רב והחלו בסריקה ומשיית ניצולים ללא שהיות. אך שמחתי הייתה מוקדמת: בשל היותנו שחורים מהשמן שעטף אותנו, ומחמת העובדה שלרבים מאיתנו לא הייתה נורה דולקת בחגורה, התקשו הטייסים לאתרנו על רקעם השחור של המים, מה גם שבשלב זה הם החלו בפעילותם בחלק מרוחק יותר של הים. התחלתי לשחות. המטרה הייתה לחמם את הגוף ולהחזיק מעמד. כך עשיתי במשך שעות רבות, אחוז בייאוש ובתקווה לסירוגין. ושוב, ברגע שבו כמעט נשברתי, שמעתי צהלות שמחה מרחוק: "הסט"רים (ספינת טרפדת – מ"ל) הגיעו, הסט"רים הגיעו". חיל אוויר זה דבר אחד, והספינות שלנו זה כבר משהו אחר.

ואכן בתוך דקות מעטות הבחנתי בצלליתה השחורה והנאה של ספינת טורפדו שעליה מוטבע מספר הצי שלה: ט - 206, וימאיה המאומנים החלו למשות מכל הבא ליד למרות הקושי שנבע משמנוניות המים וגלי העומק. ידעתי שהם לא יעזבו את האזור לפני שינקו אותו מכל חי ומת. כחצי שעה לאחר מכן, שנראתה לי כמו כל הזמן שהייתי במים, יד חסונה אחזה בי והובילה אותי לסולם הספינה. יד חסונה אחרת עזרה לי מלמעלה. אלוהים ריחם על הוריי ואחיי. סוף־סוף משהו מוצק מתחת לרגליי.

על הספינה מישהו הזדרז ועטף את גופי בשמיכה. הוא חיבק את כתפיי והוביל אותי לאחד החדרים, אבל אני עצרתי לפתע קפוא ואחוז בעתה. על יד הכניסה לחדר הייתה מוטלת גופה. לבי ניבא לי רעות. למרות מחאותיו העדינות של מצילי, התכופפתי והפכתי אותה על גבה. אחר ניגבתי בעדינות כתמי שמן שחורים מפניה. ברגע זה ממש התגבשה אישיותי לתמיד. ידעתי כי מכאן ואילך אהיה אדם ותרן. רק החיים קדושים לעזאזל, ולא שום דבר אחר. אריה שוורץ מת וחיוך על פניו. הוא תמיד חייך, הממזר. רק לאחר שנים נודע לי כי אריה ז"ל נפח את נשמתו כמה שעות לאחר מכן, בבית החולים. יהי זכרו וזכר הרוגי המשחתת ברוך.