היום בשעה 16:00, בהר הרצל בירושלים, יתקיים לראשונה טקס אזכרה ממלכתי לשני אסונות צור שהתרחשו במהלך מלחמת לבנון הראשונה. הטקס הוא פרי המאבק להכרה שניהלו בני הדור השני של הרוגי ונפגעי האסון, ובראשם ליאור ביטון, אודליה אלבו־שווייצר ויעקב שטרן.
"מרגע שקרס בניין הממשל וקבר את יושביו, כך נקבר גם האסון", אומר ליאור ביטון, שאיבד באסון את אביו מרדכי ביטון ז"ל, חייל מג"ב ששימש אחראי מטבח פלוגתי ונמצא מת בין ההריסות בתוך שק השינה שלו. "במהלך השנים התחיל להציק לי ששילמתי את המחיר הכי כבד שיש. בגיל שש איבדתי את אבא שלי, אבל אנשים סביבי, אפילו בני גילי, לא יודעים על איזה אסון אני מדבר".
מלחמת לבנון הראשונה, הידועה גם כמבצע שלום הגליל, נצרבה כאחד הפצעים הכואבים של התודעה הלאומית הישראלית. 654 חיילים נהרגו במהלך המלחמה ו־562 נוספים קיפחו את חייהם עד לנסיגתו של צה"ל מרצועת הביטחון במאי 2000. המלחמה, שנועדה לחסל את קני הטרור של ארגונים פלסטיניים בדרום לבנון שסולקו מירדן בספטמבר השחור, התרחשה רובה ככולה הרחק מגבול ישראל. שבוע לאחר פתיחתה נכנס צה"ל לביירות. מאז הצטברו בתוך הזיכרון הישראלי הכואב אירועי הקרב על הבופור, הקרבות בצור ובצידון, קרב סולטאן יעקוב על שלושת נעדריו, הטבח בסברה ושתילה ונפילתו בשבי של הנווט רון ארד. בתוך כל אלו נשכח אסון צור, האסון הגדול ביותר שידע צה"ל מעודו.
אסון צור הראשון התרחש ב־11 בנובמבר 1982, סמוך לשעה שבע בבוקר, מיד בתום מלחמת לבנון הראשונה. באסון קרס בניין הממשל הצבאי הישראלי בצור שבלבנון, ונהרגו בו 91 אנשים, מתוכם 34 שוטרי מג"ב, 33 חיילי צה"ל, 9 אנשי שב"כ ו־15 עצירים לבנונים. ועדת החקירה שמינה צה"ל לבדיקת האירוע קבעה שהאירוע התרחש כנראה עקב דליפת גז, שגרמה להתפוצצות הבניין ולקריסתו.
שנה לאחר מכן, ב־4 בנובמבר 1983, בעת שהיית צה"ל בלבנון לאחר מלחמת לבנון הראשונה, התרחש אסון צור השני כאשר מכונית תופת התפוצצה ליד שער הכניסה למפקדת צה"ל ומשמר הגבול בצור וגרמה ל־60 הרוגים, בהם 16 שוטרי מג"ב, 9 חיילי צה"ל ושלושה אנשי שב"כ. ארגון הג'יהאד האסלאמי קיבל עליו את האחריות לפיגוע.
"יש לנו תחושה שעד כה היה קל לשכוח ולהשכיח את האסון כי לא מדובר היה בחיילים של יחידות שנחשבות מובחרות", אומרת אודליה, בתו של ישראל שווייצר, שהיה מפקד הכוח שהיה אחראי של האסירים הביטחוניים ונפצע באסון. “רוב ההרוגים היו ממג"ב ולא זכו להנצחה ולהנחלת מורשת כיחידה של לוחמים".
מי אחראי על ההשכחה?
"בראש ובראשונה ממשלות ישראל. עד היום לא היה טקס, ואין אנדרטה שסביבה המשפחות יכולות להתכנס יחד ולזכור. חשוב לי לציין שחיל מג"ב, שאני וליאור חלק ממנו עד היום, הוא משפחה לכל דבר. מחבקים אותנו ברגעי העצב וגם השמחה. הם מלווים אותנו לאורך כל הדרך. אבל המדינה הפנתה לנו עורף עד כה".
מעבר למאבק על הזיכרון עצמו, אתם גם נלחמים על מהות הזיכרון, על מה שבאמת התרחש שם.
ביטון: "לגבי האסון השני אין השגה. ברור לכולם שמדובר במכונית תופת. לגבי האסון הראשון, שבו נהרג אבי ונפצע אביה של אודליה - אמנם הוועדה שהוקמה לאחריו טענה כי מדובר בפיצוץ עקב דליפת גז, אבל יש ראיות, וגם רונן ברגמן כתב עליהן בזמנו בספרו, שמדובר במכונית תופת".
אלבו־שווייצר: "לאחר האסון הארגון השיעי 'המדוכאים עלי אדמות' לקח אחריות על הפיגוע וערך הלוויה המונית למחבל. בישראל טענו שלא מדובר בפיגוע".
ביטון: "התיק סגור ל־70 שנה. כיתום ביקשתי לעיין במסמכים ונאמר לי על ידי ארכיון צה"ל שאני אוכל להסתכל בחלקם בלבד ואסור יהיה לי לצלם. אני שואל: אם אין מה להסתיר, אז ממה חוששים? אני טוען שהיה כאן מחדל, וישראל לא מכירה בו. אני רוצה לדעת אם היו התרעות".
אלבו־שווייצר: "כשקציני צה"ל החלו לאסוף עדויות לוועדת החקירה של האסון הראשון, הם הגיעו לאבא שלי שאמר שלא יכול להיות שזה היה תוצאה של בלוני גז. החוקרים קמו והלכו לא רצו לשמוע".
ישב בבטן
ליאור ביטון, 41, מעפולה, היה בן שש כשמנהל בית הספר נכנס לכיתתו וביקש ממנו ללכת לבית סבו וסבתו. "הגעתי לשם וראיתי את כולם בוכים", הוא מספר. "הם ביקשו ממני ללכת הביתה ולשאול את אמא אם אבא התקשר. הגעתי בסמוך לבית שלי וראיתי את אמא שחזרה מהמכולת. היו לה שקיות ביד ושאלתי את מה שביקשו. אמא התיישבה והתחילה לבכות. חזרנו לבית סבתא, והבית היה מלא צעקות ובכי. לקח שעות עד שהגיעה ההודעה הרשמית על מותו".
מדוע חלפו כל כך הרבה שנים עד שהתחלתם לעסוק בנושא?
"הרבה שנים הסיפור ישב בבטן, אבל הייתי צריך להתבשל עם עצמי. ההכרה שלי עם עצמי הגיעה יותר מאוחר. למעשה רק כשרוני בתי קראה לי 'אבא', נזכרתי במילה הזאת. ברגע ששמעתי מפיה את המילה 'אבא' - התרסקתי. תמיד הייתי עסוק בלהיות חזק ולתמוך. לא הרשיתי לעצמי לבכות. אולי זה היה הטריגר שהניע אותי להתחיל לחפש אחרי אבא שלי".
איך המשפחה התמודדה עם המשבר?
ביטון: "אמא לא התחתנה והעדיפה להתמקד בלגדל אותנו. היא חלתה מהאסון. אני מצד אחד התבגרתי בהרבה שנים קדימה, ובמובנים מסוימים נשארתי ילד. למרות שאני כבר לא מוכר כיתום מבחינת המערכת, אני עדיין רואה את המדינה ואת משרד הביטחון כאבא חורג".
כאשר ביטון חיפש אנשים שהכירו את אביו, הגיע לאביה של אודליה. ישראל שווייצר היה בשנות ה־20 לחייו כאשר אירע האסון. את עיקר שירותו העביר בקומה השביעית של בניין הממשל, אשר שימשה כבית המעצר של האסירים הביטחוניים שעליהם הוא פיקד. לדברי אודליה בתו, לילה לפני האסון הוא עבר בכמה חדרים, חיפש היכן לישון. בסוף הגיע לחדר הנהגים ונשאר בו בגלל הקפה השחור שהיה שם. זה החדר היחיד שבו כולם ניצלו.
"הייתי בכיתה ב'", משחזרת אלבו־שווייצר, 41, מכרם בן זמרה. "אני זוכרת שחזרתי מבית הספר בהסעה. איך שירדתי מהאוטובוס ראיתי עשרות ילדים מנענעים את הגדר שממול וצועקים לי: 'אבא שלך מת'. רק אחרי שעות ארוכות אמא קיבלה טלפון ממנו מבית החולים רמב"ם, שהודיע שהוא פצוע קשה. חצי מהילדות העברתי בבית החולים רמב"ם כדי לראות את אבא".
מה הוא זוכר מהאירוע?
"לאחר הפיצוץ הוא מצא עצמו קבור תחת ההריסות. תחושת חנק, איבד הכרה. כאשר התעורר, הזיכרון הראשון שצרוב לו הוא גופות של חבריו תלויות על חוטי החשמל כמו כביסה. הם עפו".
מה מצבו של אביך כיום?
"הגוף שלו התרסק מאזור האגן ומטה. ברגל ימין לא נשארה עצם וקיצרו לו אותה. נפשית הוא יצא שבר כלי. למעשה עד היום הוא קבור בבוץ הלבנוני. הכי כאב לי שהוא מרגיש צורך להתנצל. למה אני חי והחברים שלי לא. ככה הוא מרגיש. יש חבר שאבא שלי החליף אותו באותו יום, והוא בא ונישק לאבא את הידיים בבית החולים ובכה שאבא נפצע במקומו. הוא ביקש למות. אחר כך הוא נהרג באסון השני. אבא לא עבד. לימים חלה בסרטן ובמחלה אוטואימונית. כשהנפש נפצעה. מערכת החיסון התבטלה".
הלחץ עבד
"אבא שלי, יהודה שטרן, היה בזמן האירוע קצין ממשל צבאי במילואים בדרגת סרן. הוא ניצל בדרך נס", מספר יעקב שטרן, 31, מגבעתיים. "הוא היה לכוד ולא יכול היה לזוז במשך כמה שעות. במקרה מצא מוט ברזל מההריסות והתחיל לפורר את הבטון שלכד אותו. הוא ראה קרן אור והתחיל לזחול לעברה. הוא ספג פציעה קלה. הוא לא נחשב נכה צה"ל, ומעולם לא ביקש שום הכרה מהמדינה”.
מה ידעת כילד על האסון?
"כבן של ניצול האסון גדלתי על הסיפור. הייתה לנו בבית תיקייה שבה אחד מבני המשפחה אסף את קטעי העיתונות. אבל כל הפרטים נשארו מעומעמים".
איך התחברת לליאור ולאודליה?
"ביום הזיכרון האחרון לחללי צה"ל ליאור עלה בתוכנית רדיו, והתברר שהוא פועל הרבה למען הזיכרון של האסון. מהר מאוד הגעתי אליו ואל אודליה ותמכתי במאבק. אני לא במקום של ליאור שאיבד את אבא שלו ושילם את המחיר הכי גבוה. זו זכות גדולה בשבילי להיות שותף למהלך הזה. השלב הבא זה להקים אנדרטה וטקסים, ולא פחות חשוב: לפתוח את הארכיונים וכל הדוחות שיצאו על נסיבות הפיצוץ".
במה היה כרוך המאבק?
"שלחנו מכתבים לכל מיני גורמים. הטענה שלנו היא שמדובר באסון הכי כבד שהיה לצה"ל. אחרי לחץ גדול נעתרו ומרימים כעת אירוע מכבד".
איך אבא שלך מרגיש לקראת האירוע?
"אבא שלי הוא אדם צנוע ואף פעם לא נלחם בשביל הכבוד. הוא העריך את המאמצים שלנו, אבל לא ביקש שום דבר ולא הוקרה. הוא רואה בתפקיד שלו משימה לאומית. הוא כמובן מתרגש".
איך אתה מסביר את השתיקה סביב האסון?
"יכול להיות שזה פצע לממסד הביטחוני, כמו שמלחמת לבנון כולה היא פצע"."אבא שלי לא מת בתאונת עבודה. הוא מת כגיבור", אומר מצדו ביטון. "אני רוצה מקום בזיכרון הקולקטיבי ולדייק בנסיבות. אני מחפש הכרה. זו יכולה לבוא רק אם יפתחו את הארכיונים, יקימו אנדרטה ויקפידו לקיים את הטקס הממלכתי כל שנה".
"מכל 120 חברי הכנסת, רק חמישה ניאותו לאשר הגעה: השר איוב קרא, סגן שר הביטחון אלי בן דהן וחברי הכנסת יעקב מרגי, יהודה גליק ומוטי יוגב. חוץ מהבית היהודי, הליכוד וש"ס, שאר הסיעות לא מצאו לנכון לשלוח נציג מטעמן", מציינת אודליה.
איך אביך חש לקראת הטקס?
"אבא שלי היה עד לדרך החתחתים שעברנו כדי להגיע לטקס. בפן המשפחתי היה חשוב לאבא להנחיל את המשכיות מג"ב. גם אחי ואחותי התגייסו למג"ב. אחותי הפכה להיות הקצינה הראשונה בצה"ל שיכולה לזהות חללים. היא המשיכה את הסיפור של אבא. לקראת הטקס אבא שלי מתהלך כמו טווס וגאה. אבל מצד שני פתחתי לו את הכאב והכעס מחדש. זו התמודדות לא פשוטה".