רק לקראת סוף דבריו של בכיר שב"כ לשעבר עדי כרמי, אולי שלא במתכוון, התברר לסטודנטים באולם מדוע הוצב בכניסה בופה מפנק כל כך. "בן אדם שלא נעתר לכוס מים - לא רוצה לתקשר איתך", אמר להם כרמי בדברים שנשא באוניברסיטת תל אביב באחד מערבי השבוע שעבר. "אני מדבר על הרמה הבסיסית של יחסים בין שני בני אנוש". כרמי התייחס אומנם אל מקרה שאירע לו כאשר ניסה לדובב פעיל חמאס ולגרום לו לספק לו מידע רב ערך, אך המסר הכללי לנוכחים היה ברור.



"בסופו של דבר יושב מולי בנאדם שאני מבין שהוא פעיל חמאס, בדרגה בינונית, והאיש – כלום, לא מדבר, לא שותה קפה", סיפר כרמי ואז הסיט את נושא השיחה לכדורגל, ולדבריו מכאן ואילך הפעיל נפתח אליו. "הבחור פרח", סיפר. "ואז הקפה הגיע, והגיע הכיבוד, והיה שמח".



הקהל, שמילא את האולם עד השורות העליונות של אולם ההרצאות החדיש, האזין לדבריו בדממה. רק כאשר כרמי סיים, העז מישהו להרים יד והפריח שאלה לחלל האולם. אלא שהסטודנט לא התייחס למהות הבין־אישית שכרמי ביקש להדגיש שוב ושוב, כי אם אל הצד הטכני של הג'וב. "איך מקיימים משפחה במקביל לקריירה תובענית בשירות?" שאל, והתשובה של כרמי נעה על פני כל החזיתות שהתייחס אליהן בשיחה עצמה – האישית, הכללית, הערכית, אפילו התועלתנית. "יש מחירים", הודה. "אבל אני רוצה לשאול אותך שאלה, איך תומכים אחד בשני? יש משהו כשאתה נמצא בתוך ארגון כזה, זה כמו כתף אל כתף, יש אחוות לוחמים. השאלה גם איך אתה תופס את זה, ואיך בת הזוג שלך מבינה את זה".



ובכלל, הוסיף כרמי, התנאים מצוינים, יש ביטחון כלכלי ויש חופשות. "אני חושב שחיים עם משמעות שווים פי אלף יותר מאשר להיות כל יום בחמש וחצי בבית עם הילד שלך, וגם הילדים מעריכים", סיכם. "הם מבינים גם מה אתה עושה, והעובדה שה'למען המדינה' קצת בורח בין האצבעות - אתה יודע למה זה קורה? בגלל בעיות חינוך. בגלל שהמקום של אבא ואמא זה כבר לא מה שהיה פעם. שם יש לנו בעיה".



עדי כרמי. צילום מסך



"הפנים היפות של ישראל"


כמעט 30 שנה היה כרמי רכז בשירות הביטחון הכללי - שב"כ - ועתה הוא איש עסקים. ובכל זאת הוא ממשיך לסייע לארגון מבחוץ לגייס עובדים חדשים. זאת הסיבה לכך שהגיע אל הקמפוס בשבוע שעבר וסיפר למאזיניו סיפורי מורשת קרב מסעירים על השירות, עד כמה שאפשר לחשוף, מנסה להכניס אותם אל הראש שדרוש כדי להיות חלק מעולם הריגול.



במובלע הכנס הזה כולו, והשיחה של כרמי ספציפית, היו עוד סממן לראש החדש שמנסות לסגל לעצמן דווקא סוכנויות הריגול עצמן. לכך שבעולם של וויקיליקס ורשתות חברתיות שמשתנות ומתעדכנות בלחיצת כפתור, גם הארגונים החשאיים שרגילים לפעול הרחק מעין הציבור, נאלצים להתאים את עצמם למציאות פתוחה הרבה יותר מזו שהורגלו בה עד לפני קצת יותר מעשור בלבד. זה כבר אינו העולם של פרשת קו 300; די להדליק את הטלוויזיה או לגלוש באינטרנט, ושיטות הפעולה של הארגונים הללו – לעתים פרטים על מבצעים רגישים של ממש – מופיעות מול העיניים, אלה שבעבר הס היה מלהזכיר את קיומן אפילו.



הדבר היה ניכר בכל היבט בכנס שב"כ בקמפוס. מלבד בקשה שלא לצלם את הכנס עצמו, מגבלה של ממש לא הייתה על הגעה אליו. כלל הסטודנטים, מכל הפקולטות הוזמנו, כולל הסטודנטים הערבים באוניברסיטה. "תתביישו לכם, חצופים", כתב סטודנט בשם מחמוד לכלל המכותבים בתפוצה. "זה לא מקום לגיוס משת"פים!". בכל זאת, אם היה חשש שמישהו ינסה למחות, הוא לא התממש. "אני לא יודעת על איזה דיבור כזה", אמרה ל"מעריב המגזין" סטודנטית בשם רוואן שמתנדבת בתא הסטודנטים הערבים בקמפוס, כאשר נשאלה אם מתארגנת מחאה כלשהי מול כנס הגיוס.



זה כבר אינו העולם של הימים ההם. פרשת קו 300, 1984 צילום: שמואל רחמני



ואכן, מחוץ לאולם חיכו לסטודנטים שהחלו להתקבץ ולהסתודד ביניהם רק אוכל ושתייה, והרבה מזה. בין ביס לביס אפשר היה להתרשם שרבים מהנוכחים נמנים עם הפקולטות למדעים מדויקים למיניהן, או עם החוג ללימודי המזרח התיכון. "הרעיון שלי הוא להביא לפה כמה מומחים שיראו את הפנים היפות של ישראל", הצהיר סטודנט עם ניחוח של מבטא זר בפני שני חברים שהקשיבו לו. על יד המיחם סיפר סטודנט אחר לחברו על הטיול בירדן. "תשאל אותו, הוא היה איתי", אמר לסטודנט שני שמזג מים חמים אל כוס נייר. "איזו שפה דיברתי? מדבר ערבית שוטף, אחי".



מסביב התרוצצה קבוצת גברים ונשים – בעיקר גברים – בחולצות לבנות ותג עם קולר סביב הצוואר, ועליו כיתוב: משרד ראש הממשלה. על הגישה הפתוחה והכנה יחסית שניסו להשרות על הסטודנטים אפשר היה ללמוד מתוך דבריו של כרמי. "לא שיקרתי בעבודה", סיפר לסטודנטים, ואז דייק: "לא סיפרתי את כל האמת - אבל לא שיקרתי. לשקר באמת שאין רגליים... אני לא אציב כל מיני שקרים שיפילו אותי לאחר מכן".



עזה פינת סינגפור


אכן, את העובדה שלהגיד את כל האמת אי אפשר באמת בכנס כזה, איש לא ניסה להסתיר. גם לא היה טעם – הדברים שנאמרו בכנס נמצאים בכל מקום, כולל באתר האינטרנט הרשמי של שב"כ עצמו - עוד סימן אולי לפתיחות שהמציאות הנוכחית כופה על ארגון כמו זה לאמץ. "אנחנו שמחים להיות כאן איתכם", פתח עובד בארגון שלא הציג את עצמו רגע לפני שכרמי עלה לדבר. "לא יודע אם נספר כל מה שהולך שם. לערוך ערב כזה, בתור ארגון שמוגדר כפועל בחשאיות, זה לא כל כך פשוט". מכאן ואילך יזקקו הדוברים מסר אחד שוב ושוב. "אנחנו בגדול מחפשים אנשים שמחפשים משמעות", אמר הדובר האלמוני. מ', שעלתה אחריו, שבה על אותו המסר: "הדבר הכי חשוב הוא שאנחנו מחפשים אנשים שמחפשים משמעות. אתם תשמעו את זה עוד הרבה פעמים הערב, וזה בעצם הערך המוסף".



"לעצור מבוקש, למנוע פיגוע - יש משהו יותר גדול מזה?" כנס הגיוס של שב"כ באוניברסיטת תל אביב, בשבוע שעבר. צילום: עוז רוזנברג



לשם כיוון גם כרמי, וגם הפאנל התלת־ראשי והאלמוני חלקית שליווה אותו – רק אחד מתוך שלושה שהתיישבו מאחורי המיקרופונים הציג את עצמו, ובשם פרטי בלבד. מומצא או לא, לנוכחים לא הייתה אפשרות לברר. "כל שאלה שעולה לכם על הדעת נשמח לשמוע – אולי אפילו נענה", התבדח אחד מהם, ומישהו בקהל שאל מה מותר ומה אסור לספר למשפחה, ובכלל – איך אפשר גם ללמוד וגם לעבוד במשרה מלאה. "זו בעיקר הבעיה: אי־הוודאות. אתה נמצא בבית, והראש עדיין בעבודה", ענה לו חבר פאנל שני. כרמי ניסה לכוון לתמונה הגדולה. "היום אנשים רוצים הכל מהר, כאן ועכשיו. אני חושב שהדרך הזו של ערכים, דרך ארץ, נדחקה הצידה", אמר. "כשאבא שלי חינך אותנו הוא אמר: 'קודם המדינה, אחר כך המשפחה, בסוף אתה'. אני חושב שזו הדרך". לבסוף ניסה להדביק את הקהל בהתלהבות שלו: "תגיד, לעצור מבוקש, למנוע פיגוע - יש משהו יותר גדול מזה?" שאל רטורית. "זה דבר מדהים".



אך מוקש אחד הוא לא פירק - העובדה שעם כל התחכום והשכלול, מדובר בארגון מבצעי שפועל על פי הנחיות הדרג המדיני. "אפשר להתווכח על זה", השיב מעצמו על שאלה ששיער כי מקננת במוחם של שומעיו כאשר פרש את האיומים האסטרטגיים ברצועת עזה ואת דרכי ההתמודדות המיטביות מולם. "אפשר להגיד שיש לי אינטרסים, שאני יהודי, שיש לי מדינה, אבל אני טוען שמעזה אפשר היה לעשות סינגפור. אבל פה אני כבר גולש לפוליטיקה, וזו לא המטרה".