"עסוק רק בהישרדות": מפקד חיל האוויר מספר על ההחלטה לנטוש מטוס

"אני מסיק שחיל האוויר מגיב בצורה מקצועית לחדירת המל"ט, וגם שהיה פה ידע מודיעיני מדויק, גם היה ביצוע טוב של מסוק האפאצ'י. 

"קודם כל, ההתלבטות קיימת באופן טבעי, אבל היא קצרה מאוד, כי אם אתה נוטש, זה בגלל שאתה לא שולט במטוס. במקרה שלי זאת היתה התנגשות. המטוס השני נחת בשלום, ואני נפגעתי ולא הצלחתי לשלוט במטוס בגובה 20 אלף רגל מעל הים. ההחלטה לנטוש היא קשה. 

"אתה עוזב מטוס שישבת בו בנוחיות, ואתה נמצא מעל הים, והתחושה היא שאולי זאת הפעם האחרונה שאתה יכול לחשוב חשיבה הגיונית. אתה חושב שאתה יכול למות, אבל זה קורה לא פעם בחיל האוויר, שאתה מרגיש שאתה יכול למות. יש מקרים שאתה ממש נמצא כפסע ממצב כזה. 

"השיטה של חיל האוויר, ולי יצא להיות גם מהצד של הנפגע וגם מהצד של המפקד היא שבמקרה שאתה נוחת ויכיול, אתה עולה לטיסה נוספת. העניין הוא שאם אתה משהה את העניין הזה, יהיה לך קשה לחזור לטיסה". 

"קודם כל אתה נוטש. בכפיר, שאני נטשתי, היתה נטישה דרך החופה. אני לא פותח את החופה קודם, אלא דרך החופה, כי היא מתפוצצת מדוקרנים שמגיעים לחופה לפני הראש שלך. המצב הזה גם פגע בעמוד השידרה שלי, מהמכה. אתה נורה כמו מלוע של תותח למעלה, ואז למטה. ואז אתה נשאר בכיסא עם מצנח קטן שמייצב אותך, ואתה יורד לגובה 10 אלף רגל, שיהיה זמן לנטוש. אם אתה נוטש לפני, אתה מנותק מחמצן של המטוס. הזמן הזה שיש לך לרדת מגובה 20 לגובה 10 הוא זמן קצר יחסית, אז נושא החמצן לא משפיע. באזור ה-10 אלפים יש לך מספיק כדי לשרוד. ואז אתה משחרר את הידית שלך, שאתה יושב עליו והוא מקופל בדרך כלל, ואז אתה נוחת על ידו, ואתה מטפס עליו, ומחכה שיגיעו אליך. אתה מדבר ב"רינה", שמביית את המסוק אליך. לקח למסוק 40 דקות, כי הייתי 40 ק"מ בים. לקח זמן למצוא אותי, ולהיות מוזנק. 

"אתה לא מרגיש את הכאב, כי אתה עסוק בזמן הזה בהישרדות, הכאב מגיע רק אחר כך. אתה רואה שני לוחמים שיורדים עם חבלים לים, לוקחים אותי, מלבישים אותי על הסל של החילוץ, מעלים אותי למעלה, ושם ישנו רופא, שמשכיב אותי ישר, מסדר אותי ולוקח אותי לבית החולים. שם גיליתי שהחוליה סדוקה, ושייקח לי זמן לחזור לטיסה. זה היה אחד הדברים הקשים שאמרו לי. אתה מתחיל לחשוב על המשפחה. אישתי בדיוק היתה במעבר דירה וצחקה עלי שלא הייתי צריך לנטוש כדי לא לעזור לה. היתה לי ילדה בת כמה שבועות, הרביעית, מתוך חמישה ילדים. עברנו 14 פעם דירה, מתוכם חצי הייתי עסוק בדברים אחרים. אשתי עברה קשה".

"לא, אני לא מרחם על עצמי. אם זה היה מישהו אחר, הייתי מתרגש בטוח".