לפני 70 שנה ניצבו כמה עשרות בודדות של לוחמים ולוחמות בלב רצועת עזה, כשהם מתבקשים להמשיך ולאחוז בכפר דרום כמוצב קדמי. מבחינת ההנהגה בארץ ישראל, זה היה המקום שעצר את התקדמות אלפי החיילים המצרים בזמן מלחמת העצמאות. לימים יגידו כי "כפר דרום הגן על תל אביב". במשך 222 יום, מפרוץ מלחמת העצמאות ב־30 בנובמבר 1947 ועד עזיבתם את היישוב
ב־8 ביולי 1948, חיו אותם לוחמים ולוחמות על פרוסות לחם ספורות, חדורי אמונה. 222 יום הם ספגו הפגזות וניסיונות הבקעה ואיבדו את חבריהם. הפצועים סירבו להתפנות. הם החזיקו מעמד עד שהמודיעין הזהיר מפני ההתקפה הגדולה מכולן. בעקבות טראומת כפר עציון הורו ללוחמי כפר דרום לזחול החוצה במהלך הלילה בין הכוחות המצריים כדי שלא יטבחו בהם ביום המחרת. הם הצליחו להתחמק באישון לילה בלי שהמצרים שצרו על הכפר ירגישו בהם.
אותם לוחמים ולוחמות, חלקם אנשי פלמ"ח וחלקם אנשי הקיבוץ, קיבלו רק בשנות ה־80 את אות מלחמת הקוממיות, אך סיפור המצור והגבורה שלהם לא סופר ולא זכה להכרה. ביוזמת מרכז קטיף להנצחת מורשת גוש קטיף, לאחר עשרות שנים, נפגשו אתמול הלוחמים והלוחמות שנותרו בחיים במשכן הכנסת כדי לספר את סיפורם ולזכות בהוקרה על גבורתם.
פונו לא מרצון
כפר דרום הוקם ב־1946 על ידי 25 צעירים ועשר צעירות, בני 19 בממוצע, חניכי כפר הנוער הדתי שליד כפר חסידים. הם הצליחו לשרוד את מנגנון הרצח של היטלר, וכשהובאו ארצה מגרמניה, היו מהחניכים הראשונים של הנרייטה סאלד. הם הוצבו על משמר הגבול בנגב, בסביבות דיר אל־בלח, שם היו צריכים לפתח במרוצת השנים נקודה התיישבותית של הפועל המזרחי. בצאתם מהמקום, כאמור בליל 8 ביולי 1948, השאירו חורבות. מה שלא הרסו המצרים, השמידו הם עצמם כדי שהאויב לא יוכל להשתמש במה שנותר. הם לקחו איתם רק את נשקם, שני ספרי תורה - האחד מלפנים, השני מאחור - ותפילין. בבוקר 8 ביולי החל הצבא המצרי בהתקפה על היישוב. לאחר התקפה ארטילרית נכנס כוח רגלים מצרי למקום וגילה כי היישוב ריק.
“משה נצר, מפקד הגדוד השני של הפלמ”ח והאחראי על ביטחון הנגב, הציע לתת לקבוצה דתית עם רוח ציונית ואמונה להתיישב באחד המקומות הקשים באזור”, מספרת צביה אפלבאום, בתו של אברהם דימנט ז”ל, מפקד אזור כפר דרום. “הוחלט שסגל הקבוצה מהפלמ”ח בכפר דרום יהיו מתלמידי כפר הנוער הדתי בכפר חסידים, בהם אבי, שהיה בן מחזור ח’, ואמי, יהודית, שהייתה בת מחזור ו’. כך הורי הקימו את כפר דרום”.
לימים, דימנט ומפוני כפר דרום הקימו את קיבוץ בני דרום, ושם הוא ויהודית נישאו וילדו את שלושת ילדיהם. בהמשך עברו בני משפחת דימנט לגבעתיים ולגבעת שמואל, אך תמיד המשיכו לחלום על השיבה לכפר דרום. 57 שנים מאוחר יותר, כאשר פונה היישוב כפר דרום שהוקם מחדש בגוש קטיף, מספרים בני משפחתו, חש דימנט כי הפינוי השני קשה עבורו יותר מן הראשון.
שני קרבות גדולים התחוללו במלחמת העצמאות סביב כפר דרום, הממוקם כמה מאות צעדים מהכביש הראשי שעלה ממצרים לארץ ישראל מתחנת הרכבת של דיר־בלח: האחד עם האחים המוסלמים ב־11 במרץ 1948, והשני עם הצבא המצרי ב־11 במאי באותה שנה. מחודש מרץ הפכו סביבות כפר דרום לגיהינום של אש. ירי צלפים מנע מהצעירים לצאת מהשוחות, עם נפילות הפגזים הם נצמדו לקירות הבונקר הרועדים, הם ציפו פעם אחר פעם לתגבורת שלא באה, אכלו שלושה ביסקוויטים ושתו ספל מים אחד ביום. מדי פעם הגיע משלוח אווירי שנחת מחוץ למחנה או בשדה המוקשים. פעם נפלה חבילה של 70 קילוגרמים של שוקולד, ומאז הייתה זו מנת המזון היומית שלהם. במשך שבועות דיברו זה עם זה באמצעות צינורות ההשקיה שחוברו בין העמדות השונות ושימשו אמצעי קשר יחיד. כשיצאו משם היו מגודלי זקן, באפיסת כוחות, עור ועצמות.
“אני זוכר את הרגעים האחרונים בכפר”, מספר יוסף ולד, נשוי לשלומית, אב לשניים וסב לארבעה מחיפה, שנולד בפולין והיה ממקימי כפר דרום ב־1946. “קיבלנו הודעה שצריכה להגיע תגבורת לפנות אותנו, ואז כמה שעות לפני הודיעו לנו באלחוט שהתגבורת לא תגיע ועלינו לצאת בלילה בכוחות עצמנו מזרחה. בהמשך המברק נקבעה נקודה שבה ימתינו לנו אנשי הסיירת שיאספו אותנו, ומשם נילקח לניר עם. בחלק האחרון הייתה פקודה שאם הסיירת לא תגיע, הרי שעלינו לחזור לכפר ולהתבצר שם. בעזרת מספריים פתחתי את הפשפש בגדר התיל, והייתה לי בראש האפשרות שניאלץ לשוב. לקחתי סדין לבן וסימנתי את הפשפש כדי שנדע לזהות אם נחזור. הרי צריך היה לחשוב גם על זה. בסופו של לילה לא זה קרה ולא זה קרה. בעוד אנחנו זוחלים מזרחה שמענו יריות והבנו שהסיירת נתקלה. התברר שבמקום לנסוע בגבעות, הם נעו בוואדי עם זחל”מים. היה חודש יולי, והם שקעו בחול ואז נפלו לאמבוש. ארבעה לוחמים נפלו שם, ועוד שניים נפצעו. את הזחל”מים השאירו בוואדי, ואלה מהסיירת שעלו לגבעות הגיעו אלינו, ומשם הלכנו יחד לניר עם. השארנו בכפר דרום 11 חללים קבורים”.
מה נשאר בך מסיפור כפר דרום?
“כדי לענות לך אני מעדיף לא להשתמש במילים שלי. דוד בן־גוריון, נחום שריג ומשה נצר הם אלה שאמרו את השבחים על אנשי כפר דרום. נצר אמר: ‘אם לא הייתה קיימת מערכת כפר דרום על מגניה וגבורתם, לא בטוח שתל אביב הייתה קיימת. ואני מוסיף שבסך הכל היה לנו מזל’. על הפער בין הגבורה בשטח לסיפור הציבורי הוא אומר: ‘אני איני איש פוליטי, אבל אמנה שלוש סיבות: לנו לא היה גב ציבורי ולא היינו שייכים למפא”י או מפ”מ, הזניחו אותנו. השנייה, כאשר הגענו לניר עם, ומשה נצר ביקש לתת לנו את אות הגבורה, הוא לא נענה. השלישית, כאשר כבר המליצו על שני אנשי הכפר יענקל באוול ויהודית טננבוים לקבל את אות הגבורה, פשוט התעלמו, אפילו תשובה לא קיבלו’. היום מאוחר מדי, יש מי שכבר אינם, ואף על פי כן אני שמח שיש מי שזוכר, מזכיר ומוכן להרים את הדגל ואני מודה לו על כך”.
ההיסטוריון אריה יצחקי, מחבר הספר “222 הימים של כפר דרום”, סבור כי עוול חמור כרוך בכתיבת ההיסטוריה, “או יותר נכון בשכתוב שלה”, לדבריו. “הייחוד הגדול בסיפור המצור על כפר דרום הוא גבורת הלוחמים”, אומר יצחקי. “בעיני, גבורתם עולה על כל מה שאנחנו מכירים. הם מגמדים את לוחמי הפלמ”ח, מגני השיירות, הם אפילו מגמדים את גבורת לוחמי צה”ל במעוזים בתעלה ב־1973. הם עמדו לבדם, כמה עשרות צעירים. במשך שבעה חודשים הם התמודדו עם חבל עזה כולו, עם הצבא המצרי ועם האחים המוסלמים. אין גבורה כזו בתולדות ישראל. כדי שנבין את עוצמת גבורתם צריך להדגיש שהם חיו על פרוסת לחם ביום וספל מים אחד, הם השילו 10־15 קילו ממשקל גופם ועדיין הקפידו על אורח חיים יהודי דתי. באחת הפעמים שהגיעה תגבורת של לוחמי פלמ”ח, הם ראו כמה תרנגולות והציעו לתפוס אותן ולבשל. אברהם דימנט ז”ל אמר: ‘אתם תאכלו. אנחנו לא נאכל עוף שלא עבר שחיטה כשרה’. זה כוח רצון נפשי גדול וגבורה פנימית. ייחוד נוסף הוא העובדה שכפר דרום לא נכבש, הוא פונה לא מרצון, אלא בפקודה ישירה של הרמטכ”ל יגאל ידין”.
מדוע נעדר הסיפור מהשיח?
“הבעיה היא ההשתייכות של קיבוץ כפר דרום למגזר הלא נכון. תנועת הקיבוץ הדתי נדחקה הצידה כיוון שהייתה מגזר שולי. לאורך השנים פניתי לרמטכ”לים שונים וביקשתי שיעניקו את אות הגבורה ללוחמים שנותרו בחיים. כולם הסכימו שמדובר בגיבורים, אבל טענו שמסובך לכנס כעת את הוועדה ולהעניק. כיום אנחנו עושים הכל כדי לספר, ואני מאמין שהאירוע בכנסת יתרום לכך. הספר גם הוא מסייע בהעלאת המודעות בשנים האחרונות, ויחד עם אנשי פלמ”ח אנחנו מנסים ולפעמים גם מצליחים לספר את הסיפור”.
קרב מיוחד במינו
“כאשר התחלתי להיפגש עם הלוחמים, התרגשותי הלכה וגברה”, אומר הרב קובי בורשטיין, מנהל התוכן במרכז קטיף, שיזם את הרעיון להקדיש ללוחמי כפר דרום את היום בכנסת ופעל לגייס את יו”ר הכנסת יולי אדלשטיין למשימה. “הבנתי את גדולתם כנערים צעירים חסרי ניסיון, רובם ניצולים מהתופת הנאצי, חדורי שליחות לעשות את תפקידם. זו הייתה מתנה גדולה עבורי לפגוש את הלהט שלהם גם היום לאחר 70 שנה. אלה נערים ונערות שלא שאלו שאלות, אלא ניסו לעשות את הטוב ביותר למען עמם ומדינתם והיו מוכנים להקריב הכל למען כך. במסגרת האווירה הכללית של שנת ה־70 למדינה הרגשתי שנכון לי לחזור לסוגיית הקרב המשמעותי של כפר דרום”, מוסיף הרב בורשטיין. “יש לנו חובה מוסרית להוקיר תודה ללוחמים של אותן שנים. זהו קרב מיוחד במינו שלא זכה להוקרה הראויה לו”.
במסגרת המאמצים לאתר את לוחמי הקרבות הללו נעזרו במרכז קטיף באנשי בית הפלמ”ח, הארכיונאי ד”ר אלדד חרובי ושירי ארליך, ובאשר מבצרי ממדרשת התורה והארץ. גם לאחר הנבירה בארכיונים, הרב בורשטיין עדיין עומד משתאה. “לא ברור לי איך הקבוצה הקטנה הזאת יכלה לצבא המצרי הענק ואיך כל העוצמה המצרית לא הצליחה לכבוש את הנקודה הזעירה שבכפר דרום על קומץ לוחמיה”, הוא אומר.
“לא סתם אמרו: כשאין מים אין חיים. זה שהיה חסר מים זה משהו בלתי נשכח מבחינתי”, מספר אברהם בר עזר, אב לשלושה וסב ל־14, שנולד בגרמניה וב־1946 נמנה עם מקימי כפר דרום והיה מלוחמיו. “הזיכרון המפעים ביותר מאותם ימים של לחימה על כפר דרום היה הצמא הבלתי נתפס. כאשר אין מים, יורד המורל, אתה מתייאש. הייתי יוצא מפעם לפעם לטפל בעניין המים עם ידידי חיים מצגר ז”ל, ויחד היינו מנסים לטפל במשאבה. הטיפול במשאבה היה מביא לכך שהיינו חשופים מול פני האויב כיוון שהמשאבה מחוץ לתעלות. גם הרעש שהייתה עושה המשאבה היה כמו מודיעין טוב לערבים, שהנה, יש מי שמסתובב בחלק לא מבוצר, ועתה העת להמטיר פגזים. באחת הפעמים פגז נחת לידי ונפצעתי בכל הגוף מרסיסים”.
למרות זאת, בר עזר סירב להתפנות. “סירבתי כיוון שהבנתי שצריכים אותי שם", הוא משחזר. "אחרי תקופה היה עלי להתייצב מול דוד בן־גוריון ולדווח לו על הנעשה בשטח. הגעתי לבן־גוריון ביום שבו היה אירוע אלטלנה. המתנתי סמוך לחדרו ואז נכנסתי ונתתי לו דיווח מלא, והוא אמר לי: ‘אתה תהיה צמוד אלי’. בסיום הדברים שלי הוא הביט אלי ואמר: ‘ידעתי שרק הנערים מכפר הנוער הדתי יחזיקו מעמד ומסוגלים יהיו לעמוד במלחמה הזאת’”.