נאבק על ההכרה באביו כנופל מערכת הביטחון: "יכל לברוח משם, אבל הודות לו ניצלו אנשים"

את היום שבו שמע את אביו נהרג, אילן נחום (84) לעולם לא ישכח. "היה מוקדם מאוד בבוקר, שש בבוקר. אבל אני כבר התעוררתי, ואז שמעתי את הפיצוצים", הוא נשען לאחור על הספה בביתו המסודר שבקצה הצפוני של יקנעם. "ירושלים הוחרדה באותו הבוקר מהפיצוץ הזה. זה היה פיצוץ שלא היה כדוגמתו. היינו רגילים מדי פעם לשמוע פיצוצים, יריות. זאת הייתה תקופה של מחתרות ופחדים. אבל לא היה לפני כן פיצוץ עם רעש כזה. כל התושבים יצאו לרחוב וניחשו מאיפה זה בא, ואז התחילו להגיד: בן יהודה, בן יהודה. לקח לי שניות לצאת מהבית ולרוץ עם עוד אנשים שהתחילו לנהור לכיוון".

הימים ימי מלחמת העצמאות. המרחק בין הבית הדחוק על רחוב אגריפס הסמוך לשוק מחנה יהודה, שבו נחום התגורר עם משפחתו, ועד למקום שממנו עלו הפיצוצים הרמים שהרעידו את שמי ירושלים של המנדט ההבריטי - היה קצר מאוד. עשר דקות אם הלכת לאט, חמש אם רצת באמוק, כפי שעשה הוא בבוקר ההוא, נער בן 14 שחשש הולך וגובר קינן בו כי ידע שאביו אמור להיות באותה השעה בסמוך למקום הפיצוץ. "אבא שלי היה אז שומר לילה בחניון, איפה שהיה הפיגוע", נחום מספר. "זה ממש מטר מבן יהודה. כשהגעתי לבן יהודה כמות האנשים שהייתה, והחורבן שהיה, היו אדירים. הבריטים הניחו פצצות שאמרו שהמשקל שלהן היה חצי טון, וארבעת הבניינים שבצומת קרסו. הייתי צריך לעשות סיבוב כדי להגיע לחניון של קולנוע אוריון. אבל לא מצאתי את אבא. לא בקולנוע ולא בשום מקום".

אביו לא נמצא גם ביום שאחריו, ולא בזה שבא לאחר מכן. בכל הזמן הזה פעלו אנשי היישוב היהודי של ירושלים המנדטורית לסקל בידיהם החשופות את גלי האבנים שהותיר הפיצוץ ולפנות את הגופות הרבות שנכלאו בתוכם. "אנשים כל הזמן עבדו בשרשרת כדי להוציא את הפסולת והשברים ולמצוא אנשים", הוא אומר. אבל אביו של נחום לא נמצא. "אני הייתי סהרורי. שלושה ימים שאין לנו לא יום ולא לילה, הסתובבתי ברחובות, לא יודע מה לעשות עם עצמי. אבל ידעתי שיש גופות שמוטלות על הרצפה ליד בית החולים שערי צדק".

בימים ההם בית החולים ניצב עוד בסמוך למרכז העיר ולשוק מחנה יהודה, על ציר יפו, היכן שעומד כיום מבנה של רשות השידור. "הגעתי לשם וראיתי גופות מוטלות בשורה ליד הקיר החיצוני של בית החולים, מכוסות בסדין", מספר נחום. "אבל לא היה לי אומץ לגשת, ובמקרה פגשתי מדריך שלי, שהדריך אותי במועדונית ויצו, שם הייתי מבקר אחרי שעות הלימודים. אז הוא הלך ובדק, ולא מצא".

בהמשך פנה נחום גם לרחוב שטראוס, מקום משכנו של בית החולים ביקור חולים עד היום, אך גם שם האב לא נמצא. "בהתחלה חיכינו. קיווינו שאולי הוא בחיים, זה היה מורט עצבים", ממשיך נחום. "הדבר הכי גרוע הוא שאף אחד לא דיבר איתנו, לא הייתה ממשלה עדיין, אבל הייתה רווחה. כלום, אף אחד לא התעניין".

רק לקראת סיום פינוי ההריסות, ביום השלישי שעבר מאז הפיצוצים, כשבינתיים כבר אומת כי אלה היו למעשה פיגוע טרור מכוון, נמצאה לבסוף גופתו המרוטשת של אביו. לקח יום נוסף עד שההודעה הגיעה אל משפחת נחום. יום לאחר מכן נערך היישוב היהודי ללוויה המונית.

"השתתפתי בהלוויה הזאת יחד עם אחי, שגדול ממני בשנתיים והיה באותו זמן בקיבוץ משמר הנגב", מספר נחום. "אז התקשרו אליו לבוא הביתה וירו על השיירה שלו, אבל הוא יצא מזה והגיע בשלום. כשהשיירה של הגופות הגיעה לבית העלמין סנהדריה, הם ירדו את המורד הזה של שכונת הבוכרים, ומרחוק שמעו את הצעקות, הבכי, הקינות של הנשים הבוכריות. זה נצרב בזיכרון הדבר הזה. ואחר כך, כשהביאו את הגופות לקבורה, הבכי היה איום". 49 גבר ואישה, זקנים וטף, נקברו באותו בוקר בבית הקברות סנהדריה בירושלים. יחד עמם נקבר גם שלמה אוסי, אביו של נחום.

מתחת להריסות

בספר דברי הימים של המציאות המדממת של פלשתינה נחשב בוקר 22 בפברואר 1948 לקטלני ביותר בפעולה בודדת נגד היישוב היהודי, והפיגוע בבן יהודה לפיגוע הקשה ביותר שידעה ישראל מאז ועד היום. מניין ההרוגים לא נעצר ב☻־49, אלא הלך וטיפס עד שהתייצב על 58 איש ואישה שקיפדו את חייהם אז. "מאות נפגעים בירושלים", זעקה כותרת מהדורת הערב של עיתון "מעריב" ביום הפיגוע, זאת בתוספת כ־200 פצועים בדרגות חומרה שונות ביום הפיגוע לבדו, מספר שגם הוא הלך וטיפס ככל שנקפו השעות.

אופן ביצוע הפיגוע התברר מהר. על פי עדי ראייה, שתי מכוניות משא צבאיות מסוג דודג' הועמדו עם שחר סמוך למלון "אטלנטיק" ברחוב הצפוף הזה. תחילה החליקה מכונית ראשונה אל הרחוב ונעצרה, ואחרי דקות ספורות הופיעה השנייה ונעמדה לצד הראשונה. עשן החל להיתמר מתוך אחת מהמכוניות, אולם לדברי עדי הראייה, הדבר לא עורר בהם חשד. רק כאשר דלת המכוניות נפתחה ומתוכה נמלטו גברים לובשי מדים של המשטרה הבריטית, עוברי האורח המעטים שהסתובבו ברחוב הירושלמי הקר בשעה שש וחצי בבוקר החלו לחשוד שמשהו אינו כשורה.

שלמה אוסי, אביו של נחום והשומר בחניון הלילה של קולנוע "אוריון" הסמוך, היה אחד מהם. "הייתה לו תחושה פנימית", נחום מספר היום על פי עדויות שליקט. "הוא הרגיש שנעצרות מכוניות, והוא הלך להסתכל וראה שדיירי הבתים מתחילים להתפנות מהבית. והוא עשה את זה בדבקות ולא זז משם - נשאר". על פי העדויות הללו, אוסי לא הסתפק בכך, אלא החל לצעוק לאנשים להימלט על נפשם. הוא ניסה לעורר מהומה כדי שאנשים יתרחקו מן המקום, ומהר.

אני מתאר לעצמי שלא היה לו המון זמן להזהיר את האנשים.

"דקות. מרגע שהוא הבין הוא נכנס לסמטאות, לחצרות של הבתים. הוא התחיל לצעוק כדי שאנשים יעזבו את המקום. זה מתוך עדויות שהדוד שלי שמע מפי אנשים שניצלו כי היו כאלה ששמעו ופינו את עצמם. אבל הוא נשאר והמשיך".

עד כמה קרוב לפיצוץ הוא היה?

"אני לא יודע עד כמה קרוב, אני רק יודע שהבניין שהוא צעק בו לאנשים היה קרוב, והוא קרס עליו לגמרי. לכן הגיעו אליו רק אחרי שלושה ימים".

במהלך הימים המתוחים הללו הלכו והתבררו לנחום ומשפחתו פרטים באשר לזהות המחבלים ומי שעמד מאחוריהם. בתיבת הדואר של מערכות העיתונים המקומיים נחתה מודעה שנטלה אחריות לפיגוע: "נסיים את מפעל היטלר. חיילים ושוטרים בריטים, כולנו נצטרף למלחמה זו", נכתב בה בין היתר, והיא נחתמה על ידי "הליגה הבריטית" - קבוצה שזוהתה עם התנועה הפשיסטית העולמית.

ממשלת בריטניה מיהרה לנער מעל עצמה כל קשר לפיגוע, ולא בכדי. מי שביצע את הפיגוע, התברר עוד, היו למעשה שישה עריקים מצבא בריטניה שעדיין שלט בפלשתינה. החיילים לשעבר עברו לקבל הוראות מלא אחר מאשר מנהיג הכוחות הערביים במלחמת העצמאות, עבד אל־קאדר אל־חוסייני. מכוניות התופת בתחפושת צבאית הוכנו בכפר הירדני דאז עמואס שבמובלעת לטרון, כיום כביש 1 בדרך העולה לירושלים, ולא הופנו אל רחוב בן יהודה לחינם. במלון "אטלנטיק", נודע למחבלים הבריטים, משתכנים מלווי השיירות לירושלים מטעם הפלמ"ח. הכוונה הייתה להביא למותם, כחלק ממלחמת העצמאות והתקפת השיירות המתמשכת לירושלים הנצורה על ידי הירדנים. אלא שבדיעבד שלושה בניינים קרסו כמעט כליל, ועוד רבים אחרים ניזוקו. מתוך עשרות ההרוגים השומר מהחניון שלמה אוסי היה היחיד שלא התגורר או השתכן בהם.

"אני עדיין גרתי בבגדד כשאחי שלמה נפטר", מספר יעקב כרכוכלי (89), אחיו של אוסי. "קיבלתי טלפון דרך יפו, כי המרכזייה הייתה שם: 'דבר עם ירושלים'. דרך המוסד שמעתי את כל זה. אמרו ששלמה בתוך ההריסות, שהיה בתפקיד שמירה, שהנהג של הרכב היה ערבי ולא אנגלי, וששלמה ניסה לעצור את הרכב, אבל לא הצליח לעצור אותו. אחי נשאר שלושה ימים מתחת להריסות. האנגלים לא נתנו למחלצים לחפש בין ההריסות אם מישהו נשאר בחיים".

כרכוכלי לא הצליח להגיע להלוויה, דבר שעליו הוא מצטער עד היום. "אחי היה מורי ורבי", הוא ממשיך, "אבא שלי לא ידע קרוא וכתוב, והוא מגיל חמש החזיק אותי בשיניים. הוא לימד אותי אהבת הארץ. ארץ הקודש הייתה בראש מעייניו. הוא היה לוקח אותי לבית כנסת, לימד אותי תורה ואהבת הארץ".

"השנאה הייתה שנאה"

הקרב הבא של נחום היה מול הממסד הישראלי שקם בינתיים: קרב על ההכרה. "אבא שלי היה חבר 'משמר העם'", נחום אומר, "שזה אומר משהו בסגנון משמר אזרחי. לא היו חמושים, אבל היו להם אלות, והיה סרט על הזרוע שעליו היה כתוב 'משמר העם' וכובע, וזה נחשב תפקיד ציבורי רשמי, שמי שמילא אותו היה הסמכות".

אי לכך, ובשל פעולות ההצלה שביצע אביו, חשב נחום כי אך ראוי שאביו יוכר כנפגע מערכת הביטחון, וכך ניתן יהיה להקים על קברו מצבה צבאית. הממסד חשב אחרת. "אין השירות ב'משמר העם' שירות צבאי לעניין חוק הנכים", השיב לו במכתב חיים ישראלי, עוזר שר הביטחון בשנת 84', כאשר נחום שלח את הבקשה. "'משמר העם' שמילא תפקידים חיוניים בירושלים בתקופת מלחמת השחרור איננו מוכר לצערנו כשירות צבאי במשמעות החוק האמור".

אבל נחום לא הסכים לכך. "יש מעמד של נופלים במערכות ביטחון, כל חייל צה"ל או מי שנופל במערכת הביטחון בתפקיד, משרד הביטחון דואג לו, אחראי עליו", הוא אומר. "רציתי שגם אבא שלי יוכר, היות שגם אבא שלי באופן רשמי היה איש 'משמר העם'".

אלא שמשרד הביטחון התעקש: "אין אפשרות חוקית להיענות בחיוב לבקשתך ולהקים על קברו של אביך מצבה צבאית על כל המתחייב ממנה ואיתך ההבנה". נחום המתין ארבע שנים, ופנה אל ח"כ דאז פואד בן אליעזר ז"ל, שהעביר בקשה נוספת אל שולחנו של ישראלי. האישור לא בושש לבוא הפעם. "בדיעבד מתברר שהוא לא היחיד מ'משמר העם' שקיבל את המעמד הזה, אלא עוד 20 הרוגים", נחום אומר היום. "אבל אני חשבתי שמגיע לו גם ציון לשבח ועיטור על הדבר יוצא הדופן שהוא עשה. הוא לא היה חייב לעשות את זה, הוא יכול היה לברוח משם, והודות לו ניצלו אנשים. זה מה שאנחנו שמענו. אז פניתי בשעתו לנשיא המדינה קצב ואחר כך גם לשמעון פרס וקיבלתי תשובה שאנחנו 'מבררים' את הנושא. נראה לי שזה התמסמס".

אל הקרב הזה הוא כבר אינו מתכוון לצאת. גם לא למסעות נקמה בבריטים, שהיו אחראים למות אביו. "ידענו שהם (הבריטים - ע"ר) שונאים אותנו, אבל אני לא יכול לקשור את הפיגוע לכל העם הבריטי", הוא אומר. "השנאה הייתה שנאה, אבל אחר כך זה השתנה".

מה שלא השתנה, הוא אומר, הוא היותה של ירושלים אבן שואבת לטרור ומאבקי שליטה. 70 שנה אחרי הפיגוע הקשה בתולדותיה, נחום חוזה שדבר לא ישתנה בעיר גם 70 שנה קדימה מהיום. "ירושלים זה סיפור לא פשוט", הוא אומר, "היות וגם היהודים וגם הערבים כל כך מקדשים אותה והפנאטיות כל כך דומיננטית, לא נראה לי שתהיה איזו התרככות. אנחנו היינו צריכים לוותר, כי כל העניין של הר הבית הוא משיחי, ואני חושב שירושלים יכולה להיות הבירה גם שלנו וגם שלהם, או שהחלק המערבי יהיה הבירה שלנו, עם חלקים נוספים שתהיה לנו עליהם ריבונות כמו הכותל והרובע. אבל לא שווה להרוג אחד את השני על דברים כאלה. אם רוצים לחיות, חייבים פשרה, כי החיים זה הדבר הכי קדוש".

דווקא אתה אומר את זה? שאבא שלו נהרג במלחמה על העיר?

"אבא שלי נהרג על רקע מאבק להקמת המדינה. לא הייתה לו השאלה לגבי של מי ואיך תהיה ירושלים. אם כי רצו אז שהיא תהיה עיר בינלאומית ובעקבות זה גם חיסלו את הרוזן ברנדוט. אני אומר את דעתי, אני לא יודע מה אבא שלי היה חושב על זה".