מפקדיה המיתולוגיים של גולני חוזרים לקרבות הבלתי נשכחים

"חטיבת גולני היא החטיבה של העם”, אומר אלוף (בדימוס) גבי אופיר (66), שפיקד על החטיבה, שמציינת היום 70 שנה להיווסדה, בשנים 1986־1987. “היום חיילים נלחמים כדי להגיע אליה ולא כולם מתקבלים. יש סיפורים שלפיהם בחורים מוכנים בבקו”ם להגיע לכלא ובלבד לא להישלח ליחידה אחרת. הם יודעים מה מצפה להם בגולני, חטיבה שבנוסף להיותה מצטיינת ביכולת הלחימה שלה, המרחק בה בין החיילים לבין המפקדים הוא בגובה העיניים, ממפקד החטיבה ועד אחרון החיילים”.
 

“המלצתי, ולא התקבלה המלצתי, להעניק לחטיבה לרגל חגיגות ה־70 שנה את פרס ישראל על תרומתה לחברה הישראלית, ולא רק בהיבט הצבאי, כשהיא תמיד חוד החנית במלחמות הקשות של מדינת ישראל”, אומר אלוף (בדימוס) אורי שגיא (74), מפקד חטיבת גולני בשנים 1976־1977. חטיבת גולני הוקמה ב־28 בפברואר 1948, כמעט שלושה חודשים לפני הכרזת העצמאות של דוד בן־גוריון. החטיבה השורשית עם עץ הזית, המתנוסס על סמלה, הוקמה בעקבות החלטת מטכ”ל ההגנה לפצל את חטיבת לבנוני הצפונית שלה לשתי חטיבות - גולני במזרח וכרמלי במערב. החטיבה נקראה בראשיתה חטיבת הגליל והעמקים, ומשם באו מפקדיה הראשונים מאז משה מן, איש קיבוץ מרחביה. שמה שונה בשלהי 1948 לגולני, עם ההצטרפות לקרבות בנגב. היא היחידה בצה”ל שנטלה חלק פעיל בכל המלחמות והמבצעים מאז, והיא היחידה בחטיבות החי”ר הסדירות הפועלת ברציפות עד היום. מפקדה הנוכחי, אלוף משנה שלומי בינדר, הוא ה־46 במפקדיה. 
 

שניים מארבעת גדודיה של גולני פועלים מראשית החטיבה ונקראים על שם דמויות מקראיות - 12 על שם ברק בן אבינעם ו־13 על שם גדעון. גדוד 51, שהחל לפעול לפני גולני, נקרא גדוד הבוקעים הראשון, בעקבות הבקעת הדרך לנגב הנצור. הגדוד הרביעי של חובשי הכומתה החומה כצבע האדמה הוא הגדס”ר, גדוד הסיור שבא במקום סיירת גולני בעבר.

 

“גולני הוקמה על ידי אנשי ההתיישבות העובדת בגליל ובעמקים, ובשנות ה־50 היא הייתה בבואה של קליטת העלייה”, חוזר שגיא לימיה הראשונים של החטיבה. “מאז אנחנו נוהגים להשתבח שגולני זה עם ישראל. אומנם גולני לא מוכרת כחטיבת מתנדבים, אבל הפלא ופלא שמאז 67’ אין לחטיבה בעיה למלא את שורותיה במתנדבים, כשלמיטב ידיעתי על כל מקום בגולני יש שישה מתמודדים. חיילים רוצים לשרת בה בהיותה יחידה לוחמת מהשורה הראשונה, ואנשיה מייצגים את כלל האוכלוסייה במדינה. כל אימת שפוליטיקאים מנסים לפתוח מחדש את פצע הפירוד בין חלקי העם, אני אומר להם: ‘חברים, כשאנחנו, גולני, עלינו בלילה ההוא לחרמון, לא בדקנו מי אשכנזי ומי ספרדי, מי דתי ומי חילוני, אלא היינו כולנו יחד'".

"חטיבת גולני מהווה חתך אמיתי של עם ישראל, מאופיינת בחוסן פנימי מוצק ויש בה עמידות גבוהה למצבים קשים, פרי של טיפוח מסורת ואמונה ביכולות שלה”, טוען גם אלוף (בדימוס) אורי שמחוני, 81, יוצא הצנחנים, שפיקד על חטיבת גולני בשנים 1974־1975 .
 

“חטיבת גולני מהווה בצה”ל דוגמה ומופת בנחישות שלה בביצוע המשימות”, סבור תא”ל (בדימוס) משה (צ’יקו) תמיר (53), מפקד חטיבת גולני בשנים 2001־2003. “הדוגמה הזאת של גולני משפיעה על כל הצבא, כך עכשיו וכך היה בנובמבר 82’, כשהתגייסתי לתוך מלחמת לבנון והשתתפתי בלחימה בשוליים שלה. בחטיבה היו יחסית הרבה אבידות, ועם זאת היא הייתה בשיא של פעילות מבצעית, מצאתי קרבה רבה בין אנשיה והיה לי קל להתחבר אליהם”.
 

“מאפיין נוסף של גולני הוא היכולת ליצור למשרתים בה את תחושת השייכות עד כדי להיות בלשון הסלנג ‘מורעלים’ לגולני”, אומר גם שגיא. “הרבה משפחות יצאו מהחטיבה, שהמשפחולוגיה בה חזקה ביותר. כך גם אצלי, כששמתי את עיני על אשתי, גילה, כששירתה בלשכת המח”ט יקותיאל אדם. בגולני, רעות זה לא רק השיר של חיים גורי ולא רק שם של מקום. במלחמות נאלצה החטיבה להקיז דם באופן קשה. עד היום יש לגולני לא פחות מ־1,497 חללים, וזה הרבה מאוד”.

לא פחות טובים
 

“כשהתגייסתי ב־61’ לצה”ל, בחרתי לשרת בגולני ורוב השירות שלי בצבא - מחייל עד מח”ט - היה בחטיבה, עד שלימים, כדי להתקדם בצבא, עברתי לחילות אחרים”, מספר שגיא. “במלחמת ששת הימים הייתי מפקד הפלוגה שכבשה את תל עזזיאת בגולן וסייעה בהמשך בפינוי הנפגעים מתל פאחר. אני לא רוצה להשוות עם הבופור, אבל כל מי שהיה בשטח זוכר עד כמה מוצבים אלה איימו על יישובי הגליל”.
 

“חצי שנה לאחר שהתמניתי כקצין המודיעין של החטיבה, פרצה מלחמת ששת הימים, שבה חטיבת גולני כבשה את החלק הצפוני של הגולן, כולל מוצבי תל עזזיאת ותל פאחר”, נזכר גם שמחוני. “הייתי בחפ”ק של המח”ט יונה אפרת. הזחל”ם שלנו נסע בעקבות גדוד 51 לכיוון תל עזזיאת. כשהסתבך הקרב בתל פאחר, שלח אותי המח”ט לשם. מכיוון שלא היה רכב, רצתי בכיוון בעלייה. כשהגעתי לתל פאחר, ראיתי את המצב הקשה. המג”ד נהרג והסמג”ד נפצע. היה תוהו ובוהו. מהר הודעתי בקשר שיש במקום חיילים ואין מפקד”.
 

“כשחשבנו שהעסק נגמר, החלה מלחמת ההתשה, שהייתה מאוד קשה”, מספר שגיא. “במלחמה הזאת, שבה הייתי מפקד הסיירת של החטיבה, היו לנו עשרות רבות של מבצעים, מהם עלומים מעבר לגבול - בירדן, בסוריה ובלבנון. זה היה לחם חוקנו, כולל פיצוץ תעלת הע'ור, מוביל המים העיקרי לבקעת הירדן הירדנית, מבצע שהייתה לו משמעות אסטרטגית לא מבוטלת. באוקטובר 71’ נפצעתי קשה מאוד ברמת הגולן כשעליתי על זירת מטענים. רק אחד מהצוות שלי ואני נותרנו בחיים. בתגובה לטבח בספורטאים באולימפיאדת מינכן, כבשנו במבצע ‘קלחת 4’ את כל דרום לבנון עד הליטני למשך זמן קצר”. 

לפיקוד על גולני הגיע שמחוני בנסיבות דרמטיות. “כאשר מח”ט גולני אמיר דרורי נפצע במלחמת יום הכיפורים בקרב על כיבוש מוצב החרמון, בלילה שבין 22 ל־23 באוקטובר 73’, אמר אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, לי, קצין אג”ם של החטיבה: ‘צא אל החרמון וקבל פיקוד על החטיבה!’”, הוא מספר. “היו 50 הרוגים ויותר מ־100 פצועים. קיבלתי הוראה להתארגן לקראת מתקפת נגד סורית שצפויה בלילה בגזרת מזרעת בית ג’אן, הגזרה הצפונית של המובלעת הסורית. באין אמצעי התקשורת של היום, כשבעורף לא ידעו מי מת ומי חי, הצעתי לחיילים לכתוב גלויות הביתה והוריתי לקצין השלישות החטיבתי לצאת אל תיבת הדואר הקרובה בגליל ולשלוח את כולן”.

 

“מה שראיתי מיד זה החוסן הפנימי של החטיבה, הגם שחלק גדול משרשרת הפיקוד שלה נפגע. המח”ט נפצע. הסמח”ט, רובקה, נהרג כמה ימים לפני כן. מג”ד 51 נפצע. מג”ד 12 נהרג. גם מפקד הסיירת וחלק ממפקדי הפלוגות והמחלקות. היה צריך למנות מיד מחליפים, להתארגן ולהמשיך, ועל המקום ניתן היה להבחין שלא הייתה שום בעיה של מוטיבציה ונחישות. החטיבה צופפה שורות והייתה מוכנה לקרב. אחרי שלושה שבועות, כשאמיר דרורי, שאותו מאוד הערכתי, החלים, החזרתי לו את הפיקוד עד תום הקדנציה שלו כעבור חצי שנה. בינתיים פיקדתי על חטיבת המילואים אלכסנדרוני. כשחזרתי לפקד על גולני ב־1974, מצאתי את החטיבה במצב מצוין במהלך מלחמת ההתשה במובלעת הסורית, שהחטיבה הייתה אחראית על החלק הדרומי שלה ועל שיא החרמון, שהיה מקום קשה, רחוק ובודד”.
 

“במלחמת יום הכיפורים הייתי מפקד פלוגה ג’ של גדוד 13, שעסק בביטחון שוטף בגבול הצפוני”, מספר אופיר. “כשפרצה המלחמה, החזקנו את הקו מכתף החרמון עד עמק הבכא. היינו אז פלוגה עם יכולת מבצעית גבוהה ביותר. למרות המתיחות שהייתה באוויר, לא היה אז שום רמז בכיוון מלחמה. בסיור של הבוקר ראיתי איזו מתכת מבצבצת מטווח רחוק והבחנתי שזה היה קנה תותח של טנק. אחרי זה באו הפגזה לכל רוחב החזית ותקיפות מטוסים. אז עדיין חשבנו שזה רק יום קרב חולף. פתאום, בגמר קרבות הבלימה בצפון רמת הגולן, הגיעו מטוסי מיג מכיוון סוריה. החזרנו אש לעברם והפלנו אחד מהם. אז נפצעתי ופוניתי מהזירה במסוק עם שניים מכוחותינו, גם עם הטייס הסורי שצנח, לבית החולים בצפת. כשהחלמתי, חזרתי לפלוגה. לאחר שנתיים נפצעתי שוב בפעילות בלבנון”.
 

“לאחר הסכם הפסקת האש, בקיץ 74’, יצאנו לאימון חטיבתי בדרום, בגזרה בין ירוחם למצפה רמון”, מספר שמחוני. “האימון היה דרוש לאחר כל הנפגעים והשינויים והוקדש להטמעת לקחי המלחמה והחלפת ציוד. את הזחל”מים הישנים החלפנו בנגמ”שים, שהיו אז רכב חדיש מאוד לעומת הזחל”מים מתקופת מלחמת העולם השנייה. קיבלנו טילי ‘טאו’, שבצה”ל נקראו טילי ‘עורב’. עד אז נשק הנ”ט של החי”ר היו בזוקות לטווח קצר מאוד ותול”רים (תותחים ללא רתע – יב”א), שהיו מאוד לא יעילים. בהמשך החטיבה נשארה בדרום, להחזיק את הקו של גזרת המיתלה ומעברי הגידי בסיני. ישבנו שם עד שהושגו ההסכמים הסופיים של הפרדת הכוחות עם המצרים”.
 

“לאחר שמוניתי ב־1976 כמפקד גולני, פיקדתי על כוח מהחטיבה שהשתתף במבצע יונתן באנטבה”, מספר שגיא. “קראו לנו כמו לצנחנים וכמו לסיירת מטכ”ל, כשמפקד המבצע, דן שומרון, אז הקצח”ר, טען שאנחנו לא פחות טובים. התפקיד שלנו באנטבה היה להיות כוח העתודה למקרה שמשהו היה משתבש לסיירת מטכ”ל. תפקידנו היה לקלוט את בני הערובה, להעלות אותם על המטוסים ולהתפנות משם”.

 

אלוף (בדימוס) יאיר נוה (60), מפקד חטיבת גולני בשנים 1991־1993, הגיע לגולני היישר מספסלי הישיבה התיכונית “נתיב מאיר”, בירושלים. “כשהתגייסתי ב־1975 נחשבה סיירת שקד כסיירת של הדוסים, ולעומתה נחשבו הצנחנים כעדיפות שנייה”, מספר נוה. “לא כך הייתי. התחום החברתי, שעליו הושם דגש בתנועת הנוער עזרא, שבה הדרכתי, היה קרוב ללבי וזה קבע את המסלול שלי בצבא. כשהגעתי לבקו”ם בערב שלפני הגיוס, פגשתי שם חבר’ה שהיו אמורים לשרת בגולני, וכששוחחתי איתם אל תוך הלילה, שמעתי את מצוקותיהם. בעקבות זה מצאתי את עצמי בבוקר איתם על משאית בדרך למחנה שרגא של גולני, בגליל המערבי, שם פגשתי את הבבואה של כלל החברה בישראל מההיבט היותר קשה שלה.
 

“במבצע ליטני הייתי מפקד הפלוגה המסייעת, שהשתתפה בקרבות בתל עכוש ובדהור בפת"חלנד, בדרום לבנון, בפיקודו של הסמג”ד גבי אשכנזי”, מוסיף נוה. “שם התגלה לי המבנה של החיילים בפלוגה כמבנה הכי נחוש מבחינת השגת המשימה ומבחינת עמידה בקשיים שהיו.

“כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, הייתי לאחר תפקיד סגן מפקד גדוד 13 ופיקדתי על חוליית שליטה”, מספר נוה. “לאחר שבלילה הראשון הגענו לרכס הבופור, בבוקר החלפתי מ”פ שנפצע קשה ובתפקיד הזה נלחמתי לראשונה נגד הסורים בכפר חונה. אחר כך הייתה לי לחימה די קלאסית לפי הספר בשטח פתוח בבחמדון, מול הקומנדו הסורי שהיה במחפורות. משם עברתי לקרבות במחנות הפליטים בביירות. בקרבות אלה, ולאחר מכן גם בצידון, לא היו לי נפגעים”.
 

“חטיבת גולני היא סמן ימני בצה”ל”, טוען אופיר. “פסיעותיה ניכרות כאן בכל מקום מאז הקמת המדינה, הן במלחמות, הן במבצעים מיוחדים, הן בביטחון השוטף. זוהי חטיבה מקצועית ומגובשת, אשר נחושה לבצע את משימותיה. היא מוכרת בצה”ל כחטיבה קשוחה, שכאשר עומדת בפניה משימה, ייקוב הדין את ההר והיא תבוצע עד הסוף, כפי שהוכח גם במבצע צוק איתן".

 

כעבור עשור ממבצע יונתן, אופיר, שהיה מאנשי גולני שהשתתפו בו, התמנה ב־1986 כמפקד גולני. “כמי שהיה שנים אחדות קודם לכן סגנו של המח”ט תא”ל דוד כץ, הייתי הסמח”ט הראשון בגולני שקודם לתפקיד מפקד החטיבה”, מציין אופיר. “עד אז הייתה הנחה שלסמח”ט אין סיכוי להתקדם לפסגה. בתקופה שלי, לאחר מלחמת לבנון, הייתה קודם כל היערכות של החטיבה מול סוריה ומערך הטילים שלה לצד פעילות בלבנון, כאשר ביהודה ושומרון היה עדיין שקט. הקפדתי שהתרגילים שלנו יהיו כמו במלחמה, לא תרגילי מודל על יבש, תוך שימת דגש על אימוני הקליעה והכושר הגופני. בתרגילים אלה לא היה לנו אף לא נפגע אחד”.
 

“בהיותי מפקד סיירת גולני, מ־89’, עשינו הרבה מבצעים שנועדו לשבש הן את ההיערכות, הן את התנועה, של המחבלים, כולל פשיטת ארוכות מעבר למקובל בצה”ל, שימוש בצלפים, תנועה בשטחים הרריים קשים ועוד”, מספר תמיר. “הלחימה בחיזבאללה בדרום לבנון עיצבה אותנו. הייחוד בה היה שלאחר הרבה שנים שבהן צה”ל היה בנוי להגן על מדינת ישראל מפני צבאות ערב, שהיו האויב העיקרי בעוד שהלחימה בארגוני טרור וגרילה הייתה משהו משני, מול חיזבאללה מצאנו את עצמנו מתמודדים לראשונה עם ארגון טרור משמעותי. זאת הייתה תמצית 18 שנות הלחימה בלבנון”.
 

“התקופה שבה פיקדתי על גולני, בשנים 1991־1993, התאפיינה בעיקר בלחימה בחיזבאללה”, אומר גם נוה ומתריע מפני מלחמה מחודשת עם חיזבאללה. “נאלצנו להתמודד שם עם מארבים שלהם ועם מטעני גחון שהם הציבו נגדנו. מול זה השתדלנו לפגוע במחבלים ובמפקדים שלהם”.

 

“ב־2001 החלפתי בתחילת האינתיפאדה השנייה את תא”ל שמואל זכאי בפיקוד על חטיבת גולני, ואז באופן נדיר בצה”ל כל גדודי החטיבה היו תחת פיקודי הישיר בלחימה”, מספר תמיר. “עשינו הכל על מנת להפסיק את מתקפות הטרור לתוך שטח מדינת ישראל. אלה היו מתקפות שיצאו מתוך הקסבות ומחנות הפליטים, ולא הייתה שום ברירה אחרת, אלא לנקות את קני המחבלים בתוך השטח הבנוי, גם אם לא היה מנוס מלשלם על כך מחיר".
 

“זהו הייחוד של חטיבת גולני: להציג פתרונות שלאחרים אולי נראים בלתי אפשריים”, מוסיף תמיר. “בכך הייתה לנו השפעה לא מבוטלת על החלטות המטה הכללי והדרג המדיני לאשר לצאת לטיהור כל הערים הפלסטיניות במבצע חומת מגן, שההשפעה שלו ניכרת עד היום. נכנסנו לתוך השטח הצפוף, למרות שהיה רווי במטענים ובאלפי חמושים, כאשר עצרנו רבים מהם ופוצצנו את מעבדות החבלה. זה נתן לנו את הכלים לעבור למצב שקט יותר”.
 

“אחרי צוק איתן התאגדנו, מפקדים בכירים לשעבר בחטיבה, כדי להקים את עמותת ידידי גולני, שבראשותי דואגת למלגות לחיילים בודדים”, מסכם אופיר את רוח גולני. “כלומר, נשארנו קשורים בנפשנו לגולני ולמסורת שלה”.

“יש לי שלושה בנים בגולני, שהם דור רביעי בחטיבה, שהקשר אליה עובר במשפחות רבות מדור לדור”, מסכם גם תמיר. “זה אומר הכל על גולני, חטיבה המוערכת בציבור הודות לעממיות שבה וגורמת לרבים לאהוב אותה”.