“המדינה שוכחת שכבר חווינו נטישה אחת, אנחנו מצפים ממנה שלא תנטוש אותנו שוב"

"מבחינת המדינה, אני לא משפחה שכולה יותר החל מגיל 30”, אומרת אליאור בן מעש, בת 30 מקריית מוצקין. “מבחינת המדינה, אבא שלי ז”ל תכף חוזר. בפסח האחרון חגגתי 30, ומה לעשות שאבא לא הגיע לחגיגות”.

בן מעש היא חלק מיתומי צה”ל מעל גיל 30, שיצאו לאחרונה, על רקע ציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, למאבק על זכויותיהם. בין היתר, השבוע הם פרסמו עצומה הדורשת את השוואת זכויותיהם לאלה של אלמנות משרד הביטחון, והם אף שוקלים פרישה מארגון אלמנות ויתומי צה”ל והקמת ארגון עצמאי ליתומים בלבד. “אנו, יתומי צה”ל, מעריכים ומוקירים את אמותינו/ אבותינו, אבל מנגד מרגישים, יודעים ובטוחים שהצרכים שלנו שונים משלהם”, נכתב בעצומה. “לכן אנו פועלים להקמת ארגון יציג ליתומי צה”ל בלבד, כפי שהאלמנות פעלו בעבר והקימו לעצמן ארגון יציג ונפרדו מ’יד לבנים’”.

“לא הכרתי את אבי”, מספרת בן מעש, שאביה אליהו יואב נהרג בשנת 1987 בתאונת דרכים בעת שעשה את דרכו לבסיס צאלים במסגרת שירות מילואים בשריון. אמה של בן מעש הייתה אז בהריון איתה. “לפני שלוש שנים החלטתי להנציח את אבא בעזרת קעקוע: קעקעתי את המספר האישי שלו על היד והעליתי פוסט בפייסבוק שהביע את הכאב הגדול שיש לי לגבי העובדה שההכרה בנו מסתיימת בגיל 30. זה עורר עניין עצום. כעת אנחנו ממשיכים להיאבק. נפגשנו עם ח”כים, ניסינו להרים הצעת חוק פרטית, אבל לא מתייחסים אלינו ברצינות משום שאנחנו, היתומים, מזוהים אוטומטית עם ארגון אלמנות ויתומי צה”ל, ואילו אנחנו רוצים שקולנו יישמע”.

צרכים שונים

על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה תגמולים ושיקום, תש"י – 1950, יתומי צה”ל מוגדרים כילדיו של מי שנספה במערכות ישראל בטרם הגיעם לגיל 21. ההטבות והזכויות המוענקות ליתומים נפסקות בגיל 30. “אנחנו מבקשים לקבל את כל הזכויות גם מעבר לגיל 30”, מסביר אורון קליימן מערד, שאיבד את אביו בסיני, בדצמבר 1978, בהיותו בן 8. “זה כולל הטבות כמו תשלום לימודים ללא הגבלת גיל, הנחה במס רכישה על דירה, כיסוי הוצאות פסיכולוגיות שישולם ישירות למטפל כפי שקורה אצל אלמנות צה”ל, כיסוי טיפולים אלטרנטיביים, עזרה בפתיחת עסק, הנחות בארנונה, מתן הלוואות, הנחות ברכישת רכב וכו’ - בדיוק כפי שמקבלות האלמנות. אנחנו לא שונים מהן”.

"יש כיום בין 10,000 ל־14 אלף יתומי צה"ל בוגרים, מעל גיל 30", מספרת רות משאט, שאביה נהרג במלחמת יום הכיפורים, ב־1974. "לפני שלוש שנים החל המאבק שלנו, וב־2017 הקמנו את עמותת 'בדרך החיים', שמטרתה לדאוג לרווחת יתומי צה"ל הבוגרים. בין היתר אנחנו מעוניינים להוביל לשינוי חקיקה. לאחרונה יצאנו בקמפיין גדול ששמו 'יתום פג תוקף'. כמו שארגון האלמנות נלחם בעבר בעד האלמנות שנישאו, ונלקחו מהן כל זכויותיהן, אנו דורשים שיעשו זאת כעת גם למעננו. אין לי צורך בהופעות, ביום כיף. היתומים כיום לא יודעים שיום אחד הם יידפקו על ידי המערכת, ויש אלמנות שלא יודעות שכשילדיהן יגיעו לגיל הזה, הן יספגו התעלמות".

“אנחנו חייבים לצאת מהארגון ולקבל ארגון יציג משלנו”, אומר אוהד הראל מראשון לציון (40), שאביו נהרג ב־1995 בגבול מצרים. “לא יכול להיות ארגון אחד שמייצג קהלים כל כך שונים בסטטוס שלהם, במצב הנפשי, בזכויות, ביכולת השיקום. אלמנה יכולה להתחתן בשנית, אך אני לא יכול להצמיח אבא חדש. השכול מורכב ממשולש שווה צלעות: הורים, אלמנות ויתומים. היום המשולש אינו שווה צלעות יותר”.

לראשונה במאבק הזה רבים מהיתומים דורשים לפרוש מהארגון הקיים ולהקים ארגון עצמאי, שייצג רק את יתומי צה”ל וכוחות הביטחון. כמו כן, הם יוצאים נגד דמי החבר שהם משלמים כיום לארגון אלמנות ויתומי צה"ל. “אין באמת שוויון זכויות בארגון”, אומרת בן מעש. “אנחנו לא מורשים להתמודד על תפקיד יו”ר הארגון, ולא יכולים לבחור את היו”ר. בוועד המנהל יש מקום משוריין ליתום אחד בלבד שנבחר רק בידי האלמנות. כדי להוביל שינוי אמיתי, אנחנו מבקשים קודם כל ייצוג שווה והולם. הצרכים שלנו שונים מהצרכים של האלמנות”.

בארגון אלמנות ויתומי צה”ל מצדם טוענים כי הם חשים צער נוכח היוזמה וכי הם עושים לילות כימים למען המשפחות, ובהן גם היתומים. “אנחנו בעיצומו של מאבק גדול למען היתומים והמשפחות”, אומר יובל ליפקין, מנכ”ל ארגון אלמנות ויתומי צה”ל. “אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שיתום הוא יתום לנצח, והוא אומר קדיש על אביו בגיל 14 בדיוק כמו בגיל 40. הוועד המנהל והנציגות הנבחרת מורכבת מאלמנות ויתומים כאחד, על פי תקנון הארגון. דלתנו תמיד פתוחה בפני כל מי שרוצה להיפגש עמנו. אנו עומדים בקשר רציף עם כל היתומים שמבקשים לקחת חלק בפעילות שלנו ומקיימים מאות פעילויות כגון מחנות בקיץ, מעניקים שי נישואים, מלגות לימודים, הלוואות ועוד עד גיל 30. בנוסף, אנחנו נאבקים עבור כל יתום שמבקש בקשה חריגה ומסייעים לו”.

הארגון, בראשות ליפקין, אף יזם הצעת חוק בעזרת ח”כ שולי מועלם־רפאלי (הבית היהודי), אלמנת צה”ל בעצמה. ההצעה, שעליה חתמו 40 ח”כים מהאופוזיציה, צפויה לעלות לוועדת שרים לענייני חקיקה במושב הכנסת הקרוב, והיא תקבע כי יתומי צה”ל יוכרו ככאלה ללא קשר לגילם. “החוק כיום מגדיר שיתום צה”ל זה עד גיל 21, ובהתאם נגזרות ממנו השלכות כלכליות שנועדו לאפשר ליתומי צה”ל עתיד טוב חרף האובדן”, אומרת ח”כ מועלם־רפאלי. “בתוך תקופה זו, החוק רואה בהם חלק ממשפחת השכול ובהתאם הם מוזמנים לאירועים וטקסים. יתומי צה”ל מרגישים, ובצדק, שלא נכון להוציא אותם ממשפחת השכול לגבי עניין זה. תחושת האובדן לא מתפוגגת כשהם מתבגרים”.

אלא שהחוק שח”כ מועלם־רפאלי מגישה לא כולל סעיף תקציבי, ולמעשה מדובר בהכרה ברמה הערכית בלבד. את זה מבקשים חותמי העצומה לשנות. “החוק הזה מדבר על הכרה בלבד, וזה לא מקדם אותנו”, אומר קליימן. “הם מדברים על הכרה ללא זכויות בחוק: ללא תשלומים ותגמולים או הטבות. אנחנו לא יוצאים נגד הארגון, אבל אם לא תהיה ברירה, נתפצל ונקים ארגון עצמאי”.

"רוצים להיפרד"

מול התומכים, רבים מהיתומים דווקא תוהים מדוע יש צורך בפילוג, ואם אפשר אולי להיאבק על הזכויות יד ביד עם הארגון הרשמי. "אני חשה כי כיום הארגון הקיים מעניק לנו את כל הגב והתמיכה שלהם אנו זקוקים", טוענת ליזי קופרמן, בתו של סמל אפרים קופרמן, שנפל ב־1987 בשירות מילואים במסגרת מילוי תפקידו. "אין לנו צורך בארגון חלופי ואני אף גאה בשינוי שחל בארגון אלמנות ויתומי צה"ל בשנתיים האחרונות בכל הנוגע להתייחסות, לעזרה ולתמיכה ביתומים הבוגרים. מבחינתי, כל דרישה להטבות במסגרת הצעת החוק הנוכחית תעכב ועשויה להפוך את העברת החוק בכנסת לבלתי אפשרית. אני מאמינה שכשהחוק שארגון אלמנות ויתומי צה"ל מנסה להעביר כיום יעבור בכנסת ונקבל את ההכרה בחוק כמשפחה שכולה, יהיה הרבה יותר קל להרחיב את הסיוע ליתומים הבוגרים".

“בארגון לא יושבים איתנו ולא מסבירים לנו מה הם מקדמים”, אומרת מנגד בן מעש. “אני רוצה שההטבות שמשרד הביטחון נותן לי יהיו בלי דדליין. אנחנו לא באים נגד, אנחנו מבקשים רק את מה שמגיע לנו; ייצוג מלא וחזק בתוך הארגון, ואת אותן הזכויות שמקבלות אלמנות. לא מעניינות אותי מתנות בראש השנה. אני רוצה להרגיש בתוך גוף שמחבק אותי ודואג לי. המדינה שוכחת שחווינו כבר נטישה אחת, ואנו מצפים ממנה שתהיה עוגן ולא תנטוש אותנו שוב”.

בארגון האלמנות והיתומים דוחים כאמור גם את הטענות הללו. לדבריהם, הם בעיצומו של תהליך מול משרד הביטחון ודואגים גם לדרישותיהם של יתומים בוגרים. “יש פה עיוות היסטורי שמתרחש מאז 1950, ואנחנו מנסים לשנותו ומבקשים ממשרד הביטחון עזרה והכרה”, מסביר ליפקין. “אנחנו רוצים לטפל בנושא, וכבר הגענו להבנות עם מנכ”ל משרד הביטחון. אבל הדרישות שלהם לגבי התגמולים ושאר ההטבות - יצטרכו לחכות. אנחנו אומרים: ‘בואו נפעל לאט־לאט’. בחודשים האחרונים נפגשנו עם נציגים של כמה ארגונים וניסינו לקדם שיתוף פעולה על מנת ליצור חזית אחידה, מאחר שבסופו של דבר כולנו באותו צד ומעוניינים להשיג את אותה מטרה. אך לצערי לא זכינו למענה הולם להמשך הידברות. עצוב לי שיתומי צה”ל רוצים להיפרד מאיתנו. אנחנו מדברים פה על משפחת השכול, ובמקום להתאחד, הם מפלגים”.