"מדיניות הפעלת הכוח של הממשלה וצה"ל כלפי משטר חמאס בעזה, לרבות הכלה או תגובה מתונה כלפי טרור הבלונים והעפיפונים שנזקיו הממשיים מינוריים והוא איננו מסב אבידות בנפש, לעומת תגובה חזקה יחסית נגד ירי רקטות או מרגמות, לא כל שכן כאשר נגרמות אבידות לכוחותינו - היא נכונה. להערכתי, אין לישראל עניין לפתוח בעימות כולל בעזה".
את הדברים האלה משמיע סגן מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף במיל' רן גורן (76), מי שבאופן אישי היה מעורב בלא מעט תקיפות כאלה, עם הופעת הרומן השני שלו "נעלמים" (הוצ' ידיעות ספרים), שנושאו רחוק מאוד מההווה הבוער בדרום. "כאן יש לציין את חיל האוויר", הוא ממשיך, "שבדיוק של התקיפות שלו מצליח למזער את הפגיעה בחפים מפשע, בפרט כאשר פעילותו ברצועה מתבצעת בלב אוכלוסייה אזרחית, שברובה המכריע היא בלתי מעורבת".
"לא חלמתי להיות סופר", טוען גורן. "אם היה לי חלום, אז מנעורי בגדנ"ע אוויר חלמתי להיות טייס, לא משהו אחר. עם זאת, הייתה לי זיקה חזקה לכתיבה ולשפה העברית, והרביתי לקרוא ספרות מקור. בהדרגה התחלתי להשתעשע ברעיון שיום אחד יעלה על המדפים גם ספר שלי".
לקח לך לא מעט זמן עד שהרעיון קרם עור וגידים.
"הייתי עסוק מדי וגם לא העזתי. נזקקתי ל–20 שנה של התנתקות מהמדים ומתפקידים ציבוריים שמילאתי כדי להיות בטוח שביכולתי לכתוב כשאני חופשי משיקולים מגבילים. כמו כן, לקח לי כמה שנים טובות עד שיכולתי להרשות לעצמי כלכלית להוריד את קצב העבודה האזרחית שלי ולפנות זמן לכתיבה".
"אצלי הכתיבה באה מהבית", מוסיף גורן. "אבי, בוגר בית מדרש לרבנים בקישינב בטרם עלייתו ארצה ומורה בעיסוקו בקיבוץ, היה איש ספר ואני התחנכתי על ברכיו. בהיותי בצבא, כתבתי לא רק פקודות מבצע, אלא גם מאמרי הגות שהניחו תשתית רעיונית לרפורמות שיישמתי בהמשך. מעבר לכך, עד כמה שזה יישמע מפתיע, טיסה היא עשייה מאוד יצירתית ולכן איננה זרה לכתיבה ספרותית".
כתבת שני רומנים ולא ספר זיכרונות, כמו קצינים בדימוס רבים אחרים.
"למעשה, אינני פוסל כתיבה של ספר אוטוביוגרפי ולמען האמת התחלתי באחרונה לכתוב ספר על תקופת שירותי בחיל האוויר ובאכ"א. עם זאת, את ספרי הראשון, 'ורטיגו', שיצא לאור ב–2011 ונוגע בין היתר גם בלחימה האווירית במלחמת יום כיפור, העדפתי לכתוב כרומן שמתכתב עם המציאות, אך איננו מדייק בה. מכיוון שרציתי לכתוב באופן חופשי, נראה היה לי שברומן אוכל לתת דרור לדמיון".
"אם הספר הקודם שלי נבע משירותי הממושך בחיל האוויר, ב'נעלמים' חזרתי לימי ילדותי ונעורי בקיבוץ מרחביה, הנקרא בספר שדות–עמק", מספר. "המניע שלי לכתיבת הספר היה התהייה איך מתוך הקבוצה הקטנה של ילדים ונערים שבה גדלתי, שניים מעמודי התווך בה שלחו יד בנפשם. בספר ריככתי את שאירע להם ואצלי הם רק 'נעלמים'. הדמויות בספר אינן משקפות אחד לאחד את האנשים המציאותיים, מה גם שיצרתי בו דמות שלישית של נערה, שהיא בדיונית לחלוטין".
משקיף מהצד
את אחד משני הנעלמים, המוזכר בספר כיאיר דגני, קל לזהות כסגן משנה חיים יערי, בנו של מנהיג מפ"ם מאיר יערי (משה דגני בספר), ששם קץ לחייו ב–64'. השני, שנקרא בספר מיכאל, הוא ניצול שואה, שבספר אין רמז לכך שהתאבד. "עצם ההיעלמות עניינה אותי פחות, ואני מתאר אותה בתמציתיות רבה", אומר גורן. "עניין אותי יותר הסיפור האישי של כל אחד מהשלושה לאורך חייו עם ההתרחשויות והתהפוכות שחוו, מהן חברתיות, מהן רומנטיות, מהן אפילו משעשעות שהביאו אותם בסופו של דבר להיעלמות".
"כל אחד מהשלושה נשא בחובו מילדותו מטען שהלך והתפתח לאורך השנים", אומר גורן. "אחד מהם חי בצלו של אב שהוא מנהיג דגול ולכן הוא עומד במבחן השוואתי מתמיד. השני, כאמור ניצול שואה, נושא בחובו טראומה של נטישת אם ועם התבגרותו משתלטת עליו אובססיה למצוא אותה ולגלות מדוע נטשה אותו. השלישית, שירה, כאמור הדמיונית, היא בת לאם חד–הורית שעוברת תהפוכות אישיות מקצה לקצה - ממתירנות שלוחת רסן עד לפנייה לרוחניות ולדת".
אתה מזכיר בספר את התאבדותו ב–55' בכלא הסורי של אורי אילן, בן קיבוץ גן–שמואל, שהשאיר אחריו פתק ובו המילים "לא בגדתי". איך זה השפיע על בני דורכם?
"לא שמעתי על התאבדויות בעקבות מעשהו הקיצוני של אורי אילן, אבל אנשים צעירים שמו את עצמם במקומו ושקלו איך הם היו נוהגים במצבו. אני זוכר את עצמי מתחבט כטייס צעיר בשאלה מה אעשה אם אקלע למצב הזה: האם לומר משהו בשבי או לשתוק עד מוות, מה שלא בטוח שהוא מוצדק. אין בן אדם שיודע כל כך הרבה דברים עד כדי סיכון ביטחונה של המדינה".
בספר תופס מקום מרכזי מאיר יערי, אביו של אחת הדמויות הראשיות, שסביבו נבנה פולחן אישיות במרחביה. לעומתו אתה מתאר את שותפו להנהגת מפ"ם, יעקב חזן (אהרן גבאי בספר) כגבר יפה תואר וכנואם רהוט וכריזמטי כפי שהיה, אך גם כהוגה דעות בינוני. האומנם?
"אני זוכר את יערי כהוגה דעות וכמורה הדרך שכונה האדמו"ר. חזן, לעומתו, היה אדם כריזמטי, מלא קסם אישי אך פחות מעמיק בהתבטאויותיו ובכתביו, ולא נתפס כמורה הלכה".
האם יערי הקיבוצניק נעזר בנהג צמוד שהיה מסיע אותו במכונית קרייזלר שחורה כפי שכתבת?
"המנהיגים אצלנו היו מורמים מעם לעומת הציבור הסגפני שהם הנהיגו. ככל שהטיף לחיים צנועים, יערי נהנה מתנאים מועדפים ולא רק שנסע במכונית מפוארת, אלא שבתדירות לא מבוטלת היה יוצא למשך שבועות וחודשים לטיפולי מרפא בחו"ל. הוא גם לא נטל חלק בתורנויות בקיבוץ. הציבור קיבל את זה מתוך הערכה עצומה למנהיג שייסד את התנועה והנהיג את המפלגה לאורך שנים. כיום עם כל ההערכה זה לא היה עובר".
מספרך עולה שיערי לא צידד בהקמת המדינה במועדה.
"יערי התנגד לתוכנית החלוקה וסבר שיש להקים מדינה דו–לאומית משותפת ליהודים ולערבים. לשם כך היה צורך לחכות זמן רב עד שיהיה רוב יהודי במדינה הזאת. יערי התנגד לעלייה המונית של פליטי השואה ודגל בעלייה סלקטיבית רק של הכשירים להתיישבות חלוצית, בעוד שלדעתו המדינות הסוציאליסטיות באירופה ובראשן ברית המועצות היו אמורות לקלוט ולשקם את העקורים מהשואה. מסקנתו מכך הייתה שיש לדחות את הקמת המדינה ב–10 עד 15 שנה, תוך השארת המנדט הבריטי, או החלפתו במנגנון פיקוח של המעצמות".
"עמדותיו של יערי בנוגע לשאלה הערבית ולהקמת המדינה", המשיך גורן, "כמו גם נאמנותו המוחלטת לברית המועצות ולמשטר שלה, הביאו לאי־אמון כלפיו מצד דוד בן–גוריון, שהרחיק אותו מתהליכי קבלת ההחלטות בטרם קום המדינה, ולא צירף את מפלגתו, מפ"ם, לשתי הממשלות הראשונות".
דני אבני בספר הנוכחי, כמו דן שגיא בספר הקודם, הוא אתה?
"יש קווי דמיון מסוימים ביני לבין הדמויות הספרותיות שציינת, אבל יש גם הבדלים רבים. במתכוון הצבתי ב'נעלמים' את המספר, כלומר דני בן דמותי, כמעין משקיף מהצד ולא כממלא תפקיד מרכזי ומהותי בספר. זה בהחלט לא ספר אוטוביוגרפי".
ימים אחרים
גורן גדל בקיבוץ מרחביה, בלב עמק יזרעאל. "חיינו בצניעות רבה ביותר, אפילו על סף עוני, בשונה לגמרי מהחיים כיום", הוא מתרפק על ימים אחרים. "אני זוכר שעד היותי בן 13 לא היו מים זורמים בחדר של הורי. היינו הולכים למקלחת ולשירותים הציבוריים ומצחצחים שיניים בברז של הגינה. האוכל היה פשוט ביותר, ואנחנו, הילדים, שיחקנו בצעצועים מייצור עצמי בקיבוץ, כשעל מותרות כמו אופניים לא היה מה לחלום.
"חינכו אותנו על אהבת הארץ ועל קולקטיביות רעיונית. זה היה קיבוץ פורח, למרגלות גבעת המורה, שבו טיפחו את הנוי הרבה יותר מאשר היום, וסביבו השדות המוריקים בעמק של פעם, שבו טיילנו בלי סוף. זאת הייתה ארץ–ישראל היפה".
בספר מיטיב גורן לתאר בשפה קולחת את הקיבוץ של אז, בראשית המדינה, על אנשיו ועל האווירה שהייתה בו. "אלה היו ימים אחרים, שבהם החברים לא החצינו רגשות", הוא מציין. "זאת אולי מפני שאז ראו בכך הפגנת חולשה ובמקביל לא דיברו על השואה".
לגבי "החינוך המשותף", שבו גרו הילדים מגיל ינקות בבתי ילדים בנפרד מהוריהם, אומר גורן: "אכן גדלנו בבית ילדים וראינו את הורינו רק שעתיים ביום. לי אין טראומות אישיות משם. ראינו בכך צורך השעה, כשהיה חשוב לשתף את החברות במעגל העבודה. עם זאת לא אכחיש שהרבה פעמים ההורים היו חסרים לנו".
אתה מתגעגע למקלחת המשותפת, שתיאוריה מוסיפים לספר עסיסיות?
"עד סוף כיתה ח' התרחצנו בנים ובנות יחד, כלומר, גם בגיל ההתבגרות ממש, מה שבמבט עכשווי נראה לי קצת הזוי. להתגעגע? לא ממש. זה לא היה ארוטי. עובדה שמהקבוצות שבהן גדלנו לא יצאו זיווגים".
מה באשר להתייחסות בקיבוץ כלפי הלימודים?
"בנושא הזה הושם אצלנו דגש על חינוך לערכים ולאידיאולוגיה סוציאליסטית בד בבד עם התנגדות לצבירת ידע לשמו ולבחינות הבגרות, מה שמנע מחברים לצאת ללימודים אקדמיים".
כיצד אתה רואה כיום את התנועה הקיבוצית?
"התנועה הקיבוצית מילאה היטב את תפקידה החלוצי–התיישבותי במסגרת חיים שוויונית, שהתאימה לימים ההם ולא בהכרח נכונה להיום. כעת נשמרת השוויוניות רק בקיבוצים העשירים ביותר, שם יש מספיק מה לחלק לכולם. בכל מקרה, הקיבוץ במתכונתו הקודמת סיים את תפקידו".
והטיס?
"קיבוץ מרחביה איננו מרוחק מרמת דוד, ומטוסים היו עוברים לנו מעל לראש. לעניין נכנסתי בגיל 14, כשהוקם אצלנו חוג גדנ"ע אוויר וממנו הגעתי לקורסי טיסנאות ודאייה. לא אשכח את הפעם הראשונה שבה לקחו אותנו לדת"ק (דיר תת–קרקעי) וממטוס מיסטר ירד אלינו מפקד הטייסת, איש גבוה, משופם וחסון, שנראה היה לי כבן אלים. מבחינתי זה היה מובן מאליו ללכת לקורס טיס לאחר שנת הדרכה לעולים חדשים בעפולה עילית".
עמדנו במשימה
5 ביוני 67'. במטס השני של מלחמת ששת הימים חצו שלושה מטוסי ווטור מטייסת 110 של חיל האוויר את גבולות סוריה וירדן והפציצו הרחק מהבית בתנאים לא תנאים וכנגד כל הסיכויים את שדה התעופה 3–H והשמידו מטוסים של חיל האוויר העיראקי שחנו שם. גם אם היו לו בהמשך גיחות מזהירות יותר אל שטח האויב, גיחה זו ש"בהתחלה לא ידענו היכן לחפש במפה את היעד שלנו", תיזכר תמיד על ידי גורן כדרמטית ביותר מבין 400 (!) גיחות הקרב שלו וכזו שהטביעה בו חותם עמוק.
"זאת הייתה גיחה בלתי אפשרית על פי כל קריטריון מבצעי של תורת לחימה", מציין גורן, אז טייס צעיר בן 25. "למרות שיורטנו לפני שהגענו אל היעד על ידי מטוסי האויב, עמדנו במשימה. אני השמדתי שם מטוס תובלה גדול ושני מטוסי האנטר והפצצתי את המסלולים. איכשהו חזרנו בשלום מהיעד המרוחק, כשהמטוס היה בטיפות הדלק האחרונות שלו".
כטייס מיראז' 3, הפיל גורן במלחמת ההתשה מיג 21 סורי וסוחוי 7 מצרי שחדרו לסיני בניסיון לתקוף את מוצבי צה"ל: "למען האמת, ההפלות לא היו קשות במיוחד, והעליונות שלנו בקרבות האוויר הייתה תמיד ברורה וחד–משמעית. בשלבים מסוימים זה היה יותר אתגר כמעט ספורטיבי. בהתשה היו קרבות אוויר יזומים שקראנו להם 'טקסס', כאילו היינו יוצאים לשדות הציד הנצחיים לצוד מיגים. המשימות הקשות יותר היו תקיפות בעומק ובחזית באזורים מוגנים על ידי טילים, כולל תקיפות לאור ירח בגובה נמוך שהיו הקשות ביותר. העניין הוא שלקרב אוויר יש גלורי שאין בדברים אחרים".
האם במהלך הפלה חושב טייס מה קורה לטייס המטוס המופל?
"בספרי הקודם תיארתי טייס שבעת ההפלה רואה את טייס האויב נוטש את מטוסו בכיסא המפלט. זה סיפור אמיתי. כשראיתי את הטייס צונח, חשתי רווחה מסוימת. במקרים כאלה לא חיפשנו את מותם של טייסי המטוסים שהפלנו, למרות שכביכול יש לכך משמעות מבצעית. אנשינו אף פעם לא ניסו לצלוף בטייסים של מטוסי האויב שהופלו, כאשר ראו שהם פתחו מצנח באוויר".
בהיותו במלחמת יום כיפור טייס פאנטום, הפיל גורן מסוק תובלה מצרי עמוס בלוחמי קומנדו, שהוביל אחריו "ארמדה" של 12 מסוקים בדרכם לפשיטה על בסיס רפידים. הייתה זו שעת בין ערביים, כשבחסות החשיכה נעלמו המסוקים האחרים. הפלת המסוק המוביל סיכלה את הפשיטה על הבסיס. לדברי גורן, זאת הייתה הפלה קריטית, משום שהבסיס העורפי ברפידים לא היה ערוך לתקיפה אווירית, לא כל שכן לפשיטת קומנדו. ברור לו שאם זו הייתה מצליחה להם, עלול היה להתרחש אסון בבסיס".
למרות ההצלחה הזאת, אותה מלחמה לא נרשמה אצלך וגם בחיל האוויר בכללו באותיות של זהב. מדוע?
"באותיות של זהב בוודאי שלא, לא כל שכן בהשוואה לניצחון בששת הימים. באיזשהו מקום הועם זוהרו של חיל האוויר כבר בסוף מלחמת ההתשה, כשלא מצא מענה הולם לטילי קרקע–אוויר שהרוסים סיפקו ושהמצרים קידמו לעבר התעלה. עקב ההפתעה האסטרטגית בפתיחת מלחמת יום כיפור, הפעלת הכוח האווירי לא התנהלה על פי תורת הלחימה הנכונה. כתוצאה מכך, לפחות בראשית המלחמה לא סייע חיל האוויר כמצופה ממנו לכוחות היבשה, שהיו במצוקה נוראה, מה שעורר את התחושה של 'הבית השלישי בסכנה', כדברי שר הביטחון משה דיין".
"עם זאת", הוא אומר, "בהמשך המלחמה פיתח חיל האוויר טקטיקות חדשות, והלחימה האווירית הפכה יעילה מאוד, ואפשרה למרות התנאים הקשים להעביר את המלחמה לשטח האויב ולהגיע 100 ק"מ מקהיר ו–40 ק"מ מדמשק. בעקבות מלחמה זו הפיק חיל האוויר את הלקחים ופיתח תורות לחימה ואמל"ח, שיושמו בהצלחה במלחמת לבנון הראשונה".
באחת מגיחותיך לכיוון סוריה במלחמת יום כיפור נאלצת לנטוש את מטוסך קרוב לכנרת. מה עובר על טייס ברגע כזה?
"ברגע כזה כל המחשבה היא מקצועית, כמעט טכנית: איך לעשות את הדברים הכי טוב ואיך להשתלט על הבעיות ולהחליט שזהו, מוכרחים לנטוש את המטוס. נפגעתי מעל שטח לבנון. איבדתי מנוע אחד ואת השליטה המלאה בהיגוי המטוס. כל הדרך היה לי מאבק עם המטוס שבעט ולא הצליח להחזיק גובה, וההגאים הלכו ודעכו. ההחלטה על הנטישה הייתה מובנת מאליה, כשהמטוס התחיל להתגלגל בלי שליטה. לבסוף לא היה לי מנוס אלא למשוך בידית ההפלטה ולצנוח".
צבא זר וידידותי
גורן "החמיץ" את תקיפת הכור בעיראק. בהיותו ראש מחלקת מבצעים בחיל האוויר תכנן תקיפה כזאת שלא התממשה. הידיעה שהרעישה את העולם תפסה אותו בהיותו בלימודים לתואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת הצי האמריקאי במונטריי שבקליפורניה בארצות הברית, שאותם סיים בהצטיינות יתרה.
"הקרדיט על התכנון ועל השליטה המבצעית הלך - ובצדק - למי שהיה רמ"ח מבצעים אחרי, אביאם סלע, שהוא משכמו ומעלה, ועוד יותר לטייסים האמיצים שביצעו את התקיפה בפועל", מעיר גורן. "באשר אלי, מסתבר שאי אפשר להספיק הכל. צריך גם מזל בחיים. החמצת תקיפת הכור בעיראק לא הייתה ההחמצה היחידה שלי. החמצות לא חסרו לי, אבל לשמחתי טעויות מקצועיות עשיתי מעט מאוד".
בתפקידיו הבאים היה גורן מפקד בסיס חצור, ראש להק מודיעין, ראש להק אוויר, ראש מטה חיל האוויר וסגן מפקד החיל. בתפקידו זה פעל נמרצות להפסקת פיתוח מטוס הלביא. "אני שלם לחלוטין עם המהלך הזה", הוא מצהיר 30 שנה לאחר המחלוקת שעוררה פולמוס ציבורי עז. "הלביא היה קטן וחלש יותר מה–F16. אומנם הוא היה המוביל בעולם מבחינת התחכום הטכנולוגי של מערכות האוויוניקה שלו, אבל היה מוגבל מבחינת הטווח שלו ומבחינת כמות החימוש שיכול היה לשאת. לו היינו מתעקשים עליו, זה היה מונע הצטיידות במטוסי F16 ו־F15 מהדגמים המתקדמים שהיו יכולים להגיע ל'מעגל שלישי', כולל איראן, וזה גם היה גורם לשעבוד תקציב הביטחון לפרויקט אחד תוך כדי עצירת פיתוחים חדשים של נשק".
"לא רק שזה היה חונק את צה"ל", הוא מוסיף, "בסופו של דבר זה היה גם מסבך אותנו עם השדולה החזקה של התעשיות הביטחוניות בארצות הברית. כך התפנו לנו תקציבים לפרויקטים לא פחות חשובים, כמו נושא כלי הטיס הבלתי מאוישים. כששומעים על הישגיהם, זה במידה רבה הודות לביטול הלביא".
בעקבות אביהו בן–נון, שהיה הראשון שהגיע למטכ"ל לפני פיקוד על חיל האוויר, חצה גורן ב–89' את הקווים לעבר ה"ירוקים", כשהתמנה לראש אכ"א בדרגת אלוף.
שהוא נשאל אם כחיל אווירניק בדם זה היה מעבר מסובך מבחינתו, משיב גורן: "כשהייתי בין המועמדים לתפקיד, היו שאמרו שלתפקיד כזה של עיסוק באנשים צריך להבין את המנטליות של החיילים דרך הרגליים. מי שהתעקש על המינוי שלי היה הרמטכ"ל דן שומרון, בגיבויו של שר הביטחון יצחק רבין. על חששות הממנים חיפתה הידיעה שביכולתי להביא לכלל צה"ל דברים הקשורים לתרבות הארגונית בחיל האוויר, שעליו שומרון היה אומר בהומור ש'זה צבא זר, אך ידידותי".
גורן מספר על המהפכה שחולל בצה"ל כראש אכ"א, תוך שימת דגש על הערכת ומינוי קצינים על פי קריטריונים ונוהלי קידום אובייקטיביים; יישום תרבות ארגונית של תהליכי תכנון מסודרים, כשפקודות מבוצעות עד תום; פיתוח וטיפוח קצונה צעירה ואיכותית, וגם קיום סביבת עבודה המכבדת את בעליה. "את זה הבאתי אל כוחות היבשה מחיל האוויר", הוא מציין.
"כמו כן, בכהונתי זו נעשה מהפך בשירות המילואים; נעשה טיפול יסודי בשירות הדרוזים והבדואים בצה"ל; ומכיוון שעדיין לא היה פיקוד העורף, בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה הטיל עלי הרמטכ"ל שומרון לטפל בנושאים שנגעו לתפקוד האוכלוסייה האזרחית תחת איום הסקאדים שנחתו על המדינה. כמו כן, אז הושלם אכלוס היישוב רעות והוקם פרויקט נוה אפק, בראש העין".
כמי שהיה ראש אגף כוח אדם וכמי שעמד אחר כך בראש "צוות", ארגון גמלאי צה"ל, מהי עמדתך לגבי משך שירות הקבע של קציני צה"ל ומועד יציאתם לגמלאות?
"אני בדעה חד־משמעית שבגלל אופיו של צה"ל והדרישות ממנו, שיהיה צבא דינמי והתקפי ולא צבא כבד ועייף, הוא זקוק לתחלופה, אם כי לא מהירה מדי כבעבר. נדרשת כל הזמן דינמיות של תזוזה לא רק בתפקידי לחימה, אלא גם בתפקידים תומכי לחימה, שזה אומר שאי אפשר למשוך את משרתי הקבע לגילאים מבוגרים מאוד, כשעליהם לדעת מראש שתעמוד בפניהם האפשרות לקריירה שנייה באזרחות".
משפחה מעופפת
כשפשטת את מדיך ב–92', אגב בדיוק בגיל 50, מדוע לא פנית לפוליטיקה כאי אלה מאחינו גיבורי התהילה?
"באופן אולי מפתיע, אנשי חיל האוויר פונים פחות לפוליטיקה מאשר ה'ירוקים'. בהיותם אנשי ביצוע במהותם, קשה להם להסתגל לפוליטיקה הארצית על כל הפתלתלות שלה. לעומת זאת, יש מהם המכהנים כראשי ערים, שזאת פוליטיקה מסוג אחר, הרבה יותר יישומית ופחות אידיאולוגית".
גורן מודה שהתכוון לפנות לתפקיד ביצועי במגזר הציבורי, כגון מנכ"ל משרד ממשלתי: "בשנות ה–90, כשהייתי מאוד קרוב לאהוד ברק - אם כי כמו רבים אחרים נדחקתי על ידו בהמשך הצדה - עזרתי לו כראש המטה שלו בפריימריז בעבודה לקראת בחירות 96'. ההמשך ידוע - שמעון פרס הפסיד לבנימין נתניהו בעוד שהעבודה נשארה בחוץ וגם אני. מאחר שהתוכנית שלי השתבשה, פניתי למגזר העסקי ושוב לא הייתי פעיל בפוליטיקה.
"במקום זה רכשתי את חברת שירגל כנפיים, המפעילה בית ספר ללימודים עיוניים של תעופה אזרחית, שמקנה את הידע הנדרש לעובדי טיס מכל סוג שהוא, מטייסים חובבים ועד קברניטים בחברות תעופה, גם פקחי טיסה, מפעילי כלי טיס בלתי מאוישים ועוד. החברה צמחה באופן דרמטי תחת ניהולי".
יש נהירה לכיוון של רישיונות טיס אזרחיים?
"היום יש יותר נהירה מאשר בעבר. זאת לאור הביקוש הרב לטייסים בישראל ובעולם, לצד הירידה במספר הטייסים יוצאי חיל האוויר המגיעים לתעופה האזרחית".
אתה ממשיך לטוס?
"טסתי אחרי פרישתי מחיל האוויר במטוסים קלים והפסקתי ביוזמתי כשהגעתי לגיל 70".
כלומר, התקרקעת?
"מרצון! זהו עיסוק מאוד תובעני ובגילים היותר מבוגרים יש דרישות יותר מחמירות מהטייסים, כולל בדיקות רפואיות לעתים תכופות. לכן הפסקתי כשהרגשתי שמיציתי את העניין והבנתי שזה הזמן לחתוך".
מתגעגע לטיס?
"אני מתגעגע לטיס באופן נוסטלגי, אבל זה לא כאש בוערת בעצמותי".
כשגורן, הנשוי בשנית לשולי ומתגורר ברמת השרון, נשאל אם העביר לילדיו את מורשת חיל האוויר, הוא נותן להבין שיש לו משפחה מעופפת. לדבריו, שלושת בניו שירתו כטייסים בחיל האוויר ובתו שירתה כפקידת מבצעים בחיל. לימים נישאה לטייס.
תעודד את 14 נכדיך לטוס?
"אני לא מעודד אף אחד. כל אחד עושה מה שהוא רוצה. שניים מנכדי הבוגרים כבר התגייסו והם קצינים בחיל האוויר, אחד בהגנה אווירית והשני מפעיל כטב"ם. וטייסים? יש פוטנציאל לעתיד".
והתחליף שלך לטיס?
"אין תחליף. הכתיבה הספרותית היא התחביב העיקרי שלי. וכמי שעושה ספורט כל ימיו ובצעירותו שיחק במרחביה כדורעף בליגה הלאומית, אני עוסק רבות בספורט. אני שוחה ארבע פעמים בשבוע ובימים האחרים צועד ומתאמן בחדר כושר. בנוסף, מאז ומתמיד אהבתי לשיר ואני שר בחבורת הזמר של כפר שמריהו".
לבסוף, איך אתה, שמכיר היטב את השטח, מתרשם מהתקיפות של ישראל בסוריה?
"אין ספק שמבחינה מבצעית חיל האוויר מבצע את פעילותו ברמה גבוהה ביותר. אך הדבר שמעורר בי מחשבות והשתאות הוא דווקא התעוזה של מקבלי ההחלטות. שכן ברצף של תקיפות בסוריה, כולל נגד איראנים, יש איזו מתיחת חבל ולקיחת סיכונים. מסתבר שהתעוזה והנחישות מביאות פירות, והרוסים, שהם בעלי הבית בסוריה, דנים עם ישראל על הסדרים שיגבילו את הנוכחות האיראנית".
התרגלת לתואר "סופר"?
"אחרי הספר השני, אני כבר מתחיל להתרגל".