"מה העניינים, קאמל קומדי קלאאאב? קוראים לי ליאור, מחפש עבודה, עדיף בתחום הפרנסה. הלכתי לחפש עבודה במקום שנקרא 'המלבייה'. עשו לי ראיון כאילו אני הולך למשרת ראש השב"כ... שני מראיינים: 'מה עשית בצבא?', 'הייתי קצין בנח"ל'. עוד כל מיני שאלות לא רלוונטיות, ואמרו: 'תודה רבה, ניצור איתך קשר'. נגיד הייתי אומר רק 'קצין', היו אומרים: 'אוהו, אוהו', אבל קצין בנח"ל זה 'אֶה, אֶה'. מקפיצים אותי למילואים. לפחות חודש בשנה אני יודע שאני מסודר, יש לי עבודה".
"אתה, פעם ראשונה ב'קאמל'?", ליאור מצביע עלי.
"כן".
"מה העבודה שלך?"
"עוד לא החלטתי, כל החיים לפני".
הקהל קולט את בלוריתי הלא מתנפנפת, את קמטי הלא נסתרים וגועה. כשנרגע הצחוק אני מבין שנחלצתי ממלכודת שטמן איש הראסטות. יומיים קודם לכן חיטטתי - אולי בערלות לב - במהמורות נפשו. עכשיו, כשאני פיון באפלת המרתף והוא מאחורי מיקרופון סיינפלדי, אנחנו מחליפים תפקידים. סגן ליאור רומי שוב על האוכף. הוא ששואל את השאלות, הוא ששב אל עמדת הכוח.
המערכת מגדירה אותם "הלומי קרב", פוסט-טראומטיים. שלמים בגופם ופגועים בנשמתם. פציעתם בלתי נראית, וזעקתם חרישית. נשאים אלמונים של מטען צד. רדיו מצרצר, דלת נטרקת, מילה לא רכה מחזירים אותם לשם. ואולי לא מחזירים כלל, כי שם הם תמיד. נטושים בשטח, תקועים במלחמה רק שלהם.
בחסות עמותת "בשביל המחר" עשו שלושת גיבורי סיפורנו את המסע משם. בבקתה אל מול הקרפטים, כשהם חושפים את קרקעית נפשם לפני חבריהם, כשהם עומדים על הראש, כשהם נחים על מזרנים, כשהם צועדים בוואדי; צוידו בכלים לארוז מחדש את חוויות לחימתם. להביט אחרת אל עברם. המסע לרומניה היה קצה השביל אל מציאות נסבלת, אל עתיד עם חמישים גוונים של תקווה, אל החיים שאחרי בית חנון ובית לאהיא.
לקחת חיים
"כמו שאני חזרתי לחיים, כך אני נותן חיים". כיסא פלסטיק צולע, תוף שחוק של כבלים, חצובה חלודה משנים - את כולם מחלץ נחום מפח האשפה של ההיסטוריה. מה שקרוי מחזור קורה במחצבה רומית מהתקופה הביזנטית בקיבוץ מעגן מיכאל. מאבניה הקימו את גשר זרקא הסמוך, בתחומה גידל המשק את עדר פרותיו. כשהוא מציע מים רעננים ותמרים בשרניים, נחום מקבל בה את פנינו. מעביר אותנו בערוגות הבושם, מצביע אל שיחי התות. כאן מיזם השיקום שברא לעצמו, זה כור מחצבתו. קשור אל הבור שלו ותלוי בו, כי ממנו אפשר רק לטפס.
איש עדין ורך דיבור נחום לאמור־פרידמן. עיניו מראה פנורמית של פנימיותו. מתעננות בכל פעם שתצלול שיחתנו לאזור הקרביים. על זרועו הימנית מקועקע עולמו. נוצת כתיבה נוטפת דיו, ציטוט של ויסלבה שימבורסקה: "לא עוד בטוח שמה שחשוב, חשוב יותר מהלא־חשוב". אל המשפט הזה נחשף באחת התקופות היותר חשוכות של חייו. הודות לו הוא הבין שילד מחייך, פרפר מתעופף, נבט שמגיח חשובים מכל הבלי עולמנו.
הוא נולד בזיכרון יעקב לפני 34 שנה. כשהיה בן 3 התגרשו הוריו, והוא עבר עם אמו למעגן מיכאל. הקיבוץ הציע חיים יפים: טיולים, ספורט ואב נוסף לאחר נישואי אמו. במרץ 2003 התגייס ל"עורב" בצנחנים, ונשאב לשטח. שמירה במגדלים, מחסומים, הצמדת אקדח לרקות מתאבדים. "תפקדתי כמו מכונה, מוכן לתת את גופי ואת נשמתי". אבל לא האינדוקטרינציה הקיבוצית ולא סיפורי מורשת הקרב הכינו אותו לאירוע שיהפוך את חייו על פיהם.
אנחנו בצפון השומרון, לא רחוק מהתנחלות מבוא דותן. "קלחת מטורפת של פעילות". תוך שעות חטמ"ר מנשה עומד להימסר לפלסטינים במסגרת ההתנתקות. צעירים מסילת א־ד'אהר מנצלים את הרפיון וחודרים למחנה. נוכח משמר צה"ל רובם מדלגים החוצה או מסתתרים בין השיחים. רק אחד כבן 19 ממשיך לדהור אל מגורי החיילים.
"צעקנו לו בערבית, צעקנו לו בעברית, צעקנו לו באנגלית, ירינו באוויר כמה כדורים וכלום. כשהיה 20־30 מטר ממני - אולי פחות - יריתי בו כדור אחד. הוא נפל. רצתי אליו, הוא התרומם. כיוונתי שוב, הפנים שלו בתוך הכוונת שלי, והמבט שלו המום. עברתי עליו, בדקתי שאין עליו כלום, אמרתי לו שיהיה בסדר, דרכי הנשימה שלו נתמלאו ונסתמו בדם, כיח ונוזלי גוף אחרים... בעדינות רבה טיפלתי בו כמו שלימדו אותי. שמרתי את גופו צמוד אלי והפניתי אותו הצדה, בידי הפנויה ניקיתי את חלל הפה לאפשר זרימה של אוויר.
"הגיע הבן זוג שלי, שלחתי אותו שיקרא לרופא. ראיתי שמעלים אותו לרכב צה"לי, משם לאמבולנס, החלפתי מילים במשך שלוש דקות עם המח"ט והמ"פ, החבר'ה מהצוות עשו לי כוס קפה, סיגריה, החליפו לי חולצה, שטפתי ידיים מהדם ואני ממשיך בסיור... תוך כדי קיבלתי עדכונים. הלכתי לחבר'ה של השב"כ להבין אם הוא היה מחבל 'פרופר'. מחבל עם אקדח או סכין או רובה. הוא לא היה. בא עם כולם לגנוב מתכות מהבניינים שנהרסו לפני הפינוי. ולא היו כבר גדרות והם נכנסו אחרי שמישהו נרדם במגדל אחד. לא הייתה לי שום ברירה, לא ידעתי שהוא לא... הלכתי לרופא. הרופא אמר שעלי מת בדרך. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה לקחתי חיים".
והיו עוד?
"היו עוד".
מה זה עושה?
"איבדתי חלקים מהנשמה שלי".
תאומי מועקה
ב־2006 הוא מחזיר ציוד בבקו"ם, משתתף כמילואימניק בלבנון 2, וחוזר לשרת על פי בקשת הצבא. ביולי 2007 מטען מתוחכם בשכם פוגע בחיילי עורב. חברו איתי ארנליב נפצע אנושות ומאבד את שתי רגליו. ארנליב יעבור שיקום מופלא, יהיה לאלוף טניס פראלימפי, אך הפיגוע הזה מביא את נחום בפעם השנייה לבקו"ם.
שחרורו ראשית סיוטו. הוא בורח לחברים בלוס אנג'לס אך לא מוצא כוחות לצאת מביתם. אינו מדבר עם איש. שב לארץ, מנסה לעבוד אך לא מחזיק מעמד. בחברה עובדת ומשגשגת כמעגן מיכאל זאת לא פחות מסטיגמה. נודד בין הענפים. מהאולפן לנוי, מהנוי לאבוקדו. ירי בודד של צייד כשהוא במטע מזניק אותו לשוחה. רק כעבור שש שעות עולה בידו לצאת ממנה. ושלא לדבר על הלילות. "הייתי הולך לישון בתור רוצח וקם בתור רוצח".
מה ראית בלילה?
"העיניים של עלי חזרו אלי פעם אחר פעם".
הוא חש טמא, ידיים מגואלות בדם. "בלילות הימים זורמים אל הנחל/ והים של נפשי שותת דם/ בימים הלילות מעירים את כל השדים/ והם מחוללים/ והם רוקדים את דמי...", כתב בשיר שלו. הוא חסר מנוח. מוכנות גבוהה לאלימות. בפאב לוהט ורועש ולאחר דלי אלכוהול מתלקחת תגרה עם מישהו שבסך הכל דחף אותו.
"ב־2010 הייתי זומבי לגמרי", הוא מאבחן לאחור. כדי לא ליפול טרף לביעותיו לעתים הוא גוזר על עצמו ערות של שלושה ימים רצופים. דוחף תרופות, כדורי שינה, נוגדי דיכאון "שמחריבים את הגוף ואת הנפש בדרכים אחרות", ונעזר בקנאביס שכיום הוא מקבל כחוק. "מקל ההליכה שלי", הוא מכנה אותו.
אבל אל צינוק הנפש חודר משב הרים צלול. קוראים לה מיטל. הם נפגשים בסמינר הקיבוצים. בעת ההיא לשניהם יש בני זוג, והיחסים מתרקמים לאטם. בסוף זה קורה. כבר שש שנים שהיא אשתו. כותבת, שרה, מלחינה, עוגן חייו. "אני מודה על כל יום שהיא בוחרת לאהוב אותי".
אחרי מיטל נובטת עוד היכרות מצילת חיים. דרך חבר מהצבא הוא מגיע לענת סמסון־יופה, יו"ר הוועד המנהל של "בשביל המחר". היא מצרפת אותו לקבוצה שיוצאת לשמונה ימים לרומניה. במסע הזה הוא עדיין סגור מאוד, אבל משהו מתעורר בו. מתחיל להבין שאינו היחיד. שיש לו תאומי מועקה. "אבל חזרתי לקיבוץ ודברים עדיין לא זזו". סמסון־יופה מבינה שצריך להשיבו לקרפטים ועושה לו תרגיל: "זקוקים לך כאיש צוות במסע הבא", היא פונה אליו. הפעם כבר אינו עובר ליד אלא מספר, משתף, פותח.
מה עשתה לך ההיפתחות?
"אפשרה לי לדבר עם עצמי, להתחיל להשיל מעלי את הבושה, את האשמה, הבנתי שבאותו יום לא הייתה לי ברירה".
בבואו לראשונה למחצבה מצא קוצים ואשפה. הביט אל קירות הכורכר סביב והרגיש כמו בשטח השמדה. חשוף, נשלט, ללא מחסה. "האתגר היה להחזיק פה יותר משתי שניות".
איך אתה רואה את המחצבה כיום?
"כרחם של אבן".
"בוֹרגָנִי - הבור האורגני" הוא מיזם מרגש. בשנותיו הראשונות השותפות לקיימות אזורית סייעה בהקמתו. יש בו תוכנית של הפרדת פסולת אורגנית, חוות גידול לירקות וצמחי תבלין עם שמות מצחיקים כצתרה ורודה ועירית שומית, וסדנאות לעבודה בחומרים ממוחזרים. באחת מהן הדריך אנשים מג'סר א־זרקא השכנה, "אתה יודע איזה תיקון זה היה בשבילי?".
אתה חי יותר בשלום עם עצמך?
"יותר. אף פעם לא אהיה שלם עם זה שגרעתי נפשות מעולמנו".
עדיין...
"אם לא אדחף לפחות פעמיים ביום את ידי לאדמה, הדם עדיין יהיה עליהן".
תן לי משהו אופטימי לפרידה.
"חזרתי להיות חפץ חיים".
יוני לא עונה
החדר של שי מחזיר אל "בהיאחזות הנח"ל בסיני". סלון זערורי עם "ספרי שירה קטנים על מדפים", אבל במקום ה"שרות" (והדליות והרינות) לשי יש את שָרַי. קיבוצו רוחמה קרוב לשדרות ומתחכך בארץ האש. בנתיבות, ליד מכון הטיהור שהוא מנהל, נפלה לפני שבועיים רקטה. "עשה לך משהו?", אני שואל, "פעם עשה, היום כבר לא", הוא משיב.
שי סיגלר (31) הוא איש גבוה שמשחרר צחוקים שקטים. נולד לנעורים קסומים במושב פארן שבערבה. טיולים בנחל פארן, שינה במדבר, פויקה לאור כוכבים.
במרץ 2007 התגייס לגדוד 202 של הצנחנים. לאחר 28 יום שבהם לא הריח בית יצא סוף־סוף. הגיע בשישי והוחזר בשבת לעופרת יצוקה. לאחר שסירב להישאר עם הרס"פ מחוץ לעזה, צורף לחוליית הסמ"פ יהונתן (יוני) נתנאל. ואז החדירה לעזה נדחתה והם נתקעו במשמר הנגב. כעבור שבוע, עמוק בלילה, יצאו לדרך. היה קור כלבים. "אתה הולך ועוצר, הולך ועוצר, לא מבין אם קר לך או חם לך".
לאורך ארבעה ק"מ סחב על גבו 50 קילו. עם אור ראשון מגיעים לבית ספר בבית לאהיא, אחריו כובשים שני בתים ומתארגנים למנוחה. אבל אז גדוד הסיור מדווח שיורים עליו ומשודרת פקודה לחזור לשני הבתים. מאחר שהמ"פ שאול אלמדוי מזומן לישיבה עם המג"ד אודי שגיא, המשימה מוטלת על סגנו נתנאל.
"יצאנו בלילה, חושך אימים, אתה לא רואה את היד של עצמך. הגענו לבית, שלחנו פנימה כלב שיוודא שאין איש. הכלב חזר אלינו שמח ורענן. בבית נכנסנו לנוהל 'זמביה' - אתה יושב בשקט, מקשיב אם משהו זז סביבך. באין חול למלא שקי פק"ל, הציע מישהו לעקור מרצפות ולהשתמש בחול מתחת. נתנאל מסרב: 'אנשים צריכים לחזור לבית הזה'. יורדים לרחוב וממלאים בזריזות את השקים. חוזרים למעלה ואז הבזק מימין ואני על הרצפה. קמתי. לא ראיתי כלום. הכל אבק, טיח וחומר נפץ. אין אוויר. אתה לא נושם. החובש אבירם בן שטרית שמולי צורח שאינו יכול לפתוח עיניים.
"אני עושה צ'ק־אפ לעצמי. רואה שהרגליים רטובות מדם. מרים מכנסיים רואה שהרגליים בסדר. לא דם שלי. הידיים מלאות דם. כן, דם שלי. מרסיסים. עין ימין בקושי נפתחת, אבל בסך הכל נושם. עושים 'מספרי ברזל' לבדוק את מצב האנשים. כולם עונים, רק יוני לא. יצאתי עם המ"מ לחפש אותו ואז נתקלנו בגופתו. יוני ספג פגיעה ישירה. זיהינו אותו רק לפי הווסט המיוחד שלבש. מתברר ששלח את הקשר שלו להביא סיגריה מקצה הבית ואז נורה הטיל. כעבור זמן נודע לנו שטנק שלנו ירה עלינו פגז. ימים לאחר התקרית הוריו של יוני עלו באלחוט מול צוות הטנק וניחמו את האנשים".
סרן יהונתן נתנאל ז"ל נולד בשלום הגליל ונפל בעופרת יצוקה. בן 27 היה. כשהם ספוגים בדמו נקברו עמו מדיו של שי פקודו.
בלבוש אזרחי מגיע שי סיגלר לשבעה בירושלים. כשהוא נכנס, אחד החיילים מציג אותו: "זה שי שהיה עם יוני כשנהרג". הדירה קופאת. מושיבים אותו ליד האב, הרב עמוס נתנאל, מצפים שיספר. אבל אין הוא מסוגל לחצוב מתוכו הגה. עוברים לחדר צדדי, הוא מביט אל ההורים, אל האלמנה ציונה, אל האח, אל האחות ומשחרר תיאור כללי. עכשיו זאת מלכי, אמו של יוני, שלוקחת אותו לחדר השינה: "תגיד לי בדיוק איך הבן שלי נהרג ובאיזה מצב מצאתם אותו", היא לוחצת. "ניסיתי להתנגד אבל לא הייתי במצב הנפשי של להתנגד".
מה עובר עליך באותו רגע?
"חשבתי שהרסתי משפחה".
בגלל מה שסיפרת?
"זה מה שחשבתי אז".
אבל עשית איתה חסד.
"אתה רואה את זה ככה עכשיו. גם אני. אבל אז הייתי ילד בן 22".
רכבת הכפרות יוצאת לדרך כשבקרונותיה יושב נוסע ללא עוון. שי סיגלר מתנדב בעמותה למען חיילים בודדים "נפש בנפש", מייגע עצמו עד כלות במדגה מעגן מיכאל שבו הוא עובד, ומתעקש להמשיך לצאת למילואים.
לילותיו מצולקים בפלאשבקים. הפנים של יוני, השיחה עם מלכי. מי שתומכת בו באותן חמש שנים מעונות היא שרי, חברתו. תמיד נמצאת שם, עוברת איתו לדגניה כשהוא נרשם להנדסת מים במכללת האקדמית כנרת.
מפתן הגאולה
אם השבעה בירושלים הייתה ראשית הסבל, השבעה לשכן מפארן היא מפתן הגאולה. בין המנחמים ענת סמסון־יופה. "נורא אמהית ענת. אתה מרגיש איתה נוח. חיוך קטן שלה ואתה מתחבר אליה". הם מנהלים שיחה קטנה, דבר לא נקבע.
אבל לאחר דממה של שנה וחצי היא מזמינה אותו למסע לרומניה. התאריכים נופלים בדיוק על שירות מילואים, אך המ"פ משחרר אותו ברצון.
במקום מארבים על גבול עזה הוא מקבל את הוד הקרפטים. נדנדה מול פסגות מושלגות, נחל מתפתל בוואדי. לא עיר, לא כפר, פשוט בית קטן שאמור לתפקד כבועה. לנתק את דייריו ממציאותם, להעבירם בין העולמות. בימים הראשונים עושה כל אחד מה שבראש שלו. טובל בנחל, מטייל, אוכל, ישן. תוך כדי כך כולם מתוודעים לכולם. יושבים במעגל ואיש איש עם הסיפור שהביאו עד הלום. "אני הולך לספר על מועקה ואשמה", שי משיב לענת לפני שהוא פוצח. כשהוא מסיים מכתרים אותו החברים: "אתה לא מבין שאתה הגיבור פה?".
מה זה עשה לך?
"אמרתי לעצמי בפעם הראשונה: 'אני לא הנבל פה'".
הפסיכולוג רוני סימונס מסביר שהדבר הקשה ביותר להורה הוא אי־הידיעה על מה שקרה לבנו. מה הרגיש, איך נראה. "עשית לאמא סגירת מעגל מטורפת, הרבה הורים לא זוכים לזה".
בערב ההוא חווה התרוממות רוח חסידית. שחרור אקסטטי. יציאה אופורית ממרתפי נשמתו. שם מוזיקה, רקד, התקשר לשרי כדי לצעוק לה: "את לא מבינה מה קורה איתי".
בתום שמונת ימי המסע כתב לעצמו רשימת משימות לשנה הקרובה: הוא יציע נישואים לשרי, הוא ידבר עם אמו שהייתה מנותקת מעברו, הוא יפגוש את הוריו של יוני.
בעזרת פסיכולוגית מעמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי) הוא מתכונן לפגישה. מדמיין איך תתנהל, מגדיר לעצמו מטרות. נותר רק להרים טלפון להורים. הוא חובט בלחצנים, אך נרתע ולוחץ על האדום. לבסוף הוא קובע, פוגש את רוני לפני ביתם, והם נכנסים יחד. הפסיכולוג מדבר ראשון. שי אחריו: "אני רוצה לפתוח, לשים הכל על השולחן". מספר מה אמר למלכי בשבעה. היא מביטה בו ולא מבינה. לא תופסת על מה הוא מדבר. "אתה יודע מה אני זוכרת ממך? שהיית ילד קטן ושבור וניסינו להוציא ממך אינפורמציה ולא הצלחנו. לחצנו ולא שחררת כלום". רגשות אשמה? ייסורים? "שי, אתה הילד החמוד שלנו", הם מתרפקים עליו.
חזרת להיות אתה?
"איך שסיימתי את השיחה התקשרתי לאמא שלי סמדר. אמרתי לעצמי: 'בוא'נה, אתה מדבר עם אמא על דברים שמעולם לא דיברת עליהם'".
בפברואר 2016 הוא מתארס עם שרי. ביוני הם מתחתנים. מחליט שמעתה יתרכז בחייו. כל מה שטוב לו ולאשתו. וכשהאשמה מתפוגגת, ההתנדבות מתייתרת. הוא עוזב את "נפש בנפש" ופונה יותר ללימודיו. לילותיו רחמניים יותר. יוני עדיין מגיח לפעמים אך אינו משבש את הדרך ליקיצה טבעית. ושבת בבוקר שוב יום יפה שמתחיל בעשר.
הוא מוסמך להנדסת מים, זוכה במשרה ניהולית במכון לטיהור שפכים בנתיבות ושב דרומה. קרוב להוריו, לאחיו ולאחייניו. משחק בקבוצת הכדורסל של הפועל מבועים ומשלם מזה שכר דירה. וחוץ מזה הים, הבריכה, הספרים הקטנים והשקט הבראשיתי שעוטף את רוחמה.
נשמע כמו חיים יפים.
"חיים בסדר גמור".
דור שני לטראומה
ליאור רומי הוא דור שני להלומי קרב. במלחמת כיפור נשלח אביו לסיני לפנות במשאיתו נפגעים. עם ארגז עמוס גופות נדד יומיים בין בתי העלמין הזמניים לשמוע תשובות כמו: "אצלנו מלא, תתקדם". כששככה האש התגלגל חודשיים בג'יפ במצרים בלי לדעת בדיוק היכן הוא ומיהו. כיום, כבכיר במערכת המשפט בצפון, הוא מתפקד מעולה, אך עדיין נושא את זכר הימים ההם.
בנו ליאור נושא על קרסולו קעקוע של שיירת גמלים. צרב אותו כמעשה מרדנות של חייל המבקש לפגוע בגופו, רכוש צה"ל. ליאור רומי (27) נולד בקיבוץ מעברות וחי בתל אביב. ילדות מוגנת, נעורים מסוגרים. "רק בגיל 24 למדתי לעשות העברה בנקאית", הוא צוחק. בנובמבר 2010 התגייס לחטיבת חי"ר של הנח"ל. כמ"כ שירת בעוטף חברון, באזור שבו ייחטפו ויירצחו שלושת הטרמפיסטים. סירב להיות קצין, אך נענה להפצרות מפקדיו ויצא לבה"ד 1. צוער לא ממושמע שזכה בציונים גרועים.
בקיץ 2014 פיקד על צוות "עורב" נח"ל שירד לעזה. לאחר שבוע של נוהל הפציע צוק איתן. עמדו ללכת על בית חנון ואז שני טילים התפוצצו והרשת טרטרה: "10 פרחים (פצועים) והרדוף (הרוג) אחד". ההרדוף הוא רועי פלס שסיים קורס קצינים שלושה שבועות לפניו. כשרומי חובר לכוח שנפגע הפינוי בעיצומו. אנחות מהאלונקות, תאג"ד בעבודה. "ואני על אוטומט". הוא פוגש חובש שממלמל: "זה פלס, זה פלס", משיב לו: "הכל טוב, אחי, לא קרה כלום" וממשיך לרוץ.
לאחר שיוצאים מאזור בית חנון פוגשים את המשפחות בבריכת קיבוץ ניצנים. ובין החיבוקים ומעבר לתימרות עשן המנגל מציץ בו אביו ולוחש לעצמו: "עוד פוסט-טראומטי במשפחה".
מתי אתה מרגיש שמשהו לא בסדר איתך?
"השבירה המנטלית שלי הייתה לאורך זמן".
הדחקת?
"חוויתי סימפטומים של התקפי חרדה. הטירונות טראומטית, וגם גזרת הבט"ש מפחידה".
במשך שנה הוא נע בערי יו"ש עם כדור בקנה. יודע שבשכם תמיד ינשור עליו מהגגות מטר של בלוקים, צינורות, גרוטאות, אבטיחים ומה לא. והוא חייב לחזור עם המבוקש בלי לירות, כי אם יורים מסתבכים מאוד, מאוד, מאוד. "ואתה יודע מה זה קבר יוסף? באמצע הקסבה של שכם. פעם בחודש ב־2 בלילה כניסה מסודרת של דתיים ב־20 אוטובוסים כש־400 ילדים בני 19 מאבטחים אותם ומסכנים את חייהם כדי שיוכלו להתפלל על קבר".
הרגת?
"לא שאני יודע, אבל ראיתי מוות משלל זוויות. אתה מגיע לשכונה אחרי הכל ומריח מוות".
איזה ריח יש למוות?
"תלוי מתי אתה מגיע. בימים הראשונים זה זעתר ושמן זית".
ואחר כך?
"התחנה המרכזית בתל אביב".
ומה עצם הפעילות עושה לך?
"אתה חווה אובר־דוז של אדרנלין. מונע ממך להתרגש. אתה בחוסר יכולת מוחלט להתלהב אחר כך מחתונות, ממשפחה, מחברה שמראה לך יצירה, אתה נמצא בריחוק, נדחק לשוליים".
באימון בתל פוראן שבצפון הגולן הוא קורס. מאבד 10 ק"ג בשלושה שבועות. חולשה ושלשולים. "וזה לא נעים כשחיילים שלך סוחבים אותך ואתה עם קקי במכנסיים". על האלונקה המיטלטלת הולמת בו ההכרה שהכל מלחץ, מסטרס, מהדחקה. מחליט באבחה שיותר הוא לא חייל, לא מפקד, שתם הפרק הצבאי של חייו.
הצ'אקרה נפתחה
עם השחרור הוא מתחיל לעבוד כטבח בצפון. לילה אחד הוא חוזר הביתה ונופל להתקף חרדה ראשון. לא מצליח לצאת מהמקלחת, נשימתו נעתקת. שטוף זיעה ודמעות הוא מצליח לדדות אל מיטת אביו ולומר: "אבא, משהו לא בסדר איתי". אין כמו אבא להבין. הוא קם, מחבק, אומר מילים טובות, מחזיר למיטה. בבוקר הוא מבשר לבן שזה היה התקף חרדה.
אחרי שנה וחצי של אימה ובלהה הוא מגיע דרך טלפונים אל ענת סמסון־יופה. מקבל ממנה חיבוק מיידי והפניה אל פסיכולוג. דורון מרום הוא בוגר 669 ומתמחה בפוסט־טראומה. ליאור מאמין בו ונענה להצעתו לצאת לקרפטים. "וברומניה נפתחה לי הצ'אקרה".
תסביר.
"הבנתי שאני מדחיק כבר זמן רב את האובססיה שלי לקומדיה".
האובססיבי לקומדיה, הוא מפרש, רואה מדי יום שעות של סטנד־אפ, צופה בכולם גם במשעממים, הולך להופעות ומוציא על זה המון כסף, יושב מלפנים, יושב מאחור וחוזר קדימה.
נשמע כסוג של בריחה.
"כשאתה נותן למישהו להצחיק אותך, כשאתה נכנס למוח הדפוק שלו, אתה מניח למוח שלך, אתה לא חושב על עצמך, על כלום שקשור לחיים שלך. אתה מייצר סרוטונין, זה מבריא אותך".
איך תרמה רומניה לתהליך הזה?
"תוך כדי מסע הבנתי שהתנהגות האנשים מעניינת אותי. הסתכלתי מה מצחיק בכל אחד, רשמתי על דף, התחלתי לחקות".
בשובו לארץ נרשם לסדנת כתיבה של המשורר אילן שיינפלד. עלה לראשונה על במה ב"קשיו" בקריית שמונה. הצופים - בעיקר חברים - סבלו שעתיים, הוא הבין שעליו לקצר. להדק. המשיך להתנפל על כל במה אפשרית. בירה, המבורגר, הוצאות נסיעה והוא בעניין. עכשיו הוא משתתף בקבוצת ארבעה קומיקאים. בכל פעם עובדים על קטע של ארבע דקות ומציגים ב"קאמל". כשהוא עולה ללא הקנאביס הרפואי, משהו פגום בחיבור שלו לקהל. באנרגיות. כשהוא עולה מסטול כיף לו, הוא נהנה והוא מצחיק, והקהל מת עליו. עכשיו הוא מחפש את האיזון. להיות מסטול ללא קנאביס. לשעשע ללא עזרת מריחואנה.
מה התוכניות?
"אני מבשל פצצה גדולה. קרא לזה 'עיבוד קומי של חוויות לחימה'".
מה זה?
"דמיין אותי מופיע מול 30 חברים של 'בשביל המחר' ומאלתר קטעים מהקהל. איפה שירתָּ? מה עשית? ואני אגיד משהו מצחיק לגבי מה שקרה לו וכולם יצחקו".
ומה אתה מתכנן לעצמך מחוץ לבמה?
"לא לריב, לא להתעצבן, לא לטרוק, לא לצעוק, לא לשבור, לא להאשים, לא להתקרנף - מלא לא, לא, לא".
מה כן?
"לחייך, להצחיק, לחיות".
***