בדבריו פירט גם את האופן שבו, לשיטתו, כבר השתנתה תפיסת ההפעלה של ישראל בשדה הקרב. "ערב המלחמה, הסתבכנו עם אוהל מצ'וקמק של חיזבאללה במשך חודשים. היום אין דבר כזה יותר. טרור שמתחבא מאחורי אוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי - איפה שיש טרור, מפנים את האוכלוסייה לשם הגנתה, ומשמידים את כל תשתיות הטרור. כך בעזה, כך בלבנון עכשיו, כך במחנות הפליטים בצפון השומרון". הוא הוסיף כי "ביהודה ושומרון אנחנו עוד עמוק בקונספציה, יש עוד הרבה עבודה".
"הפכנו לבריון השכונתי"
בהמשך תיאר סמוטריץ' גם שינוי שלדבריו חל באופן שבו ישראל נתפסת בעיני אויביה. "פעם תקיפות בביירות היו איום בלתי ממומש, היום אנחנו מורידים בניינים בדאחיה באמצע היום, וכך צריך להיות. סיימנו להכיל", אמר. לטענתו, "אנחנו רואים את זה במודיעין - מפחדים מאיתנו. אנחנו נתפסים לא צפויים ואמיצים מאוד, לפעמים אפילו מדי, וכך צריך להיות. הפכנו לבריון השכונתי, במובן החיובי של המילה".
עוד תיאר סמוטריץ' את "תמונת הניצחון" הרצויה מבחינתו: "מדינה קצת יותר גדולה, שיודעת להגן על עצמה הרבה יותר". לדבריו, בניגוד לתפיסה שלפיה "רגל מדינית מסיימת" פירושה נסיגה משטחים שנכבשו, הפעם, לדבריו, "תהיה רגל מדינית מסיימת, אבל היא תהיה הפוכה... שתממש ותקבע את הישגי המלחמה עם רצועות ביטחון והתיישבות".
"צה"ל סבל במשך שלושה עשורים מאנורקסיה"
בריאיון התייחס שר האוצר גם למחיר המיידי של תפיסת הגנה כזו - כוח האדם. לדבריו, "עם ישראל חייב להוריד את הכובע ולהרים על נס את משרתי המילואים", אך הודה כי "יש פה בעיה קשה". הוא טען כי צה"ל "סבל במשך שלושה עשורים מאנורקסיה", כחלק מתפיסה של "הצבא הקטן והחכם שלא צריך לנהל מלחמות גדולות", והוסיף כי לצבא "לוקח זמן לגדול". בעניין הזה, אמר, יש לו "ויכוח נוקב עם צה"ל מהיום הראשון", ואף טען כי הצבא "נכשל טוטאלית באירוע הזה".
סמוטריץ' קשר את תפיסת הביטחון החדשה גם לחזון רחב יותר של עצמאות מדינית, כלכלית ואסטרטגית. לדבריו, "יש לנו היום בבית הלבן נשיא שהוא נס, אין ספק. אבל אנחנו לא בונים על זה לטווח הארוך". במקום זאת, אמר, עתידה של ישראל תלוי ב"נכסיות שלה" - הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינה טכנולוגית. הוא צפה כי בעתיד יקום "ציר יבשתי חדש, שעוקף את מצרי הורמוז ובאב אל-מנדב ומעביר סחורות ואנרגיה מהמפרץ הפרסי דרכנו לאירופה", וכי ישראל תהפוך למרכז של ידע, חדשנות ביטחונית והייטק.
לפי אותו ניתוח, מומחים מגדירים את המגמה הזו כמעין "דוקטרינת נתניהו" מתהווה, שבמרכזה מלחמות מנע נגד איומים פוטנציאליים והחזקת שטחים במדינות שכנות לצורכי ביטחון. מנגד, בכירים לשעבר וחוקרים מתחו ביקורת על הגישה, ותיארו אותה כ"תפיסת ביטחון לאומי פוסט-טראומטית", שלדבריהם נשענת יתר על המידה על כוח צבאי על חשבון יוזמה מדינית.
אלא שגם מבקריה וגם תומכיה של הגישה החדשה מסכימים על נקודה אחת: המחיר שלה כבד. צה"ל פועל כיום בכמה זירות במקביל - בעזה, בלבנון, בסוריה, ביהודה ושומרון, ובמקביל גם מול איראן - והעומס על הסדיר והמילואים הולך וגובר. על פי הרקע שצורף, בצמרת הצבא כבר הזהירו מהמחסור בכוח אדם ומהקושי להחזיק לאורך זמן היקף כזה של פעילות.
התרעות פיקוד העורף