ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, פגש אבי אשכנזי את סרן ס', קצין עם סיפור חיים שנשזר בתוך ההיסטוריה המדממת והגבורה של השנים האחרונות. ס' גדל באשקלון, התגייס לגבעתי ועבר מסלול פיקודי מלא, עד לאותו בוקר של ינואר 2015 ששינה את חייו לעד. לאחר פציעה קשה ושיקום ארוך כנכה צה"ל, הוא מצא את עצמו בשביעי באוקטובר בביתו באשקלון, מבין שהמלחמה קוראת לו שוב. הפעם, הוא חזר כדי להקים יחידה חדשה כחלק מלקחי המחדל – פלוגה לוחמת באוגדת "דוד" (אוגדה 96), שנושאת את שמו של חברו הקרוב שנפל מול עיניו.
"נכון. אחרי אירוע שעברתי בשירות הסדיר שלי, הוכרתי כנכה צה"ל. היה לי פטור, אבל בין ה'לא צריך' לבין המצב של המדינה היום – יש עולמות שלמים. גדלתי כל חיי באשקלון, כל שירותי היה בעזה, ביו"ש ובלבנון. אחרי מה שקרה בשביעי באוקטובר, לא יכולתי להישאר בצד".
"שאלתי חייל שהיה לידי: 'אני שלם? הלכה יד? הלכה רגל?'"
"היינו באימון ופתאום הקפיצו אותנו לצפון. עלינו חמישה כלים, סיור רגיל על ציר אזרחי לצורך היכרות עם הגזרה. היינו ברכבים לבנים, 'דימקסים' וסופות. בשלב מסוים המג"ד אמר שהציר מאוים והחלטנו לעשות סיבוב פרסה. נוצר מצב שהרכב שהיה אמור להיות מאחוריי, הפך להיות הרכב השני בשיירה – והוא זה שחטף את הטיל הראשון. אם הייתי מתעקש יותר על המקום שלי בשיירה, יכול להיות שלא היינו מדברים היום. הכל נכתב מלמעלה."
"טיל קורנט זה טיל נגד טנקים שאתה לא רואה מאיפה הוא בא. הטיל הראשון פגע בדימקס, היא פשוט עפה באוויר. לא נותר סיכוי לאף אחד שם. אני זוכר את הרגע שבו ניסיתי לפרוק מהרכב שלי, אבל חגורת הבטיחות נתקעה. נלחמתי בה עד שהשתחררתי. נכנסנו לתעלה ואז הגיע מטח של עוד חמישה טילים. שם נפצעתי".
סרן ס': "חטפתי המון רסיסים בכל הגוף ובפנים. היה שטף דם רציני, איבדתי חלק מהשמיעה ואני חי עם טינטון קבוע שהפך להיות 'חבר' שלי. באותם רגעים, מרוב אדרנלין, לא הרגשתי כלום. שאלתי חייל שהיה לידי: 'אני שלם? הלכה יד? הלכה רגל?'. הוא סרק אותי ואמר: 'הכל טוב אחי, קצת דם'. אבל בקרב הזה איבדתי שני אחים לנשק: את רב-סרן יוחאי 'ג'וחה' קלנגל ואת סמל ראשון דור חיים ניני ז"ל".
סרן ס': "היו לי תוכניות להמשיך לקורס מ"פים, אהבתי את המקצוע, אבל נאלצתי להשתחרר כנכה צה"ל. התחלתי את החיים מחדש – לימודים, הקמת עסקים עם אחי, משפחה. שירות מילואים לא עשיתי בגלל הנכות והפטור. סוג של 'נרדמתי' לתוך השגרה, עד שהגיע השביעי באוקטובר."
"אני שומר שבת. שמענו את האזעקות, ואחת השכנות צעקה לנו מה קורה. קיבלתי את 'הצ'אפחה של החיים'. הבנתי שאני לא חלק מהמערכה וזה תסכל אותי. אשתי ראתה את זה ואמרה לי: 'לך תעשה מה שאתה צריך'. התקשרתי לכל מי שאני מכיר, אמרתי 'אני אבוא לכל תפקיד, אין לי אגו'. בסוף המפקד שלי מהעבר התקשר ואמר לי: 'רצית להיות מ"פ ולא הספקת, נכון? אני נותן לך הזדמנות'. אמרתי לו מיד כן."
"חד משמעית. הפלוגה נקראת 'פלוגת ג'וחה' על שם רב-סרן יוחאי קלנגל. הוא היה אדם מיוחד, מנהיג, דמות לחיקוי. היום כל חייל בפלוגה יודע מי זה ג'וחה. שלחתי לאבא שלו סרטון תדמית של הפלוגה מהאימונים עם התמונה של הבן שלו. היה לי חשוב שהוא יהיה גאה. הפלוגה הזו היא זיכרון חי."
"זה מה שמדהים. כולם הגיעו עם פטור. אנשים שהצבא אמר להם 'תנוחו בבית', חלקם בגלל גיל, חלקם בגלל פציעות. אין פה עניין של כסף או חובה – זו נטו ציונות. אני לא צריך להתעסק במשמעת, כולם רוצים להיות פה. אנחנו 'חטיבת בזק' – הציוד והנשק אצלנו בבית. ברגע שיש אירוע, תוך שעות בודדות אנחנו בגזרה."
"אחד הלקחים מהשבעה באוקטובר הוא שלא מספיק 'צבא קטן וחכם'. האוגדה שלנו נועדה לתת מענה של הגנה מרחבית. הפלוגה שלי מורכבת בעיקר מתושבי אשקלון. היעד הוא להגן על העיר, לסגור גזרות כמו זיקים או חוף הים במקרה של חדירה. במקביל, אנחנו אחראים על הצד המזרחי של המדינה, בקעת הירדן. אנחנו צריכים להיות מוכנים לזה שהאויב יגיע מכל מקום."
"כשאני עושה טוב, אני עושה טוב לעצמי. אני לא מסתכל על מי שלא עושה. האם הצבא צריך עוד לוחמים? חד משמעית. האם המדינה צריכה לעודד אותם? כן. אבל אני לא מחכה לאף אחד. יש לי מיליון סיבות למה לא – העסק, התינוק, הפציעה – אבל יש סיבה אחת גדולה למה כן: אם לא נתעורר אחרי השביעי באוקטובר, אני לא יודע מה עוד צריך לקרות. אני קורא לכל מי שקיבל פטור ורוצה לתרום – תצטרפו אלינו. הרוח מנצחת הכל".
התרעות פיקוד העורף