מאחורי הודעות חמאס על הקפאת מגעים, מאחורי ההאשמות נגד המתווכים ומאחורי הפגישות המתוקשרות באיסטנבול ובדוחה, מתנהל בשבועות האחרונים קרב מסוג אחר. לא קרב של רקטות, מנהרות או חוליות חמושות, אלא קרב על הזמן. מבחינת חמאס, כל יום שבו אין ממשלה חלופית בעזה, אין כוח שיטור חדש, אין חזרה ממשית של הרשות הפלסטינית ואין מנגנון בינלאומי שמפקיע ממנו את השליטה - הוא יום שבו הארגון נשאר במשחק.
חמאס הבין היטב את המשמעות. אם מלדנוב יצליח, ייתכן שהרצועה תתחיל לנוע לעבר מבנה חדש: ממשלת מומחים, כוח ביטחוני חלופי, מעורבות בינלאומית ואולי גם חזרה מסוימת של הרשות הפלסטינית. אם הוא ייכשל, יתעייף או יידחק החוצה - החלופה הטבעית תהיה שוב חמאס. לא משום שהציבור בעזה בהכרח רוצה בו, אלא משום שלא יישאר גורם אחר שמסוגל לשלוט.
גורמים המעורים במגעים אומרים כי חמאס מאותת על נכונות מוגבלת בלבד - העברת סמכויות אזרחיות לגורם פלסטיני או בינלאומי, ואולי אף ויתור חלקי על נשק של מנגנוני ביטחון פנימיים - אך לא פירוק של הזרוע הצבאית. "זה רחוק מאוד ממה שישראל וארה"ב דורשות", אמר גורם מדיני.
בוושינגטון מבהירים כי חמאס לא יוכל להמשיך לשלוט בעזה. שגריר ארה"ב באו"ם מייק וולץ אמר כי חמאס "לעולם לא ישלוט שוב" ברצועה - אמירה שנועדה לסמן את גבולות הגזרה של הממשל האמריקאי בכל הסדר עתידי. ההערכה האמריקאית היא שככל שיצטמצמו האפשרויות של הארגון, הוא ייאלץ להתגמש. לפי כל הסימנים מהיום, חמאס עדיין אינו קרוב לשם. גם בישראל אין נכונות לקבל מתווה שישאיר את חמאס חמוש. הדרג המדיני מתנגד לכל אפשרות של "חמאס אזרחי עם נשק", ורואה בכך סכנה ביטחונית ארוכת טווח.
כמו כן, מאחורי הקלעים מתנהלים גם מאמצים לגבש קואליציה אזורית שתיקח חלק בניהול הרצועה - עם מעורבות אפשרית של מצרים, מדינות המפרץ וגורמים בינלאומיים. גם שם חוזרת אותה הסתייגות: בלי פתרון לשאלת הנשק, קשה לראות כיצד ייווצר מנגנון יציב בעזה.
חמאס מסמן את מלדנוב
זו הסיבה שבימים האחרונים החל הארגון לכוון אליו אש פוליטית. בעיתון “א-שרק אל-אווסט” צוטטו מקורות בחמאס שטענו כי בתנועה שוקלים להקפיא את המגעים עם מועצת השלום. הנימוק הרשמי: מלדנוב ושותפיו אינם מצליחים לכפות על ישראל לעצור את האש. אחד המקורות אף האשים אותו בהטיה לטובת ישראל. אבל מאחורי ההאשמה הזאת מסתתר מסר עמוק יותר: חמאס מנסה להפוך את המתווך לבעיה, כדי שלא יצטרך להתמודד עם תוכן ההסדר שהוא מנסה לקדם.
מלדנוב הגיע לישראל במסגרת המאמץ לקדם את פעילות "מועצת השלום" - הגוף הבינלאומי-אזורי שמבקש לגבש מנגנון לניהול ושיקום הרצועה לאחר המלחמה. בפגישה השתתפו גם גורמים אמריקאים, והיא עסקה בעיקר בייצוב האזרחי בעזה ובהקלות הומניטריות אפשריות. בין היתר, מלדנוב מבקש מישראל להקל בהכנסת פריטים הומניטריים לרצועה ולהגביל את הפעילות הצבאית בעזה - שתי דרישות שמעוררות מתיחות קבועה בין ישראל לבין הגורמים הבינלאומיים המעורבים במתווה.
טורקיה נותנת גב, הציבור בעזה מחפש חלופה
הפער מול יהודה ושומרון בולט במיוחד. שם, התמיכה בהמשך שלטון חמאס בעזה עומדת על 54%. הנתון הזה מספר סיפור פשוט: מי שחווה את הרצועה מבפנים, את ההרס, העקירה והמחיר היומיומי, נוטה יותר לחפש חלופה. מי שצופה מבחוץ, רואה לעיתים את חמאס דרך משקפי התנגדות וסמליות, ולא דרך ניהול החיים עצמם.
לכן המאבק הנוכחי הוא לא רק על מלדנוב, ולא רק על הפסקת אש. זהו הקרב על השאלה מי יכתוב את הפרק הבא של עזה. ישראל רוצה לפרק את כוחו של חמאס. האמריקנים והמתווכים מנסים לייצר מבנה חלופי. קטר וטורקיה שומרות על ערוצי השפעה. וחמאס, מצדו, עושה את מה שהוא יודע לעשות היטב: מושך זמן, מייצר משברים, מסמן אויבים חדשים ומחכה שהעולם יתעייף. אם זה יקרה, הוא לא יצטרך לנצח בבחירות, לזכות באמון מחודש או להציע חזון אזרחי לרצועה. הוא יצטרך רק להישאר האחרון שעומד.
קרב הירושה של חמאס
הבחירה ביניהם היא לכן הרבה יותר מקרב אישי. היא מבחן כיוון. האם חמאס, אחרי המכות שספג מאז 7 באוקטובר, יפנה עוד יותר לעבר איראן והקו הצבאי-אידיאולוגי הקשיח, או שינסה לבנות מחדש את מעמדו דרך דוחה, אנקרה והמערכת הערבית. במילים אחרות: האם הארגון מבקש להתבצר, או לשרוד באמצעות התאמה מחודשת למציאות.
גם ברצועת עזה עצמה כבר נבחר, לפי דיווח בערוץ הקטארי "אל-ערבי", מנהיג חדש - אך שמו עדיין לא פורסם. העמימות הזו אינה מקרית. בעידן שבו כמעט כל בכיר בחמאס הוא יעד פוטנציאלי, גם שם הוא נכס ביטחוני. עצם ההסתרה מלמדת עד כמה הארגון מתנהל כיום בין צורך להפגין המשכיות שלטונית לבין החשש לחשוף את מי שאמור לשאת אותה.
אבל מתחת למעטפת הזו מסתתר משבר עמוק. חמאס של 2026 איננו חמאס של ערב 7 באוקטובר. הוא איבד מנהיגים, תשתיות, מקורות כוח וחלק ניכר מהיכולת לשלוט ברצועה כפי שעשה בעבר. הבחירות הפנימיות אמורות לסמן יציבות, אך הן מתקיימות דווקא ברגע שבו הארגון נדרש להוכיח לעצמו, לתומכיו ולפטרוניו שהוא לא הפך מאיום אזורי לגוף שמנסה בעיקר לא להתפרק.
לכן הקרב בין אל-חיה למשעל הוא גם הקרב על הסיפור שחמאס מספר על עצמו. אל-חיה מסמל המשכיות של הקו העזתי, המחובר יותר למחיר הדמים ולציר האיראני. משעל מסמל את חמאס של החוץ - זה שמכיר את הבירות הערביות, את דוחה ואנקרה, את הצורך לדבר בשפה מדינית גם כשהארגון ממשיך להחזיק בתפיסת ההתנגדות.
בסוף, מי שייבחר לא יקבל לידיו ארגון מנצח, אלא ארגון שמנסה להישאר רלוונטי. וזה אולי ההבדל הגדול: בעבר הנהגת חמאס ביקשה להרחיב כוח. היום היא קודם כול מנסה לשמר אותו.
התרעות פיקוד העורף