המפגש עם הקשישה שגרה סמוך לאושוויץ שינה את תפיסתי | כרמית ספיר ויץ

לפני שנים מספר צעדתי במצעד החיים מאושוויץ לבירקנאו ביום השואה והגבורה, יחד עם כ־10,000 צעירים וצעירות יהודים ולא יהודים מ־40 מדינות בעולם. אין דבר שיכול להכין לקראת הביקור במחנות השמדה. לא העדויות, לא הידע שנצבר. אכן "פלנטה אחרת", במילותיו של הסופר יחיאל די־נור, ק.צטניק, כפי שתיאר בעדותו במשפט אייכמן.

כל סט הערכים שהכרתי עד לביקורי שם התגלה כחסר משמעות או תוקף. אחסוך בתיאורים מכיוון שיום השואה בפתח, וסביר להניח שהעדשות כבר מכוונות לפניהם חרושות הקמטים של הניצולות והניצולים שעודם בחיים. הם יודעים לספר הרבה יותר טוב ממני וכדאי להקשיב להם.

דברים רבים לא מרפים ממני מאז. אחד מהם, שלו אקדיש את טורי האישי, הוא המפגש עם קשישה פולנייה שגרה במרחק כ־150 מטרים מהשער של אושוויץ. לקראת סיום המצעד ביקשתי ממנה בשפה שבורה רשות לעבור את הגדר לחצר ביתה. תקשרנו בעיקר באמצעות תנועות ידיים. אחת מהן זיהיתי בוודאות. זו שאומרת: "אני כאן הוווו, מזמן מזמן". בשלב מסוים המדריכה הגרמנייה שדלקה בעקבות הילדה המגודלת הסוררת - זאת אני - גררה אותי באיפוק אירופי אל מחוץ לחצר. לפני כן הספקתי לשאול בסיועה את הזקנה זהובת השיניים אם הייתה שם בזמן אמת. מהר מאוד מש החיוך מעל פני שתיהן. המדריכה סימנה שהשעה מאוחרת ומחכים לנו.

הזקנה הייתה כבת 94. חישוב פשוט: בזמן המלחמה הייתה כבת 18. גם אם נולדה באותו בית צמוד־אושוויץ, רוב בתי הכפר הסמוך נהרסו כדי לפנות מקום לצריפים ולמשרפות. מבנים בודדים הושארו לשימוש האס־אס. ב־1945, עם שחרור המחנה, תושבי הכפר ששרדו חזרו אליו כדי לבנות את חייהם מחדש. מצידו האחד של קו הגדר גידלו ירקות ותלו את הכבסים. ובצד השני, ידוע מה בצד השני.

ערב לפני הטיסה ארצה ישבתי עם המדריכה הגרמנייה על כוס קפה. דיברנו על החיים, ואחרי ששיתפנו זו את זו בסיפורי הווי משפחתיים, סיכמנו שמוסד הסבתאות הוא מתנה יקרת ערך. שביל השיחה הערמומי הוביל אותנו שוב לשיחה על מי שהיו שם בזמן אמת, ואומי שלה בהחלט הייתה שם.

השאלות שלי, היהודייה הישראלית שמסרבת לפחד בעיקר כי יש לה בית, עלו בזו אחר זו. שיעורי ההיסטוריה שלמדתי ממורתי הנפלאה הדסה זילברמן, וחשבתי שנעלמו אחרי מבחן הבגרות, צצו ועלו: איפה הייתה סבתה ומה עשתה בזמן המעבר של גרמניה מדמוקרטיה לדיקטטורה נאצית עם מינויו החוקי של אדולף היטלר, יימח שמו, לקנצלר? כיצד הגיבה כשהנאצים ניצלו את שריפת הרייכסטאג במטרה להעביר צווי חירום שביטלו את זכויות האזרח, ובהמשך העבירו את "חוק ההסמכה" שריכז את כל סמכויות החקיקה בידי הממשלה? מה אומי סיפרה לה שחשבה כאשר נודע לה שהיטלר איחד את תפקידי הנשיא והקנצלר והפך לשליט יחיד, "פיהרר", שהצבא נשבע לו אמונים אישית?

מה ידעה סבתה על חוקי נירנברג, ששללו מהיהודים את אזרחותם והפכו את הגזענות לחוק מדינה? האם הפסיקה לקנות בחנויות של יהודים וסירבה לקבל מהם טיפול? עוד ועוד שאלות. האם זכור לה הרגע שבו ספרי הלימוד הישנים נעלמו ובמקומם הופיעו ספרי חשבון שבהם התבקשה לחשב כמה עולה קצבת קיום של חולה נפש למשלם המיסים הגרמני, וכמה דיור לפועלים היה אפשר לבנות בכסף הזה? ובשיעורי ביולוגיה, האם גם אותה אילצו למדוד במחוגה את רוחב אפן וגולגולותיהן של חברותיה לכיתה כדי להוכיח מי שייכת לגזע הארי?

מה הרגישה כאשר נודע לה על הקמת מנגנונים כמו הגסטפו והאס־אס, שהפעילו מערך של מעצרים ללא משפט, עינויים ומחנות ריכוז, ראשית למתנגדים הפוליטיים? האם היו במשפחתה מתנגדים פוליטיים או שכולם יישרו קו? האם לקחה חלק בפולחן האישיות סביב היטלר? האם ידעה שהאיש הקטן, המגוחך והרשע שכה רבים מכרו לו את נשמתם, זכה בחדרי חדרים בתואר "Der Furzer" ("הפלוצר") בגלל הריחות הרעים שנדפו ממנו? האם ידעה שהיה נרקומן?

יש שיאמרו שלא מנומס מצידי לשאול כאלה שאלות. להם אמליץ לשמוע את האמת מניצולות וניצולי שואה או לבקר במוזיאון "יד ושם". כך או כך, לא קיבלתי מהמדריכה תשובות. את אלו ההיסטוריה מספקת.

מהו החומר שאוטם את נקבוביות הנפש כך שאינן שומעות עוד את קולות הבכי, הייאוש והזעקות? מה עלול לסמא את עיניו של בן תמותה אחד עד שתינוק לא עוד ייראה בעיניו כתינוק וסבלו של בן תמותה אחר לא ייגע בו? והריחות, מה איתם? על השאלות הללו אולי גם ההיסטוריה לא תוכל להשיב.