יש עוד משהו, והוא גדול אפילו יותר מהסיפור האיראני. אני מדבר על הסיפור האמריקאי. על הברית האסטרטגית בין ישראל לארה"ב, שהיא הנכס הביטחוני, המדיני והכלכלי הכי גדול של מדינת היהודים, בסדר גודל מכל שאר הנכסים.
הסלידה מישראל בולטת בקרב הדמוקרטים, אבל קיימת וצומחת גם בקרב הרפובליקנים. בשתי המפלגות, רוב המצביעים מתחת לגיל 50 נגדנו. המספרים האלה קשים לעיכול. אנחנו בעצם מתחלפים עם הפלסטינים. בקצב הזה נהפוך למוקצים מחמת מיאוס.
אי אפשר לפטור את נתניהו וממשלתו מהאחריות הישירה. זה החל בבוטות שבה בעט נתניהו בעיקרון המקודש של אי־התערבות בפוליטיקה האמריקאית הפנימית ושמירה בכל מחיר על התמיכה הדו־מפלגתית בישראל.
ובכן, עכשיו הסופה שזרע מתרגשת על ראשנו. יותר ויותר כלי תקשורת ומובילי דעת קהל אמריקאים תולים בנתניהו את האשמה בגרירתו של טראמפ למלחמה, שנתפסת בעיני רוב הציבור האמריקאי כמלחמת שולל מיותרת. אם זה אכן ייגמר בפיאסקו (צריך להתפלל שלא), לא ייקח הרבה זמן עד שישראל תהפוך לשעיר לעזאזל של ציבורים נרחבים בארה"ב, וחלק ניכר מהמפה הפוליטית.
צריך לקוות שהסחף הזה ייבלם. הבעיה היא שנתניהו לא לומד לקח. הוא מחדלן סדרתי. בשנת 2001 הוא נסע לקונגרס האמריקאי וישב שם מול המחוקקים כדי לשכנע אותם שאמריקה חייבת לפלוש לעיראק ולהפיל את המשטר של סדאם חוסיין. הקטע כולו מצולם וקיים ברשת. זו הייתה אמריקה של אחרי פיגועי 11 בספטמבר ואחרי הפלישה לאפגניסטן, אבל האמריקאים חיפשו מטרות נוספות להוציא עליהן את הזעם.
התרעות פיקוד העורף