שני משפטי הפתיחה האלו מרחפים מעל האומנות - מעל הספרות במקרה של טולסטוי, ומעל המוזיקה במקרה של טסה - מכיוון שהם מעניקים לגיטימציה, בצורה הפואטית ביותר, למציאות רבת האומללות והכישלונות של כולנו.
לפני כמה ימים שייטתי באוטו בנתיבי איילון, בין השלטים העצבניים של מופע פסיכדלי לילדים למבצעים ״חסרי תקדים״ ברשת קמעונות גדולה, ופתאום השיר של טסה החל להתנגן ברדיו. כמו תמיד שורת הפתיחה המוחצת תפסה את תשומת ליבי, וכמו תמיד חשבתי לעצמי כמה שהמשפט הזה נכון וכמה שהוא משקף פילוסופיית חיים שראוי לחיות אותה. פילוסופיית חיים שאומרת שעדיף לקחת את הסיכונים בשביל הסיכוי - גם אם הוא קלוש - להגשים חלומות, מאשר להתכדרר בתוך הפחדים של עצמך ולחיות חיים קפואים.
אני יודע דבר או שניים על כישלונות. בשנים האחרונות אני חוצה את המציאות יום אחרי יום בתחושה שחיי הם מין אסופה של טעויות שהתגבשה לה לכדי משהו שבטעות ניתן לכנות קיום. חיי כוללים יותר מדי ניסיונות מתחום החלומות במגירה - שהפכו להם לכישלונות מפוארים.
האמת היא שאני קם כל בוקר ומרגיש כמו בניין מתפורר שזועק שיעשו לו “פינוי־בינוי" אבל אף אחד לא מתייחס אליו. שנים אני רוצה שיפַנו ויבנו אותי, או לפחות יפנו, אבל כלום לא קורה. לא מזמן נשאלתי בתוכנית טלוויזיה שהוזמנתי אליה מה אני בעצם - עיתונאי? סופר? תסריטאי? איש תקשורת? (הם רצו לדעת בשביל הכיתוב מתחת לשם שלי בריאיון). ואז הבנתי שאני לא ממש יודע מה לענות, ואני לא יודע אם יש תחום שבו השגתי דריסת רגל משמעותית כך שהוא יבלוט מעל התחומים האחרים. אני כל מיני דברים, עניתי לבחורה ששאלה אותי, תחליטי את מה אני לדעתך.
אני תמיד נכנס לדכדוך מסוים כשאני הולך ברחוב ורואה כל מיני אנשים שנדמה שיש להם לאן להגיע והם יודעים איך להגיע לשם. מבחינתי זה רק מדגיש את היותי ההפך הגמור מהם - את היותי מישהו שאפשר להכתיר אותו כ"פספוס כרוני" ומישהו שבהחלט לא הגשים את הפוטנציאל המלא שלו ושבאופן סדרתי ברגעים הגדולים באמת בחייו הוא תמיד פישל. אני לא אומר את זה ממקום של רחמים עצמיים אלא מתוך ידיעה והשלמה עם היותי אדם בן 43 שהתגלגל להיות משהו רחוק ממה שחשב שיהיה, ממה שקיווה שיהיה.
יש סיפורים על אנשים שתפסו את עצמם בגיל מאוחר יחסית, התעשתו והגשימו חלומות שהם חלמו כשהיו צעירים יותר - רק באיחור. חולמים בזמן באמת ומקיימים בשוטף פלוס 30 שנים. אולי אני אהיה מאלו.
זה לא שלא עשיתי כלום. עשיתי שני ילדים מופלאים, אמרתי ״אני אוהב אותך״ לנשים הנכונות ברגעים הנכונים (לרוב זה היה באמצע הלילה), הגעתי למצב שבו יש דולפין שנקרא על שמי (נשבע), ניצחתי בטורניר שש־בש של מחוז גוש דן, הייתי כמה פעמים פרצוף מוכר בתשחץ בעיתון יומי, וגם כתבתי סדרת טלוויזיה ומאות טורים שבמסגרתם ניסיתי (ולעיתים גם הצלחתי) להגיד כל מיני דברים, אבל האמת היא שלתחום הכתיבה הגעתי ממש בטעות. לא הגעתי לזה כי ראיתי בכתיבה משהו נשגב כמו שהרבה כותבים אחרים חשים. הסיבה שהתחלתי לכתוב הייתה כי רציתי לדבר עם אבא שלי והוא לא דיבר על שום דבר חוץ מעל דברים שקשורים לכתיבה, והיה לי ברור שאם אני רוצה לדבר איתו - אני צריך להתחיל לכתוב.
אז התחלתי לכתוב, ואיכשהו - לעומת כל שאר הדברים שעשיתי בחיי עד כה - יצא שלא נכשלתי בזה כישלון טוטאלי ובעיקר קרה מה שרציתי שיקרה - הכתיבה אכן קירבה מאוד בינינו. העניין הוא שאבא שלי כבר מזמן מת ואני תקוע עם הכתיבה.
בינתיים, כל עוד אני עצמי עדיין בחיים, אני עושה את הפעולות היומיות הנדרשות ממני. לוקח את הילדה לגן, מכניס בגדים למכונה לפי צבעים, שולח הודעה באפליקציה לרופא שיחדש את המרשמים שבוע לפני שהתרופות נגמרות, משלם את החשבון בכביש 6, מדרג את חוויית השירות של התשלום באתר של כביש 6, ומפעיל אפליקציות חניה היכן שצריך. אבל אני לא מבין איך זה קרה לי, אני מרגיש שרק לפני שנייה נולדתי, למדתי ללכת, התחלתי לדבר, למדתי לרכוב על אופניים - ופתאום, בלי לשים לב, אני אדם מבוגר שמציית להוראות של מדיח הכלים ושל המיקרוגל, נותן צ׳ק של 600 שקל כשאני מגיע לחתונה, עושה בדיקות דם אחת לשנה, וכמובן עומד בתורים. אני עומד בתורים בקופת החולים, בסופר־פארם, בסופרמרקט, בבנק, בעירייה (וכמעט אף פעם לא עוקף).
האמת שלא תמיד אני עומד בתור, כלומר הרבה פעמים זה נעשה גם בישיבה. אני מגיע לזירת ההמתנה, מקבל פתק עם מספר ואז יושב בכל מיני כיסאות עם הפתק הזה וממתין לתורי.
אני יושב לי בשקט בכיסא ומחכה, אבל פתאום יש איזה מישהו עם מספר כמו H508 שמגיח משום מקום ואתה מנסה להבין מה קורה. אתה מספר 58 וקראו למספר 57, אבל פתאום אחריו מגיע איזה מספר E201, ואתה לא מצליח להבין את זה. פעם מספר היה מספר. מספר שיכולת לסמוך עליו. פעם אחרי 57 הגיע 58 ואחריו 59, היום אתה לא בטוח בכלום.
התרעות פיקוד העורף