כן, קצת מוזר לכרוך סרט ילדים במיניות, אבל במגבלות המהוגנות של תכנים לכל המשפחה, סצינת האביב בסרט עוסקת כולה בהתנגשות המרהיבה שבין הורמונים גועשים לפעילות מוחית סדירה, המנוע המחולל של התשוקה, החוט המקשר בין יצר ליצירה.
דירתנו היא עורפית, פונה לתוך גינה שהיא כמעט כחורשה: עצי מחט ועצי נוי, פיקוסים ועצי פרי. המיקום הלא שגרתי הזה מונע מאיתנו שמש ישירה (קר בחורף ובאביב, אבל נעים יחסית בקיץ ובסתיו), אבל מזכה אותנו במתנה גדולה בכל בוקר: להתעורר לשירת הציפורים.
לאלה, כך למדתי, יש סדר הופעה קבוע: קריאת העורב משמשת ליתר בעלי הכנף כנקישת שרביט מנצחים על הדוכן, או אז פוצחים בשירה המיינות והבולבולים, העורבנים שחורי הכיפה והשחרורים. לשמחתי אני משכים קום מטבעי, לכן מתאפשרות לי דקות ארוכות של יקיצה איטית לקול שירת הציפורים, שבאביב היא כמעט מחרישת אוזניים.
לנו, הישראלים, יש עוד סימן לאביב, כי עם התבהרות השמיים מתקדרים הלבבות ומרצין המבט: מהחמה הכבושה שגואה בנו ביום השואה ועד למבט המצועף בעיניים והגוש המחניק בגרון נוכח פס הקול של יום הזיכרון.
מקודש לחול, תרתי משמע, כי עבורי נוסף עוד סימן מובהק לאביב השנה. כבר כתבתי כאן על ההתמכרות הבריאה שלי, שמבלי משים מלאו לה כבר יותר מחצי שנה: לשחות בים בכל יום קרוב לשעה.
ובכן, על החוף ועל החול פזורים ופזורות צעירים וצעירות, שלפחות מבחינת המראה נראים קרובים לשלמות. אני עוד מהדור שלא ידע חדרי כושר אלא בבגרותו ולא היה בעל מודעות לצריכת מזון בריאה. בדורי כמעט לא שמעו על יישור שיניים - ובטח לא על מה שמכונה "רפואה אסתטית". לא הכרנו הסרת שיער בלייזר (בטח שלא לגברים), לא מדדנו אחוזי שומן ועוד דברים מובנים מאליהם לבני ה-20 ומשהו היום.
אני יוצא משעה עם הראש מתחת לפני המים ולא יכול שלא להתפעל: מתי הפכו כולם ליפים כל כך ומשוחררים כל כך? בדור שלי נהגו הבנות ללכת לים עם חלק עליון של ביקיני ומכנסי ג'ינס גזורים שכיסו על החלק התחתון, בעוד היום נראים בגדי הים כמו יצירות מקרמה.
ההתבוננות הזאת מעבירה אותי במהירות שיא במנהרת הצניעות: הן רק לפני רגע יצאתי מהמים, כל שריריי מתוחים, כרסי נשאבת פנימה וכל מאודי אומר טרזן (אלליי, גם עולם הדימויים שלי כבר מזמן לא מעודכן). נתתי מבט חטוף סביב והנה נדמה לי שבכל רגע יכרוז המציל: "אדוני, אני מבקש ממך לעזוב את החוף! אתה מבוגר מדי, שמן מדי, קירח מדי, ואין לך מספיק קעקועים. נא לעבור לחוף הסיעודי!". כך, בבושת פנים אני מדדה אל הטיילת: כל העולם כבר חוגג את האביב ורק אני מתקרב אל סתיו חיי.
התרעות פיקוד העורף