בין נוסטלגיה למציאות: הדולר כבר לא מה שהיה | ניר קיפניס

ליום הולדת חמש קנו לי אופניים. מצד אחד שמחתי מאוד על המתנה היפה. מצד שני הם היו ירוקים, לא עניין פשוט לילד שהתאהב בדיוק באותה שנה בקבוצה הלא נכונה והמאוד לא ירוקה של חיפה.

מה הקשר בין האופניים שלי לדולר – מלבד הצבע הירוק? ובכן, אחרי שהרצתי כהוגן את אבי המנוח עד שלמדתי לדווש בעצמי מבלי ליפול, התחלתי לרכוב אל המרכז המסחרי הסמוך, מרכז זיו. ויסמן הספר ישב מחוץ למספרה שלו ביחד עם בתו ונכדו, וצפו בי: “בארצות הברית אופניים כאלה עולים 20 דולר”, פסקה הבת – ואז פרץ ויכוח בקשר לשער הדולר: האם הוא שש או שבע לירות.

שוויה של לירה, להזכירכם, הוא החלק העשרת־אלפים (10,000) של השקל שאנו משתמשים בו היום (עשר לירות – שקל ישן אחד, שקל חדש – 1,000 שקל ישן). את הוויכוח ההוא יישבתי רק היום, כשבדקתי את שער הדולר ב־1975. הוא אכן היה 6.4 לירות לדולר, כך שאין מנצח ברור בוויכוח בין ויסמן הספר ובתו.

ירוק שכולו שחור

11 שנים חלפו ואני כבר בסוף כיתה י”ב, מתכונן לנסיעה הראשונה שלי לחו”ל בלי ההורים. היעד – איטליה, שם אני אמור לפגוש את ש’, החברה שלי, שמטיילת שם עם משפחתה.

לראשונה בחיי אני מנפיק דרכון (עד אז הייתי רשום, כנהוג לגבי קטינים בעת ההיא, בדרכון של אמי), רוכש כרטיס טיסה מכספי החיסכון שנפתח לי בבר־המצווה, ו... עובר את טקס הישראבלוף הראשון בחיי: הקצאת מט”ח.

הסבר קצר לצעירים: באותן שנים אי אפשר היה לרכוש מטבע חוץ כחוק, אלא אך ורק בעת הצגת כרטיס טיסה בבנק – וגם אז, עד לגובה של מאה דולר בלבד (תקרה שאחר כך עלתה ולבסוף בוטלה). כל זה על הנייר: בפועל רכש הציבור ערמות של דולרים אצל חלפנים ברחוב - מה שנודע אז כ”תופעת לילנבלום”, על שם הרחוב שבו התנהל הסחר בתל אביב, אם כי אני כנער חיפאי רכשתי את הדולרים שלי אצל חלפני רחוב בעיר התחתית, ברחוב ששמו, כמה אירוני, רחוב הבנקים - אבל כדי להוכיח שהדולרים שבכיסך בעת טיסה לחו”ל הם “כשרים”, רכשת כמות סמלית בבנק, בשער חליפין גבוה, רק כדי להציג את הקבלה, אם תתבקש על ידי משטרת הגבולות בנתב”ג.

איך ידענו מה שער הדולר? פשוט מאוד – בעמוד הראשון של כל עיתון בישראל התפרסם שער הדולר היציג ולידו שער הדולר השחור. היש יותר ישראבלוף מזה? אגב, שער הדולר היה (בקירוב) שקל וחצי.

דירה להשכיר

שנות האינפלציה המטורפת במחצית הראשונה של שנות ה־80 קיבעו את הדולר כמטבע מרכזי בישראל. הדוגמה הבולטת ביותר היא הדולריזציה של ענף הנדל”ן: באייטיז, בניינטיז ואפילו בתחילת האלף הנוכחי, השקל שימש בענף הנדל”ן רק לצורך המרה לתשלום בפועל. כל היתר התנהל בדולרים.

את דירת המגורים הראשונה שלי רכשתי בשנת 1993 תמורת 123,000 דולר, שהיו כמעט 350,000 שקל (משמע, קצת יותר מ־2.83 שקל לדולר). זו הייתה דירת שניים וחצי חדרים במרכז תל אביב.

כמה שנים אחר כך חזר שוק הנדל”ן לדבר עברית ונטש את הדולר לאנחות.

שפל חדש

באמצע אפריל 2026 נחלש הדולר כפי שלא היה כבר עשרות שנים: בשבוע שעבר ירד שערו היציג אל מתחת ל־3 שקלים. מה זה אומר לישראלי פשוט כמוני? ובכן, לא הרבה.

אם אטוס כמתוכנן לסקר את משחקי המונדיאל בארה”ב, הרי שאחסוך לא מעט כסף כתוצאה מהמרה של שכר בשקלים להוצאות מחיה בדולרים. רק שבזה בערך מסתכמות ההשפעות על חיי.

לכאורה היו אמורות להיות תמורות נוספות, לחיוב או לשלילה. בצד החיוב, המחירים בסופרמרקט היו אמורים לרדת: הן המזון המיובא וחומרי הגלם לתעשיית המזון נרכשים במט”ח ונמכרים בשקלים. בפועל זה לא קורה, ולא יקרה אלא בשוליים. למה? כי התמחור לצרכן בישראל לא משתנה לעולם ופועל רק בכיוון אחד – למעלה.

בשוליים יהיה אולי צדיק בסדום שיוריד מחיר. אולי אם תכננתם לרכוש רכב מתוצרת ארה”ב תוכלו לקבל הנחה יפה. בכל השאר לא צפוי שינוי לטובה.

ומה עם שינוי לרעה? ובכן, גם זה רק בשוליים: היצואנים הישראלים שמשלמים בשקלים ומרוויחים בדולרים יפסידו לא מעט כסף. לכאורה זה עלול להביא לפיטורים. למה רק “לכאורה”? כי ממילא רוב היצואנים שיכלו להעתיק חלק ממרכזי הייצור שלהם לחו”ל כבר עשו זאת מזמן.

בתעשיית ההייטק הישראלית, היהלום שבכתר היצוא שלנו, רוב העובדים נמצאים כבר בחו”ל, שם שכר העבודה זול מבישראל. יפסידו כסף? ממילא רוב החברות כבר התייעלו והוציאו לחו”ל עבודה שאין סיבה מיוחדת שתיעשה בישראל.

גם רווחי התעשיות הביטחוניות ייפגעו, אלא שלמזלן זה מגיע בימי פריחה כה משמעותית, שהפגיעה לכל היותר תיאלץ אותן להסתפק (נניח) בעדן בן זקן במקום עומר אדם ביום הכיף הבא לעובדי החברה.

צרות של עשירים נוטות להפוך לבעיות קיומיות של עניים. לא הפעם – שער הדולר הנמוך ישפיע על חיינו רק בשוליים - אבל כרגיל במקומותינו, זה יהיה תירוץ נפלא ליישום תוכניות “התייעלות” למיניהן.