היות שאבי האומה, המתחזה לצ'רצ'יל, היה עסוק נורא בצבירת פריימים, הוא שכח לקחת אחריות על טבח 7 באוקטובר. גם המחוננת שכחה, זה אפידמי אצלם במפלגה הסרוחה, כמו שאר המפלגות בפוליטיקה דרעק שלנו. אז אי לכך ובהתאם לזאת, החלטתי על טקס משואות פרטי, אישי, לתפארתי. כי אם המחוננת יכולה, אז כל אחד יכול, בעיקר לעורר גועל מזוקק.
אני, רון, בנם של שרה ויוסק'ה ז"ל, דור שני בכתריאליבק'ה, משיא משואה זו נגד כל דיירי אגם הדרעק, שמאמינים ומגבשים את תורת השקר, הרמייה וההונאה. אומנות האתנן שמבוססת על זנות מקדמת דנא, שמטרתה לצבור כסף, כוח וכבוד, באמצעות מחדלים שלטוניים שגובים את חייהם של לוחמים ולוחמות, אזרחים ואזרחיות, כבר עשרות שנים. אני מקדיש את המעמד לערימה של כלום ושום דבר, שלמעט בלה־בלה מגעיל ודוחה, הם חסרי יכולת מינימלית לבצע את תפקידם בכל משרד ממשלתי וועדה באגם הדרעק. לאלה שמגייסים את אלוהים, אלוקים, השם, רוח הקודש, ההלכות הפרימיטיביות, כדי להסביר לעם הפגום שהם שליחים של ישות כלשהי. תעלה המשואה לתפארתם.
אני משיא משואה זו בשביל גועליציית האפסים, שיותר ממחצית חבריה התחמקו משירות צבאי, אבל אין להם דם בגוף ולא בושה בפרצוף, לשלוח לוחמים ולוחמות למות בקרבות, כדי לקדם אינטרס פוליטי ואישי. לאותם טיפוסים שהפקירו במשך עשרות שנים את ביטחונם וחייהם של תושבי עוטף עזה וגבול הלבנון, אבל כבר שנתיים וחצי הם משקרים לנו בהתמדה ואומרים שאנחנו בניצחון מ־ו־ח־ל־ט, עד לניצחון המוחלט הבא בתוך כמה חודשים... תעלה המשואה.
אני משיא משואה זו בשביל דונלד ג'ון טראמפ, נשיא ארה"ב, שרק בזכותו שוחררו כל החטופים והשבויים לפני כחצי שנה. בלי החלטתו לכפות הסכם עם חמאס על אבי האומה ומייסדה (בעיני עצמו, כמובן) המתחזה לצ'רצ'יל – החטופים והשבויים היו עדיין נמקים, וחלקם היו מתים, במנהרות בעזה. תודה לך, נשיאנו האהוב והקשקשן, לעיתים ללא תכלית. אנחנו מסתגלים לאט למעמדנו החדש, פרוקסי של אמריקע. רובנו מחכים ליום שבו תצהיר שכתריאליבק'ה היא חלק מחבר העמים האמריקאי, כמו פורטו ריקו וגואם. בהינתן יחסי הכוחות בין הגועליציה והאופוזיציה דרעק, עם אותם טיפוסים שמאיישים את אגם הדרעק כבר יותר מדי שנים, אין לנו סיכוי להנהגה נורמטיבית שאלוקים לא אומר לה מה לעשות. תעלה המשואה.
אני משיא משואה זו בשביל אחיי ואחיותיי, משלמי ומשלמות המיסים בישראל. אנחנו, העבדים המודרניים של משטר תיאוקרטי, נאלצים להכיל כל גחמה של עריצות שלטונית, שמשתלטת על שכרנו, אבל לא מוצאת לירה סורית דפוקה כדי למגן את יישובי גבול הלבנון כבר כמה עשורים. במקביל אנחנו נאלצים לממן חלק גדול מהחניוקים, שאלוקים שלהם פסק שאסור להם לעבוד, כי הם צריכים להתנדנד על סטנדר בכוילל. אז יאללה, שתעלה המשואה, לתפארת ציבור העובדים והעובדות בכתריאליבק'ה הפגומה.
אני משיא משואה זו לשוטרי משטרת ישראל, שהפכו למיליציה שבויה של חבורת כהניסטים, בראשות פופאי בן גביר. האיש עבריין מורשע יותר מדי פעמים וחבר בארגון טרור, שמעולם לא שירת בצה"ל, נתון שלא מפריע לו להתחפש לביטחוניסט ולהיות חלק מהקיבינימט הביטחוני, ששולח לוחמים ולוחמות למות בקרב, כדי ליישם אג'נדה אלוקית שכרוכה בהתיישבות בכל דונם במזרח התיכון. תעלה המשואה.
אני משיא משואה זו בשביל לוחמי ולוחמות צה"ל, בסדיר, קבע ומילואים, שאינם ביביסטים, אבל הם כן השה לעולה בשביל קידום האינטרסים של המתחזה לצ'רצ'יל. הסירו דאגה, אם יקרה לכם משהו בקרבות, "רעייתי ואני" לא יגיעו לנחם את משפחותיכם. שנתיים וחצי לא נתפסו "רעייתי ואני" בהלוויות או בשבעה של חילונים וחילוניות שנפלו בקרבות. "רעייתי ואני" מגיעים לנחם רק משפחות שנבדקו על ידי הלשכה ונמצאו כמתאימות לביקור תנחומים. תעלה המשואה.
אני משיא משואה זו בשביל כל הקהילה המדעית־ביטחונית, שעסוקה בפיתוח אמצעים להגנה על הציבור ואמצעי תקיפה שמסייעים לכוחות הלוחמים. צר לי שמירי המחוננת והמכוננת התעלמה מתרומתכם לביטחון ישראל, והיא עוד מתיימרת להבין בזה, כאשר היא מתגאה בדרגתה הצבאית. ייתכן שהסיבה היחידה שלא יוצגתם בטקס המשואות, היא מפני שלא התפקדתם למרכז הליכוד כדי לתמוך במחוננת, רחמנא ליצלן. אז הנה, בטקס שלי אתם תהיו בכל שנה. תעלה המשואה, בכבוד תעלה.
אני משיא משואה זו בשביל המורים והמורות בבתי הספר. כן, אני מודע להתייחסות אליכם כאל שירות בייביסיטינג, כי להורים אין זמן, יכולת וכוח להתמודד עם הילדים. אנחנו נשברנו מזמן, זה נכון. החופשות הכפויות שנגזרו על הציבור בשש השנים האחרונות, ממרץ 2020 בגלל הקורונה וטבח 7 באוקטובר 2023, פגעו ביכולת הלמידה.
חלפו השנים, הילדה למדה טיפשורת, וסיימה בהצטיינות. בהמשך למדה קרימינולוגיה, אז נאלצתי להכין לה לא מעט עבודות. כשהיא הודיעה לי שהיא מעוניינת לעשות הסבה להוראה, התפוצצתי מצחוק. וואלאכ איך, מי, מה, למה וכמה? עם סיום לימודי ההוראה, היא החלה לחנך וללמד כיתות א'־ב' בבית ספר בתל אביב. היא מוכשרת, הילדים וההורים חולים עליה.
השכר שלה, כמו רוב מוחלט של מורים בשנות ההוראה הראשונות שלהם, מדרג אותה סביב קו העוני - משהו כמו 8,000 שקל נטו - אבל יש לה הורים שתומכים בה. כי במשרד החינוך יש עשרות אלפי עובדים מיותרים, אז אין כסף לשלם שכר למורים ולמורות שבאמת עובדים. נכון שיש לה חופשות ארוכות, אבל היא עובדת בבית הספר במהלך הקיץ בקייטנות של משרד החינוך. היא סיימה לימודי הוראה מתקנת, ובאוקטובר היא מתחילה לימודי תואר שני בייעוץ חינוכי. היא שואפת להיות גם מנהלת בית ספר בעתיד, אז היא תלמד גם ניהול. אז יאללה, פוצו, את נציגת ההורים האישית שלי. תעלה המשואה.
אני מתכבד להשיא עוד משואה, בשביל המורים לחנ"ג. המכללות לחינוך גופני בישראל שולחות לשוק העבודה מאות בוגרים בכל שנה. רק שאין להם מספיק שעות, לכן הם נאלצים לעבוד בשני בתי ספר לפחות, ולהדריך בחוגי ספורט אחר הצהריים. מערכת החינוך כל כך דפוקה, אז במאה השנים האחרונות בכתריאליבק'ה לומדים חנ"ג 90 דקות בשבוע, שהן בערך 50 דקות נטו. אני לימדתי שנה בחטיבת ביניים ברמת גן, ולרוב התלמידים והתלמידות היה פטור ממאמץ. לכמה מהם גם היה פטור מהצגת פטור, כי זה מביך אותם.
50 דקות פעילות גופנית בשבוע זה ביטול תורה. הילדים מפתחים השמנת יתר. העידן הדיגיטלי מונע מהם לזוז, בגלל שימוש של כמה שעות בכל יום במסכים. ההזנחה הפוליטית של משרד החינוך מייצרת כאן שכבת גיל בתחילת העשור החמישי של הבגירים, שלוקה בשלל מחלות מטבוליות. ילדים שלא התאמנו בספורט במסגרת חוגים פרטיים בקבוצות שונות או בספורט יחידני - מתקשים לעבור טירונות רובאי 2. ליחידות החי"ר והיחידות המיוחדות מגיעים בנים ובנות שעברו קורסים של הכנה לסרגל מאמצים גבוה.
אבל בכתריאליבק'ה המפגרת לא מזהים, או יותר נכון מתעלמים, מהלקות הזו בחברה, שכוללת יותר מעשרה מיליון בני אדם. כמות הספורטאים הכוללת בענפי הספורט האולימפי בישראל נעה סביב 80 אלף בגילי 8 עד 40. אל תאמינו למספרים של מנהל הספורט, שנעים סביב 100 אלף ספורטאים פעילים (שמשתתפים לפחות בארבע תחרויות בשנה) - זה מבוא להונאה, כמו כל דבר בכתריאליבק'ה.
התירוץ המופרך של משרד החינוך לשאלה מדוע לא מגדילים את שעות החנ"ג הוא שאין תשתית מקלחות בבתי הספר כדי לקיים חינוך גופני בשעת אפס בכל יום. יש לנו לוויינים בחלל, טילים בליסטיים, רחפנים וכטב"מים, אבל אנחנו לא יודעים, נעבעך, לבנות שמונה מקלחות בכל מתחם בית ספרי. אנחנו עם פגום, אבל זה מה שיש. תעלה המשואה.
אני משיא משואה זו לכבודם של הרב ציונוב, מרדכי דוד העבריין והקבוק תומר שלומי עם המשקף הלבן. הם הפכו כאן לגיבורי תרבות. השנתון שלי גדל על מאיר הר ציון, סעדיה ("סופאפו") אלקיים, עובד לדיז'נסקי, אריק שרון, אלי כהן, אורי אילן, רון ארד ונוספים. לא היה ימין ולא היה שמאל בסוגיות ביטחוניות ובהכרה בגיבורים, עד החודשים של אחרי מלחמת יום כיפור, עם פרוץ המחאה נגד מפא"י של גולדה מאיר, משה דיין, ישראל גלילי ויגאל אלון.
היום הקבוקים: המתחזה לרב ראשי, כולל הפק"ל של השמלה והמגבעת, מרדכי דוד עם החסימות, וההוא עם המשקף הלבן - הם לוחמי הציונות החדשה. הם מרשרשים בשקית הקבוקים הציבורית, יש להם מעריצים, מראיינים אותם כאילו הם המציאו את קלע דוד לפחות. אבל מדובר בכלומניקים, מתחזים לכלום ושום דבר, שנהנים מכבוד ויקר בטקס של המחוננת, עם מושבים של כבוד.
השב"כ לא ידע שהם מוזמנים, גם אם ישקרו שם עוד 200 שנה. כי לא ייתכן שכל מתחזה יהיה נוכח בטקס שאליו מגיע סגל אל"ף בכתריאליבק'ה. אולי מישהו חשב שהם יטרידו את נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית.
לצפות ברמטכ"ל, במפקד חיל האוויר ובכל בעלי התפקידים הביטחוניים נדחסים בקהל, כי המחוננת רצתה שהם יסבלו ויפנימו מי דרג ומי זרג, היה עוד שיא של פתטיות בטקס בשמונה השנים האחרונות. אני מאוכזב מהמאבטחים של יחידת האבטחה הצה"לית, שאפשרו ביזיון כזה. הם היו חייבים להוציא את המאובטחים ולנסוע הביתה, או ללשכות שלהם בתל אביב. הם מייצגים את צה"ל, המחוננת מייצגת את עצמה - בקרבה למתחזה לצ'רצ'יל, כי יש לה פריימריז, ולבוס שלה יש בחירות. אז יפה שלקבוקים סודר מושב מתאים. יאללה, תעלה המשואה, כדי להנציח את הבורות, האנרכיה, ההשפלה והמבוכה.
אני משיא משואה זו בשביל כל האינסטלטורים, החשמלאים, התיקונצ'יקים והשיפוצניקים. אין־אין עליכם. את היכולת הנדירה שלכם לזהות דביל כמוני, בכל פעם שאני נדרש לסיוע מכם, בלתי אפשרי ללמוד באקדמיה הבכירה ביותר ב־ע־ו־ל־ם. היכולת שלכם להציג נזילה בגלל גומיה ששבקה חיים בברז, כאילו מדובר במבוא לצונאמי בכל השכונה, היא לא רק תיאטרלית, היא אומנות לשמה.
"בשבילי זה מתאים, כפרע. אין לי צורך להתחדש".
"אבל לי זה חשוב, מאמי. מה אכפת לך? אתה הרי לא עושה כלום, הכל עליי".
"כמה זמן יימשך השיפוץ, כיפוש?".
"בערך חודשיים, מאמי. אנחנו ניאלץ לסבלט דירה. אבל כבר מצאתי לנו, כאן בשכונה, אתה לא תרגיש את ההבדל. אתה תהיה קרוב לבתי הקפה שלך. אני אטפל בכל".
"כיפוש, אני לא מרגיש טוב, יש לי בחילה. תכיני לי סודה עם סירופ של אננס דיאט. אני קרוב להקיא. מה זה בערך חודשיים? כשעשית מטבח, אמרת לי שבועיים, הייתי הבדיחה של השיכון. ובאמת זה נמשך רק חמישה שבועות. אז חודשיים עלול להיות ארבעה־חמישה חודשים. תדחי את זה לסיום המלחמה".
"מתי היא תסתיים?".
"עוד חצי שנה לכל הפחות. אבל המתחזה לצ'רצ'יל חייב להגיע לבחירות, לשיטתו, כשאנחנו במקלטים. הוא הבטיח לשלוח לצפון אלף מיגוניות. אבל זה היה בהסח הדעת, כי אין לו כמות כזו. הבנת?".
"הבנתי. אז אני אקח לנו דירה עם ממ"ד לתקופת השיפוץ. ככה לא תרגיש את המלחמה והטילים".
"תגידי, מה לא ברור לך? אני לא בעניין של מעבר, טוב לי כאן. זה לא זמנים עכשיו, כיפוש".
"מאמי, כבר מצאתי דירה לחודשיים, אתה תאהב אותה. שילמתי על כל התקופה. הנה הסודה שלך, די להיות דרמה קווין. צריך להתקדם בחיים".
"כיפוש, למה את לא מעדכנת אותי בתהליכים שאינם בריאים לי?".
"לעדכן אותך?", היא תהתה, "אתה אומר על עצמך שיש לך חגורה שחורה בדחיינות. לא, לא, אני בתנועה. אתה לא צריך לעזור לי בכלום. שב בבתי הקפה, לך לעבודה, אני כבר ארגנתי את הכל. אתה לא צריך לארוז אפילו גרב, הכל עליי. רק אל תפריע לי".
"אז מי יעזור לך? יש לנו ימבה דברים".
"מאמי, אנחנו בקומה שביעית. המרפסת מוכנה בשבילך, אפילו פינת עישון. גם הטלוויזיה קרובה לכורסה, כדי שלא תזוז וייפתחו לך פצעי הלחץ".
"הפכת לקומיקאית, הא? את יודעת שבכל חיי בישראל, למעט שנותיי באמריקע, גרתי רק בקומה ראשונה? מה זה קומה שביעית? אני אקבל פחד גבהים. המטבח עובד? הכנת לי ארוחת ערב?".
"אתה תסתגל. הכל עובד, אבל אני הרוסה. אז אני אזמין לנו אוכל. אתה יכול להגיע".
הגעתי, באמת הכל היה מסודר. גם שרון וחן, החברות, נראו לקראת שפיכת לאגר, אבל זה לא מנע מהן לחשוב בקול על עיצוב המרפסת, ולומר לי באגביות: "איפה היית כל היום? אנחנו לא מבינות מה היא מוצאת בך. אתה לא טוב לכלום. אתה יכול להוריד שקית של זבל?".
התעלמתי כאילו לא שמעתי. יש לי פטור ממשאות כבדים כבר 15 שנה.
"נו, מאמי, אתה מרוצה מהדירה?", שאלה אותי כיפוש.
"כיפוש, איני מתאהב בנכסים", השבתי. "אני מצפה לחזור הביתה ב־19 ביוני, כפי שהבטחת לי. אני מכין טבלת איקסים. אני מקווה מאוד שאין לך מחשבות או חלומות להחליף רהיטים, כי זה לא יקרה".
"למה לא?".
"כי יש לנו ילד וכלבה. הם דורכים על כל דבר. לא מחליפים כלום. הבנת?".
"מאמי, כשנגיע לזה, נדבר על זה. כרגע אני לא קונה כלום".
אז בגלל ה"כרגע אני לא קונה כלום", בידיעה ברורה ומוחשית שהיא לא סופרת אותי, היא גם תקנה, ואני נותן לה את הכבוד להשיא את המשואה האחרונה בטקס שלי ליום העצמאות תשפ"ו.
יאללה, כיפוש, תיזהרי מהאש, כפרע. תעלה המשואה.
התרעות פיקוד העורף