שבוע המצוינות הישראלית מגיע השנה בזמן מורכב במיוחד. בין שגרת מלחמה להפסקת אש, בין שחיקה לתקווה, הוא מזכיר לנו אמת פשוטה ולא נוחה: לישראל יש שכבת מצוינות צרה והומוגנית, והיא זו שנושאת על כתפיה חלק לא פרופורציונלי מהביטחון, הכלכלה והחברה. בזמן מלחמה היא מגינה עלינו, בזמן שגרה היא בונה אותנו. בלעדיה, אין לנו קיום.
מצוינות איננה נתון טבעי, והיא אינה נחלתם של יחידי סגולה בלבד. בכל אחד מאיתנו מתקיימים זה לצד זה שני כוחות: הרצון לדייק, להתאמץ, להגיע רחוק, ולצידו הפיתוי לחפף, לקצר דרך ולהסתפק ב"יהיה בסדר". החברה הישראלית נעה בין שני הקטבים הללו. המשימה שלנו אינה רק להוקיר מצוינות, אלא להגדיל אותה, להרחיב אותה, כך שתקיף יותר אנשים ויותר תחומים.
הם מבינים ששם נמצאת האפשרות לפרוץ קדימה. אבל מצוינות ישראלית קיימת גם בזירות פחות מדוברות: בג'ודו ובהתעמלות, בקולנוע ובמוזיקה, בבישול ובאמנות, בחינוך המיוחד, בתנועות הנוער ובערבות ההדדית. היא מתגלה ברגעים של יוזמה, של נתינה, של התמדה שקטה. היא איננה רק הישג, היא דרך חיים, סטנדרט פנימי, בחירה יומיומית.
בשנים האחרונות נחשפנו גם לפער: היכולת שלנו להצטיין אינה תמיד מתורגמת למערכת רחבה ומתפקדת. במקומות רבים מדי, ובמיוחד בעקבות 7 באוקטובר, אנחנו רואים כיצד מערכות נשחקות לא בקריסה דרמטית, אלא באובדן מצטבר של יכולת. קיימת תחושה מתמשכת שמשהו כבר לא מאוזן, לא הוגן ולא עובד כראוי. זהו האיום האמיתי על המצוינות: לא היעדר כישרון, אלא היעדר תנאים שיאפשרו לו לפרוח.
שבוע המצוינות, שנוסד ב-2022 סביב יום העצמאות, מבקש להחזיר את הערך הזה למרכז חיינו. הוא מזכיר שמצוינות היא אולי הביטוי העמוק ביותר של עצמאות – יכולת החברה לבחור לאן היא הולכת, ולעצב את עתידה באמצעות כישרון, מאמץ ומחויבות.
האתגר של השנים הקרובות, הרחבת מעגל המצוינות, מחייב השקעה בחינוך, יצירת הזדמנויות ושבירת חסמים חברתיים ומגזריים. הדבר מחייב גם שינוי תפיסתי – מעבר מהערצת מצוינים בודדים לבניית מערכת שמייצרת מצוינות רחבה.
אחרי המלחמה מחכה משימה לאומית של שיקום ובנייה מחדש. זו לא תהיה רק משימה פיזית או כלכלית, אלא בעיקר אנושית. כדי להצליח בה, נצטרך יותר מצוינות, ביותר מקומות, ביותר אנשים וביותר תחומים. לא רק כדי להגן על עצמנו, אלא כדי לשגשג ולאפשר לילדינו לבנות כאן עתיד שיש בו חלום ותקווה.
התרעות פיקוד העורף