ישראל הראשונה וישראל השנייה. האחת, בירתה ירושלים. השנייה, בירתה תל אביב.
הטקס הממלכתי אינו מושלם. הוא לעיתים צפוי, לעיתים פוליטי, ולעיתים מעורר ביקורת. אבל יש בו יסוד אחד שאין לו תחליף: הוא מבטא ריבונות. הוא מתקיים בשם המדינה על מוסדותיה, חוקיה וממשלותיה הנבחרות. הוא הסמל לכך שלמרות כל המחלוקות יש כאן מסגרת אחת. מולו ניצבת תופעה אחרת: טקס עצמאות אלטרנטיבי וטקס זיכרון אלטרנטיבי. קיום הטקסים האלטרנטיביים אינו רק ביטוי לריבוי קולות. זהו ניסיון צורם לצקת תוכן אחר לסמלים ולטקסים הלאומיים. לא מדובר בפלורליזם, אלא בגזל: לקיחת הסמלים המשותפים ביותר של החברה הישראלית ומילוים במשמעות שמערערת על עצם קיומם.
יום הזיכרון אינו עוד תאריך בלוח השנה. זה היום שבו מדינה שלמה עוצרת ומתכנסת סביב הכאב של משפחות ששילמו את המחיר הגבוה ביותר כדי לשמור על הבית. משפחות שכולות רשאיות לבקש להאיר גם את כאבם של אחרים, אבל הבחירה לקחת את היום הזה, שיועד בחוק וברוח לנופלים במערכות ישראל, ולבחור להלביש עליו נרטיב אחר, עלולה לפגוע במשפחות שכולות אחרות.
הכאב כאן אינו רעיון. עבור המשפחות השכולות, זה לא דיון אקדמי ולא "מורכבות”. זה היום שבו אנחנו זוכרים איתן למה הילד שלהן לא חזר הביתה, מחבקים אותן ואומרים להן תודה. וכשבאותו יום יש המבקשים להגדיר מחדש את הסיפור, זה נתפס לא כהרחבת השיח, אלא כהתערבות בזיכרון עצמו.
כשהדבר מצטרף לטקסי העצמאות האלטרנטיביים ולשיח שמערער על עצם הלגיטימיות של מוסדות המדינה, קשה שלא לראות כאן דפוס. זו אינה רק ביקורת, אלא ניסיון ליצור מציאות מקבילה.
דמוקרטיה יודעת להכיל מחלוקת. אבל היא מתקשה להחזיק מעמד כשסמליה הלאומיים המרכזיים מתפצלים וכל צד מגדיר לעצמו יום זיכרון ויום עצמאות אחרים. אתם רוצים ליצור טקסים אחרים? בבקשה. יש 365 ימים בשנה, תנו להם שם אחר ותאריך אחר. התאריכים האלו תפוסים. ליברליות ודמוקרטיה אומרות לכבד את האחר – אז כבדו. אל תיקחו את ימי הזיכרון והעצמאות.
התרעות פיקוד העורף