חשוב להבהיר: הלוחמים לא עברו על שום חוק אזרחי, אלא הועמדו לדין משמעתי ביחידתם בגין הפרת הנחיות ופקודות שגרה של הבסיס. נראה שהחיילים כלל לא הכירו את האיסור הספציפי, ומיד כשהעיר להם הנגד התורן הם כיבו את האש והתנצלו. אבל מפקדיהם התעקשו לשפוט אותם בחומרה דרקונית.
בערעור, קצין השיפוט אומנם הפחית את העונש, אך נימק את החלטתו לשלוח אותם לכלא באמירה השערורייתית שלפיה המעשה מהווה “פגיעה בדת וביהדות". ממתי קצין משטרה בהליך משמעתי הופך לפוסק הלכה המגן על כבוד הדת באמצעות שלילת חירותם של פקודיו?
יש לזכור את המבנה החריג של משמר הגבול: מדובר בארגון השייך למשטרת ישראל, אך משרתים בו לוחמים מתוקף חוק גיוס החובה לצה"ל. בניגוד לשוטרי קבע, שבחרו להתגייס למשטרה כקריירה ומרצונם החופשי, החיילים הללו לא התנדבו למסגרת המשטרתית אלא נשלחו אליה על פי צורכי המדינה.
עם גיוס החובה, צעירים אלה מקדישים את חייהם לביטחון ישראל ומוותרים ביודעין על החופש לקבוע את אורח חייהם האישי. ה“עסקה" הזאת כוללת את ההבטחה “תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך". גם אם מפקדי מג"ב בוחרים להתייחס בחומרה לפקודות המחייבות שמירת שבת, אין להם שום זכות לזלזל בחופש האישי של החיילים ולכלוא אותם בגין עבירה מנהלית שכזאת.
הדין המשמעתי במשטרה, בדומה לחוק השיפוט הצבאי, נועד להעניק למפקדים כלי מהיר לשמירה על רמת התפקוד והמשמעת המבצעית, ללא צורך בהליך פלילי מסורבל.
אולם כלא הוא העונש הקיצוני ביותר בארגז הכלים הזה. הוא שמור לתקלות מבצעיות חמורות, לאירועי אלימות, או להפרות משמעת בוטות וחוזרות המסכנות את ביטחון היחידה. כליאה בגין אי־קיום שגרת מחנה באופן שאינו פוגע בביטחון או במקצועיות היא שימוש לרעה בסמכות.
צה"ל אינו יכול לעמוד מנגד. עליו לקבל החלטה אמיצה: להפסיק לשלוח חיילי חובה לשרת במג"ב, או לחלופין, להתערב באופן פעיל בהחלטות הפיקודיות של המשטרה. כצעד ראשון של עשיית צדק, על הפרקליט הצבאי הראשי להתערב לאלתר בסוגיה המדוברת ולהורות על שחרורם המיידי של הלוחמים.
התרעות פיקוד העורף