תראו, התיאוריה הכלכלית היבשה אומרת דבר פשוט: כשחברה משתמשת ב-AI, היא מייצרת יותר בפחות כסף. העלות השולית יורדת, ובשוק תחרותי מושלם, כזה שקיים בעיקר בספרי הלימוד, המחירים היו אמורים לקרוס. זה מה שקרה במהפכת ה-IT של שנות ה-90, כשמחירי המחשבים צנחו בעשרות אחוזים מדי שנה. אבל היום? היום המגרש נראה אחרת לגמרי.
ואם זה לא מספיק, יש לנו את ה"קנוניה האלגוריתמית". תחשבו על זה כעל "תיאום מחירים" בלי שאף מנכ"ל יצטרך להרים טלפון למתחרה שלו. אלגוריתמים של AI לומדים לבד שמשתלם להם לשמור על מחירים גבוהים. אם אחד מנסה להוריד מחיר, האחרים "מענישים" אותו מיד. הטכנולוגיה, שאמורה לעזור לנו למצוא את הדיל הכי זול, הופכת לכלי שמוודא שלא נקבל כזה.
בטווח הקצר, ה-AI הוא בכלל גורם אינפלציוני. כדי לבנות את "המוח" הזה צריך כמויות אדירות של חשמל, שבבים ותשתיות. רק ב-2026 השקעות ההון בתחום צפויות להגיע ליותר מ-500 מיליארד דולר. הזינוק בביקוש למשאבים האלה כבר מקפיץ את מחירי החשמל והחומרים. אז לפני שה-AI יחסוך לנו סנט אחד, הוא קודם כול מייקר את תשומות הייצור של כל המשק.
אז מה, נגזר עלינו לשלם יותר? לא בהכרח. כפי שכתבתי כאן בעבר, "מר שוק" הוא יצור הפכפך, אבל אפשר לאלף אותו. כדי שהפריון של ה-AI יגיע לצלחת שלנו, אנחנו צריכים רגולציה עם שיניים. מלחמה במונופולים ועידוד מודלים של "קוד פתוח" יכריחו את החברות להתחרות על הלב, והכיס, שלנו. אם תהיה תחרות אמיתית, החברות ייאלצו לגלגל את החיסכון אלינו כדי לא לאבד נתח שוק.
כמשקיעים, אנחנו צריכים לחפש את החברות שיודעות לאמץ AI לא רק כדי "לקצץ בעלויות", אלא כדי ליצור ערך חדש. כצרכנים, אנחנו חייבים לדרוש שקיפות ותחרות. הבינה המלאכותית היא כלי עוצמתי, אבל בלי יד מכוונת, היא עלולה להפוך למכונה לייצור רווחים תאגידיים על חשבון יוקר המחיה שלנו.
בשורה התחתונה: ה-AI יכול להביא לעידן של שפע, אבל זה לא יקרה בטעות. זה יקרה רק אם נשכיל לוודא שהקדמה הטכנולוגית לא נעצרת בקומה של ההנהלה, אלא יורדת עד לקופה בסופר. כי בסוף, טכנולוגיה שלא מטיבה עם הצרכן היא אולי חכמה, אבל היא בטח לא צודקת.
התרעות פיקוד העורף