זה הזמן לבצע חישוב מסלול מחדש ולהגדיר את המטרות של בית הספר עד סוף השנה. במקום המרדף המתיש אחר הספקים וציונים, עלינו לשאול את עצמנו: מה באמת חשוב שהילדים ילמדו כרגע? הצוותים החינוכיים צריכים להגדיר עם אילו כלים ומיומנויות אנחנו רוצים שהתלמידים יצאו מכאן. במציאות הנוכחית, היכולת להתמודד עם אי-ודאות היא כלי למידה קריטי לא פחות משליטה בחומר. במקום להעמיס בחנים במקביל בכל המקצועות, נכון יותר לעודד עבודות חקר ולמידה שיתופית - כלים המאפשרים לחזור ולעבוד על מיומנויות חברתיות ורגשיות, שהן המצע שעליו למידה בכלל יכולה להתרחש.
גם המורים עברו טלטלה אישית ומקצועית. להעמיס עליהם בדיקת ערימות של מבחנים במקום לאפשר להם פניות רגשית לשהות עם התלמידים, זהו בזבוז של המשאב החינוכי הכי חשוב שיש לנו. הדבר נכון שבעתיים לגבי המורים הצעירים שרק נכנסו למערכת. בתוך משבר כוח האדם החמור שאנו חווים, מורה שירגיש שהמערכת אינה קשובה לו או לתלמידיו, פשוט לא יישאר במקצוע. מורה שפנוי להקשיב ולתווך את המציאות שווה הרבה יותר מעוד ציון ביומן.
נקודה קריטית נוספת היא הקשר עם ההורים. אי אפשר לנהל את החזרה הזו במנותק מהבית. אנחנו צריכים לחשוב יחד, כקהילה, על מה אנחנו שמים את הדגש ואיך אנחנו עוזרים אחד לשני לצמוח מתוך הטראומה. כשההורים והמורים פועלים כקהילה תומכת, אנחנו מייצרים עבור הילדים עוגן של יציבות.
בתקופה הזו, כמו שלמדנו מהמחקר שביצענו על תקופת הקורונה, ההורים היו עדים מקרוב ללמידה. הם פיתחו מבט ביקורתי על התנהלות המערכת והפיקו לקחים משל עצמם. להורים יש יכולת להציף נקודות עיוורון של המערכת, ושווה להשתמש בהם כמשאב משמעותי.