מעניין לציין שמוסוליני החל את דרכו כעיתונאי סוציאליסטי, שהבין אינטואיטיבית - בדיוק כמו מחקיו המאוחרים - כיצד תקשורת מעצבת מציאות פוליטית. הוא ניתק את עצמו מהסוציאליזם במהלך מלחמת העולם הראשונה, אימץ לאומנות קיצונית ואת הרעיון שהמלחמה יכולה לכונן אחדות, ולאחר מכן בנה תנועה ששילבה טינה, זהות ותיאטרון. ב־1919 איגדה תנועתו ה"פאשיסטית" ותיקי מלחמה מאוכזבים, לאומנים ואופורטוניסטים, שמחוברו על ידי דבק של כעס, אנרגיה והערכה לאלימות.
הם תקפו איגודים מקצועיים, סוציאליסטים ומתנגדים פוליטיים, ויצרו אקלים של פחד שהשרה תחושת תנופה - ואף תחושה שהעתיד שייך להם. האליטות האיטלקיות, שנבהלו מרוח המהפכה, החלו לראות במוסוליני לא איום אלא פתרון. פתרון למה? לשיתוק, לפירוק, למדינה שנראתה כבלתי מסוגלת למשול. הרי בכל מקום מזלזלים בפוליטיקאים מתקוטטים. "הפרלמנט" - ששמו עצמו נגזר מדיבור - מדבר יותר מדי.
גם מוסוליני דיבר, ובצורה מיוחדת. "יהיה לנו פגיון בין השיניים, פצצה ביד ובוז אינסופי בלב", אמר פעם. "קברנו את גווייתה הרקובה של החירות", אמר במקום אחר. איל דוצ’ה ("המנהיג") לא היה אדם נחמד.
לאיטליה שלאחר מלחמת העולם הראשונה היו, כמובן, בעיות חמורות. היא הייתה שקועה בשביתות, באינפלציה ובממשלות קואליציוניות חלשות. לצד זאת, כמו במקומות אחרים, היה חשש לא מופרך מבולשביזם - תנועה שכבר הראתה נכונות להשתמש בלגיטימציה מהפכנית כדי להקים דיקטטורה ולערער סדרים כלכליים קיימים. מוסוליני הציע מעין כלכלה חופשית של מקורבים. תוכנית כזו הבטיחה תמיכה הולכת וגוברת מצד האליטות, שכן הוא הציע סדר.
המצעד על רומא ב־1922 היה הפגנה שנועדה לחשוף את חולשת המדינה. ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה שנרתע מעימות, בחר בפשרה והזמין את מוסוליני להרכיב ממשלה. הפשיסטים של מוסוליני היו אז מיעוט בפרלמנט, וממשלתו הראשונה הייתה למעשה קואליציה שכללה ליברלים, שמרנים, לאומנים ואף קתולים. חשוב מכך, הפרלמנט הצביע להעניק לו סמכויות חירום, שאפשרו לו למשול בצווים למשך שנה. ההחלטה נראתה סבירה, וההנחה הייתה שניתן יהיה לשלוט בו.
היטלר למד ויישם
כך החל תהליך הדרגתי של ריסוק. מוסדות כופפו, הוסבו, נחלשו, ואוישו בנאמנים ובמקורבים. העיתונות - שממנה בא מוסוליני עצמו! - הותקפה תחילה כלא אמינה ומוטה, לאחר מכן הוגבלה. הבחירות נמשכו, אך ללא תחרות אמיתית. מערכת המשפט נחלשה, האופוזיציה נוטרלה והוגדרה כבוגדת. נותרה קליפה של דמוקרטיה בלבד, מראית עין המניחה שאפשר לעבוד על מספיק אנשים מספיק מהזמן.
היטלר היה תלמידו המצליח ביותר של מוסוליני, שלמד את שיטותיו, אימץ את האסתטיקה שלו והקצין את המודל למשהו רצחני בהרבה. אך הוא לא היה היחיד. גם פוטין מתקרב לכך מאוד, לאחר שבנה דיקטטורה יציבה באמצעות כלים דמוקרטיים פורמליים - בחירות שמעניקות לגיטימציה בלי להציע בחירה אמיתית, סביבה תקשורתית שמדירה קולות עצמאיים ומעצימה את הנרטיב הממשלתי, מוסדות שקיימים אך אינם מגבילים עוד את השלטון - וכמובן, קלפטוקרטיה בוטה ורחבת היקף.
אף אחד מהמקרים הללו אינו משחזר במדויק את הפשיזם של מוסוליני, ואף אחד אינו חופף לחלוטין למודל האיטלקי. אך הדמיון מצוי בשיטה: הפרסונליזציה של השלטון, השחיקה ההדרגתית של המוסדות, הגדרת האופוזיציה כבלתי לגיטימית, והשימוש בכלים דמוקרטיים כדי להחליש את הדמוקרטיה עצמה - ובעיקר, זלזול בדמוקרטיה הליברלית לטובת גרסאות שונות של שלטון הרוב.
מוסוליני הצטרף להיטלר במלחמה רצחנית נגד הציוויליזציה. זה איל דוצ'ה, זה דר פירר, ושניהם מנהיגים נורא עליונים. בדיעבד, זו לא הייתה החלטה מוצלחת במיוחד.
ימיו האחרונים של מוסוליני היו כמעט היפוך תיאטרלי לעלייתו. באפריל 1945, כאשר החזית הגרמנית באיטליה קרסה, הוא שהה במילאנו, עדיין מדבר כאילו יש לו חשיבות, מעניק ראיון אחרון ומנסה לנהל מגעים חסרי תוחלת בתיווך הכנסייה.
כשהתברר שאין עוד מה לנהל, הוא נמלט צפונה בשיירה של נאמנים וכוחות גרמניים נסוגים, נע לאורך גבול שווייץ מבלי לחצות אותו, נאחז במעגל הולך ומצטמצם של תומכים. במנאג’ו נטש את רכבו והסתתר בין חיילים גרמנים, מחופש במעיל ובקסדה, אוחז במזוודות שלא הסכים להיפרד מהן.
ב־27 באפריל עצרו פרטיזנים את השיירה ליד דונגו, אפשרו לגרמנים לעבור ובדקו את האיטלקים. למרות התחפושת הוא זוהה, נעצר, ולמחרת הוצא להורג יחד עם חברי פמלייתו . גופתו, שהוצגה במילאנו, סגרה קריירה שנבנתה על מופע, במופע אחרון ואכזרי.
מה שמוסוליני יצר לא הסתיים איתו. הוא הסתגל, השיל את צורותיו הברוטליות ביותר אך שמר על הלוגיקה הבסיסית, והוכיח שהדרך משבריריות דמוקרטית לשלטון אוטוריטרי אינה חייבת לעבור דרך הפיכה או מהפכה. היא יכולה להתקדם, כפי שהראה, דרך שינוי איטי ומכוון של המערכת מבפנים.
זה עובד כאשר מספיק אנשים לא מבינים באמת מה קורה סביבם.
התרעות פיקוד העורף