מכאן השאלה מתרחבת: מי אחראי? מצד אחד, הממשלה. האחריות להקמת ועדת חקירה במתווה זה או אחר מוטלת עליה. שנתיים וחצי חלפו מאז האסון, והיעדר ההחלטה יצר ואקום. ואקום כזה מתמלא תמיד – בלחץ ציבורי, בעתירות, ובסופו של דבר גם בהתערבות שיפוטית. ההימנעות מהכרעה נתפסת בעיני רבים כבריחה משאלות קשות, וזו תחושה שמזינה את הקרע.
מצד שני, מערכת המשפט נדרשת לרגישות יתרה. כשבית המשפט נכנס לזירה כה טעונה, עליו להביא בחשבון לא רק את ההיבט המשפטי, אלא גם את ההשלכות החברתיות. הכרעות ואפילו עצם הדיון עשויים להיתפס כהטיה פוליטית – בין שהדבר נכון ובין שלאו – ולחזק את תחושת הניכור בקרב חלקים בציבור. התוצאה מדאיגה: לא מלחמת אחים אלימה, אך בהחלט עימות מתמשך, עמוק ומסוכן. כזה שמכרסם באמון, מפרק לכידות ומחליש את החוסן הלאומי.
ובכל זאת, בתוך הכאב והכעס, יש נקודת הסכמה אחת: כולנו רוצים לדעת מה קרה. כולנו רוצים תשובות. חקר האמת אינו שייך לימין או לשמאל – הוא תנאי בסיסי לאמון הציבור. דווקא משום כך, האחריות על ההנהגה מכל הצדדים כבדה מתמיד. עליה לפעול לצמצום הקרע, לא להעמקתו. לבחור במהלכים שמייצרים אמון, לא באלה שמחריפים חשדנות.
האירועים האחרונים צריכים להדליק נורות אזהרה. לא בגלל שצד אחד צודק והאחר טועה, אלא משום שהמרחב המשותף הולך ומצטמצם. האתגר האמיתי של ישראל היום אינו רק ביטחוני או מדיני – הוא פנימי. היכולת להישאר חברה אחת, גם כשקיימות בה מחלוקות.
התרעות פיקוד העורף