יש מדינות שמספרים עליהן דרך מפות, ויש מדינות שצריך לתאר דרך געגוע. לבנון שייכת לסוג השני. מי שפתח ספרים של גולים לבנונים - בני ביירות, הר הלבנון או טריפולי פוגש כמעט תמיד את אותה תמונה כפולה: גן עדן של הרים ירוקים הגולשים אל הים התיכון, לצד גיהנום של שסעים עדתיים, זהויות מתנגשות ופוליטיקה שאינה מתכנסת לעולם.
מאז, שנים ארוכות אני עוקב - מקרוב ומרחוק - אחר מעלליה ותהפוכותיה של לבנון. כעת, עם פתיחת המו״מ בינה לבין ישראל, אנסה, בסדרת כתבות, לפענח גם עבור הקורא - ואולי גם עבור עצמי - את סוד המשיכה, ואפילו האהבה, לארץ הארזים.
הישות המדינית עצמה היא יציר כלאיים היסטורי. במשך מאות שנים שלטו בהר הלבנון אמירויות דרוזיות, ולאחר מכן מרוניות-דרוזיות במאזן עדין של כוח ופחד. רק לאחר קריסת האימפריה העות'מאנית בתום מלחמת העולם הראשונה, עיצבו הצרפתים – בתמיכת הבריטים – את “לבנון הגדולה”: חיבור מלאכותי ועד עתה בלתי אפשרי - בין ההר הנוצרי-דרוזי לבין בקעת הלבנון, ביירות הסונית, ערי החוף, והדרום השיעי.
הגבולות הללו לא נולדו מתוך טופוגרפיה, תרבות או זהות משותפת, אלא שורטטו על שולחנות שרטוט בידי קצינים אירופים. קווים ישרים על מפה הררית ומקוטעת. מדינה שנבנתה הפוך: קודם גבולות - אחר כך ניסיון לייצר עם.
ומכאן "נולדה בחטא" מדינה עם "סתירה גדולה": יופי עוצר נשימה מול מבנה פוליטי בלתי אפשרי. ערב רב של עדות - מרונים, סונים, שיעים, דרוזים - שכל אחת מהן מחוברת גם לציר חיצוני אחר: פריז, ריאד, טהראן, דמשק. במקום מדינה ריבונית אחת, נוצרה מערכת איזונים שברירית שבה כל הכרעה משמעותית עשויה להוביל למלחמת אזרחים בפוטנציה.
השתרשות אש"ף בלבנון לא רק ערערה את ריבונות המדינה - היא האיצה את ההתנגשות הפנימית בין העדות והמליציות, והייתה בין הגורמים המרכזיים להתלקחות מלחמת האזרחים ב־1975. כך הפכה לבנון, עוד לפני שנות ה־80, מזירה של איזון עדין - לשדה מערכה פתוח שבו כוחות פנימיים וחיצוניים שזורים זה בזה.
למרות השסעים והסתירות הפנימיות העדתיות והפוליטיות - הגולים הלבנונים, בכתביהם, חוזרים שוב ושוב לאותה נקודה: לבנון היא לא רק מקום – היא רעיון שלא הצליח להתממש. נוסטלגיה של מה שיכול היה להיות. ארץ שבה הרוח מהים נושאת ריח של אורנים וארזים, אבל גם את הדהוד היריות מהמלחמות שלא באמת הסתיימו.
ובתוך המתח הזה - לאחר שנתיים ומחצה שבהן מדינת לבנון, שנשבתה בפעם השנייה בידי חיזבאללה ובחסות איראן סופגת מהלומות צבאיות מהשכנה מדרום, ולאחר שנה של מגעים שקטים - ניצבת המדינה שוב על פרשת דרכים היסטורית: בין המשך שקיעה לתוך צירי כוח אזוריים לבין ניסיון, אולי אחרון, להגדיר את עצמה מחדש כמדינה ריבונית, מתפקדת - ולא רק זירת התגוששות של אחרים.
התרעות פיקוד העורף