הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 1.1503 מדגישה כי הליך מינוי ציבורי חייב להיעשות על יסוד שיקולים ענייניים בלבד, תוך הקפדה על שוויון, הוגנות והיעדר ניגוד עניינים. ואכן, הכל ברור. הכל חד. הכל יפה. אבל אז, כשמרימים את הראש ובוחנים את מה שמתרחש בתוך פרקליטות המדינה עצמה, מתגלה עולם מקביל. עולם שבו הכללים משתנים. עולם שבו הקרבה האישית איננה פגם אלא כרטיס כניסה.
אבל האבסורד הגדול הגיע עם מינויה של מקורבת נוספת של איסמן, עו"ד אפרת גרינבוים. תחילה קידם אותה איסמן לתפקיד ראש המחלקה הבינלאומית בפרקליטות. נטעים, המחלקה הבינלאומית. דא עקא, לפי חשיפת גרינצייג, בניגוד לכל המכרזים הקודמים לתפקיד זה, הליך המינוי הפעם לא כלל בחינת שליטה באנגלית. במחלקה בינלאומית. אי אפשר להמציא דבר כזה.
וכבר בכה הנביא: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה". איך מוסד נאמן הפך לדבר אחר. רוצה לומר, לשיטתו של פרקליט המדינה, אפשר לנהל את המחלקה הבינלאומית בלי להיבחן באנגלית, אם את מספיק מקורבת. וכבר שנינו במסכת קידושין: "כל הפוסל במומו פוסל". והנה האבסורד: אותה מערכת שמחפשת בזכוכית מגדלת כל מינוי של שר או ממשלה, אינה רואה את שקורה בתוכה.
אבל לא רק המינויים עצמם מטרידים. גם מה שלא קורה, שהרי אם זאת השיטה של איסמן - לעולם זה לא יסתיים שם. 16 מועמדים הגיעו למכרז על תפקיד ראש מחלקת עררים, תשעה מהם פרשו ברגע האחרון, לא משום שלא היו מתאימים, אלא משום שלדבריהם - כך לפי הפרסום - היה ברור להם שהמכרז כבר "סגור".
לקרוא ולא להאמין. בלשכתו של פרקליט המדינה, המקום שבו נקבעים חיים של אלפי אנשים לשבט או לחסד, מועמדים איכותיים מסירים מועמדותם מראש. למה? לא כי אינם ראויים, אלא כי הם יודעים את התוצאה מראש. וזה הרגע שבו מערכת קורסת. לא כשהיא ממנה מקורבים. אלא כשהראויים מפסיקים להתמודד.
"קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים", לימד אותנו התלמוד הבבלי, אלא שגרינצייג אף פרסם כי היועצת המשפטית לממשלה עצמה מודעת למצב, ונשמעה אומרת באחת השיחות נוכח מראית העין הקשה והתחושה הציבורית המעיקה, העולה ממינוייו האישיים של איסמן: "מה אני יכולה לעשות? זה גדול ממני".
אם אכן הדברים משקפים את המציאות, כטענת גרינצייג, זו אולי התמצית כולה. כמאמר "קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים", כשהשר ממנה מקורב, יש התנגדות. כשהממשלה ממנה איש אמון, מיד מוגש בג"ץ.כשהמערכת ממנה את עצמה, אין מה לעשות. הנביא ישעיהו כבר ניסח זאת בפשטות: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים". לא כי הם גונבים, אלא כי חדלו להבחין בין שלהם לבין של הציבור.
וזו השאלה הגדולה שחייבת להטריד את מנוחתו של כל אזרח: האם פרקליטות המדינה היא מוסד ציבורי או ממלכה אישית של פרקליט המדינה? האם פרקליט המדינה רואה בתפקידו שליחות ציבורית, או חצר ביזנטית פרטית?
ובמקום שבו הדין הופך סלקטיבי, האמון מת. וכפי שכתב השופט ברק בכמה פסקי דין: "אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה כי נוהגים בהם איפה ואיפה".
אם הכללים חלים על יהודה אליהו, על מנכ"לים, על דירקטורים, על שרים ועל כל מי שמזוהה עם ממשלה נבחרת, הם חייבים לחול גם על עמית איסמן. ואם אינם חלים עליו, סימן שהם מעולם לא נועדו לחול על כולם, וזה, אולי יותר מכל מינוי כזה או אחר, הסיפור הגדול של הפרקליטות היום. הבעיה איננה עוד המינויים. הבעיה היא המידה. וכשהמידה איננה שווה לכולם, האמת נעדרת, והאמון הולך אחריה.
התרעות פיקוד העורף