שם טוב מדבר בהרצאות שלו על העינוי הפסיכולוגי השיטתי שעבר בשבי חמאס, ומתאר את שוביו כנטולי אנושיות. הוא מספר איך סחב מאות ארגזי סיוע של האו"ם היישר לתוך מנהרות חמאס בעזה, למען המחבלים ולא למען האזרחים. הוא גם מודה שאף שהוא בטוח שיש בעזה אנשים שרוצים שלום, החוויה שלו הבהירה לו שרובם שואפים לחסל את ישראל.
לרוב המכריע של הישראלים, הדברים האלה ידועים וברורים. אבל רמת הנכונות של הרבה אמריקאים אפילו לשמוע את הדברים האלו, אינה גבוהה היום. היא ירדה פלאים מאז 7 באוקטובר, ובשלב מסוים ההזדהות האמריקאית עם הפלסטינים גברה על הזדהותם עם ישראל. את הסובלנות הם שומרים למחבלת שניסתה להתאבד ולהרוג אחרים.
שאלתי את דוברות משרד התפוצות והלוחמה באנטישמיות מה הם עשו נוכח שני המקרים האלו, שהרי הם אמונים על הפעילות בקמפוסים בחו"ל. פניתי אליהם ביום רביעי. כשיחזרו אליי עם תשובה – מבטיחה לעדכן.
קשיש יהודי מטורלל
האם זה בגלל כישוריו המתפרצים הפתאומיים של הסנאטור היהודי הקשיש בעל המראה המטורלל? או שפשוט התהפכות דעת הקהל בארה"ב בשנתיים האחרונות מתחילה להשפיע על החלטות המחוקקים? תחליטו אתם.
בריאיון שנתן סנדרס ל"פוליטיקו" הוא הודה בעצמו שלא היה צריך לעבוד קשה, כי המצב כבר "ברור לכולם". ככה זה כשמדינה קטנה ומאוימת כמו שלנו אינה מטפלת במשבר דעת הקהל החריף והמסוכן ביותר שהיה בתולדותיה. יש לכך השלכות מרחיקות לכת.
כולנו יכולים לרטון ולהתבאס מאי־הצדק, אבל כדאי גם להכיר בתהליכי קבלת ההחלטות הלאומיים שהביאו אותנו למצב הזה. נכון, אנטישמיות תמיד הייתה. אולי גם תמיד תהיה. השאלה היא איך הנהגת מדינת היהודים מתמודדת איתה. עד השנים האחרונות סבלנו מחוסר צדק, אבל ידענו להתמודד איתו הרבה יותר בחוכמה. משהו השתנה.
בממשלה בדרך כלל פוטרים את הטענות על השפל במעמדנו הבינלאומי בכך ש"עדיף שנשרוד צבאית מאשר שיאהבו אותנו", אבל מדובר בתירוץ של עצלנים. אף אחד לא מדבר על אהבה, אלא על דיפלומטיה ציבורית. על הנרטיב הישראלי שאף אחד כאן לא דאג לטפח במשך יותר משנתיים וחצי של מלחמה, בעוד אויבינו עושים מאמצים כבירים להכפיש אותנו בכל דרך אפשרית.
על המשטים למדנו להשתלט בצורה יפה, אבל זה לא תחליף לאסטרטגיה תקשורתית של מדינה. במציאות שמאחורי התירוצים, אף אחד לא הכריח אותנו לבחור בין מלחמה צבאית לבין מלחמה תודעתית. ממשלה אחראית הייתה צריכה לדעת להתמודד במקצועיות ולנצח גם כאן וגם שם.
ללמוד להפריד
נקלענו למלכודת מוזרה, שבה לרבים קשה להפריד בין הממשלה הנוכחית לבין ישראל כמדינה. לכאורה, הממשלה היא המדינה, אבל למדינות אחרות זה לא קורה – האם רוסים שמטיילים בלונדון נדקרים בגלל פוטין ומלחמתו באוקראינה? האם תיירים איראנים בווייטנאם נחסמים ברחוב ונדרשים להצהיר שהם מתנגדים למשטר האייתוללות? האם הונגרים היו שנואים בעולם בתקופה הארוכה שבה ויקטור אורבן השנוי במחלוקת היה בשלטון? התשובה על כל השאלות האלה היא לא.
היחס לישראל תמיד היה בעייתי, משום שמתחילת הדרך היינו מעטים מול רבים, והתמודדנו עם לובי ערבי עשיר שמעדיף שלא תהיה ריבונות יהודית בשכונה שלו. במהלך השנים חלק מהלובי הזה התרכך כלפינו, ויש לקוות שזה ימשיך כך. אבל מה בדיוק חדש בכך שישראל מהלכת על חבל תדמיתי דק שדורש תחזוקה ושכל? מה קרה שלא ידענו לפני כן? למה כל כך התקשינו להתמודד?
בואו לא נתבלבל – העובדה ש־78 שנים אחרי היווסדה של מדינתנו אפשר לשכנע כל כך הרבה אנשים בעולם שלא מגיע לישראל להתקיים, היא הזויה. גם לבנון הוקמה בשנות ה־40, גם ירדן, ומדינות לאום רבות נוספות שהרוויחו הכרה אחרי מלחמת העולם השנייה. אף אחד לא בודק אם הן צריכות להמשיך להתקיים, אפילו שבלבנון שולט ארגון טרור רצחני. משום מה, רק מולנו נשאלת כל הזמן השאלה.
אבל ממש כפי ששונאינו לא מצליחים להבדיל בין מדינה שהיא הבית לכל יהודי העולם, לבין ממשלה מזדמנת שאינה אהודה, כך גם לא מעט ישראלים. כדי להגן על שמה הטוב של המדינה לא צריך לאהוב את הממשלה. אין צורך להיבהל מ"אינטלקטואלים" שטוענים שעשינו רצח עם, רק משום שהיה מי שדאג להדהד את זה מספיק פעמים, עד שזה יישמע אמיתי.
על כולנו חלה החובה להסביר בסבלנות את ההבדל בין הממשלה למדינה, גם אם זה קשה. להסביר גם את ההבדל בין הממשלה לבין צה"ל, שהוא צבא העם שכל ילדינו משרתים בו (לפחות רעיונית, עד לגיוס החרדים במהרה בימינו).
רבים מאיתנו לא מספיק מבחינים בזרם האנטי־ישראלי העכור שיצא משליטה ודורש התמודדות אחרת. ישראלים שיוצאים היום נגד הממשלה בפני קהל זר, רק משום שזה אופנתי, בלי להבהיר ששום ממשלה מזדמנת אינה מייצגת את הרעיון הישראלי כולו, ואינה פוסלת את זכותם הברורה של היהודים למדינת לאום – לא מתקנים דבר. הם פשוט מצטרפים, גם אם בלי משים, לזרם מאוד עכור של אנטישמיות.
התרעות פיקוד העורף