מקור כוחו של חמאס, הציבור הפלסטיני, לא נוטש את ההתנגדות, אך שואף בעזה לשיקום ולניהול טוב יותר. האם יש פוטנציאל להפריד בין חמאס לציבור בעזה? בעודנו משתלטים על עוד משט "כאילו הומניטארי" בדרך לעזה, נכון יהיה לבחון את הלכי הרוח העכשווים ברצועה.
כמו קאטו הזקן, נטען כאן עוד משלביה המוקדמים של המלחמה כי המפתח להכנעת חמאס (וגם את כל חברות ציר ההתנגדות) נמצא גם, ואולי בעיקר, בתווך האזרחי. הציבור הוא מקור הכוח של חברות הציר (בהרבה רבדים) והוא המפתח לשרידותם ולשיקומם ביום שאחרי המלחמה. ניתוק (תודעתי/פיסי) בינו לבין הגורמים השולטים/ הדומיננטיים, עשוי לקדם מאוד את יעדי המלחמה ארוכי הטווח של ישראל.
שאלת "מי ימשול בעזה?"
בעוד שבשיא המלחמה, בדצמבר 2023, כ-70% מתושבי עזה רצו לראות את חמאס נשאר בשלטון, הנתונים כיום מצביעים על תמונה שונה.
לפי הנתונים, האפשרות שזוכה כיום לתמיכה הגבוהה ביותר ברצועה היא הקמת ממשלת מומחים או טכנוקרטים, עם 42% תמיכה. אחריה ניצב חמאס, עם 31% תמיכה - ירידה משמעותית לעומת שיא המלחמה. הרשות הפלסטינית, במתכונתה הנוכחית, זוכה לתמיכה של 18% בלבד.
באיו"ש, לעומת זאת, התמיכה בהמשך שלטון חמאס בעזה גבוהה משמעותית ועומדת על 54%. הפער הזה עשוי להעיד על ההבדל בין מי שחוו מקרוב את תוצאות המלחמה ברצועה, לבין מי שצפו בה מרחוק.
"האם ההחלטה של חמאס לבצע את מתקפת אוקטובר הייתה נכונה?"
לפי הנתונים, גם בשאלת 7 באוקטובר נרשם פער ברור בין עזה לאיו"ש. ברצועת עזה, 41% סבורים כיום שההחלטה לצאת למתקפה הייתה נכונה - צניחה חדה לעומת כ-71% בתחילת המלחמה.
באיו"ש, לעומת זאת, 68% עדיין סבורים שההחלטה הייתה נכונה. הפער הזה משקף הבדל עמוק בתפיסת האירוע: תושב הגדה עשוי לראות ב-7 באוקטובר אירוע מעצב של התנגדות, בעוד שתושב עזה הממוצע מתחיל לשאול שאלות קשות על המחיר האישי והקולקטיבי ששילם.
עם זאת, חשוב להדגיש נקודה נוספת: גם בקרב מי שבעזה מעוניינים בשלטון אחר מזה של חמאס, אין בהכרח נכונות לוותר על מודל ההתנגדות החמושה. כלומר, הירידה בתמיכה בשלטון חמאס אינה מתורגמת בהכרח לדחייה של הרעיון הצבאי או של המשך המאבק המזוין.
"האם אתה תומך בפירוק חמאס מנשקו כחלק מהסדר לניהול הרצועה ביום שאחרי?"
התמיכה ב"התנגדות חמושה" מול פתרון מדיני
לפי הנתונים, המאבק המזוין נותר האמצעי המועדף על חלק גדול מהציבור הפלסטיני: 49% מכלל הפלסטינים רואים בו את הדרך המועדפת. לעומת זאת, משא ומתן מדיני זוכה לתמיכה של 31%, והתנגדות עממית לא חמושה זוכה לתמיכה של 15% בלבד.
עם זאת, גם כאן ניכר פער בין עזה לאיו"ש. ברצועת עזה התמיכה במאבק מזוין נמוכה ב-12% בהשוואה לאיו"ש, אך היא עדיין גבוהה יותר מהתמיכה במשא ומתן מדיני. כלומר, גם בקרב ציבור שחווה באופן ישיר את מחיר המלחמה, המודל של מאבק חמוש ממשיך להיתפס בעיני רבים כאפשרות המרכזית - אף שהתמיכה בו נמוכה יותר מאשר בגדה.
עזה במשבר: 78% מתקשים להשיג מוצרי יסוד
לפי הנתונים הכלכליים בסקר, המציאות האזרחית ברצועת עזה נותרת קשה במיוחד. 78% מהנשאלים בעזה דיווחו כי הם עדיין מתקשים להשיג מוצרי יסוד באופן סדיר. לצד זאת, שיעור האבטלה המדווח בקרב המשיבים בעזה עומד על 82%.
מסקנות עיקריות
דווקא יהודה ושומרון, המועמדת התמידית למו"מ, מגלה לאורך המלחמה וגם כעת קו ניצי ולוחמני במיוחד התומך בחמאס. אבל, גם אם נשים את יהודה ושומרון בצד, גם בעזה אין "נהירה לשלום". אפשר להבחין בשינוי מסוים בדעת הקהל, אך הוא פונקציונלי בלבד: תושבי עזה רוצים לראות גורם מקצועי שיחבר חשמל ויבנה בתים, ולכן התמיכה בחמאס כריבון אזרחי קורסת. אבל,
בשאלת הנשק והזהות הלוחמת, רוב הציבור הפלסטיני (גם בעזה) מסרב להפוך את הרצועה למפורזת. הרצון הוא ב-"גם וגם": ניהול אזרחי יעיל מצד אחד, אך שימור יכולת צבאית "מרתיעה" מצד שני- כלומר, הציבור מוכן להחליף את המנהלים, אך לא את הנרטיב של ההתנגדות. יש דרישה לממשל פונקציונלי שאינו מזוהה עם אף אחת מהתנועות הישנות, אלא יכול להחזיר את החיים למסלולם.
משמעויות
הציבור בעזה כנראה רוצה להיפרד מחמאס כשליט וכ"ספק שירותים" כושל, אך הוא רחוק מאוד מלהיפרד מחמאס כ"תנועת שחרור". זה מורכב, אבל דווקא כאן יש, אולי, פוטנציאל לישראל.
זו עשויה להציג אלטרנטיבה של ניהול אזרחי יעיל שמתמקד בשיקום שאותו רוצה הציבור בעזה, דבר שיתחיל להניעו משטחי חמאס בעיר עזה דרומה, ובכך לראשונה להפריד את הציבור מלפיתתו של חמאס. בתהליך אפשר יהיה להסתייע בבת הברית הערבית החשובה של ישראל, האמירויות.
לפיכך, דווקא עכשיו נכון יהיה להאיץ את תוכנית הנעת האוכלוסיה למרחב רפיח תוך הבטחת שיקום ובכך להוציאה מידי חמאס. היות שהארגון שואב את עיקר כוחו מהאוכלוסייה, מהלך כזה יסב לו נזק בלתי הפיך, עד כדי אילוצו לקבל על עצמו תנאים להם לא הסכים עד כה, ולו כדי לשמור על כבודו והרלוונטיות שלו.
התרעות פיקוד העורף