אמר לו אביו: אלה כולן ברכות הן, ואמרו בלשון חכמה. וכך פירושן: 'תזרע ולא תקצור', כוונתם תוליד בנים ולא ימותו. 'תכניס ולא תוציא', כוונתם תכניס כלות לבניך ולא ימותו בניך, ולא יצאו הכלות בגלל זה ממך. 'תוציא ולא תכניס', כוונתם תוליד בנות ולא ימותו בעליהן, ולא יחזרו הבנות אליך.
'יתבלבל שולחנך', כוונתם בבנים ובנות מרובים, ויהיו רעש ובלבול בשולחן. 'לא תראה שנה חדשה', כוונתם שלא תמות אשתך ולא תישא אישה אחרת, עליה נאמר: ‘כי ייקח איש אישה חדשה... נקי יהיה לביתו שנה אחת'".
אכן, שיחה מחכימה ומרתקת, שבה האב החכם מחנך את בנו ומראה לו כיצד מילים שנראו לו בתחילה כקללות בעצם טומנות בחובן ברכות מופלאות. אלא שנראה לי שכל בן אמור לשאול בשיחה את השאלה המתבקשת: אם כוונתם של החכמים הייתה באמת לברך, מדוע התחכמו ואמרו את הדברים באופן שעלול להשתמע כקללה?
מתברר שזה טבען של ברכות אמיתיות. לעיתים הן כה עוצמתיות שאנו לא מסוגלים להכילן כפי שהן, ומתוך כך עלולים לחוות אותן בתחילה כדבר בלתי מובן ולא נעים. לשם כך אנו זקוקים לתיווכו של רבי שמעון בר יוחאי, שהקדיש את חייו לגילוי פנימיות התורה - חוכמת הקבלה, הנסתר והסוד, זו שמאפשרת לנו להתבונן לעומק, ולראות בכל דבר לא רק את הרובד החיצוני שבו אלא גם את מה שמסתתר בתוכו פנימה, וכך לגלות את הטוב הגנוז בו. ל"ג שמח!
התרעות פיקוד העורף