הצלחה וכישלון אינם בהכרח פועל יוצא של היקף כוח האדם. יש מרכיבים נוספים שמשפיעים. ועדיין, ככל שסדר הכוחות גדול יותר כך מתאפשר למפקדים מרחב תמרון גדול ויעיל יותר.
חשוב להדגיש: אין מדובר בכשל הנובע מבטלנות, מחוסר מחויבות או מהיעדר יצירתיות. ההפך הוא הנכון. משטרת ישראל מתוחה עד לקצה ופועלת באופן אינטנסיבי, גמיש ורב־תחומי, תוך מיצוי מלא כמעט של המשאבים וכוח האדם העומדים לרשותה.
כשבוחנים את כוח האדם במשטרה לאורך שנים מגלים ירידה במספר השוטרים ביחס לגודל האוכלוסייה. בשנת 1970, כשהאוכלוסייה מנתה כשלושה מיליון תושבים, פעלו כ־14 אלף שוטרים - כ־4.6 שוטרים לכל אלף תושבים.
ב־2025, עם אוכלוסייה של כתשעה מיליון וחצי תושבים, מנתה המשטרה כ־33 אלף שוטרים - כ־3.3 שוטרים לכל אלף תושבים. פער זה מתחדד לנוכח העלייה המשמעותית במורכבות המשימות ובמגוון האיומים.
השוואה בינלאומית עשויה להטעות במבט ראשון. ישראל ממוקמת לכאורה במרכז הסקאלה: כ־3.3 שוטרים לאלף תושבים, לעומת כ־2.2 בארצות הברית וביפן, 2.5 בבריטניה, 3.6 בגרמניה, 4.2 בצרפת, 5.2 בספרד ו־5.8 באיטליה.
אולם השוואה כמותית בלבד אינה משקפת את מלוא התמונה. היקף המשימות המוטלות על שוטרי ישראל, לרבות פעילות בתחום הלוחמה בטרור, רחב ואינטנסיבי בהרבה מזה של מרבית עמיתיהם במדינות אחרות.
מהנתונים עולה כי המחסור בכוח אדם מהווה גורם מרכזי בקושי להתמודד עם הפשיעה הגואה. לצד זאת, קיימים גורמים נוספים, ובהם מדיניות ענישה מקילה יחסית, הפוגעת ברכיב ההרתעה. במובן זה, המשטרה מוצאת עצמה לא אחת כחוליית הקצה, הנדרשת להתמודד עם תוצרי כשלים מערכתיים רחבים יותר.
בשנים האחרונות נעשו מאמצים להגדיל את מצבת כוח האדם, אך אלו מתקזזים לעיתים עם עזיבת שוטרים ותיקים הנשחקים תחת עומס העבודה. רבים מהם רואים בתפקידם שליחות ציבורית ולאומית, אך מתקשים להמשיך בו לאורך זמן בתנאים הקיימים.
נוכח כל זאת, נדרש מהלך עומק. על המשרד לביטחון לאומי לקיים עבודת מטה מקיפה שתשקלל את הצרכים - מבצעיים, ארגוניים ותקציביים - ותתרגם אותם לתוכנית פעולה אפקטיבית, שתהווה בסיס לדרישה לתקציב, שיאפשר את חיזוק המשטרה והתאמת יכולותיה להיקף האיומים שאיתם היא מתמודדת.
התרעות פיקוד העורף