ההר שהפך סמל לאסון אזרחי בישראל: כשעוסקים בל"ג בעומר אי אפשר להתעלם ממנו | ליאורה מינקה

האש מלווה את התרבות האנושית מאז ומעולם. היא יכולה להיות אור, השראה, חום. והיא יכולה להיות גם הרס ואובדן שליטה. אש טובה, כמו שנעמי שמר דמיינה בשירה “בית חלומותיי” – “תנור גדול אבנה/ ואש תמיד תבער” – היא אש של בית ויציבות, כזו שמסמלת משפחה, שייכות, קהילה. מולה עומדת אש רעה שמתפרצת, מכלה, מאיימת. זו שמופיעה במקרא כאזהרה, “הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה” (משלי ו׳, כ״ז), וכעונש, “וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ… וְאָכְלָה אַרְמְנֹתָיו” (עמוס א’, ד’).

נראה שחגיגות ל”ג בעומר במציאות הישראלית כיום מסמלות את המתח הקיים בין יצירה להתלקחות, בין האש הטובה לאש הרעה. היסטורית, היום הזה נולד עם הרוחניות הקבלית של ר’ שמעון בר יוחאי, עם הפסקת מותם במגיפה של תלמידי ר’ עקיבא ועם גבורת מורדי בר כוכבא. שמחות שהובילו לחג של אור. אבל במציאות הישראלית הוא הפך לחג של התלהטות המונית, של מדורות ענק, של תחרות “מי שולט בשטח”, של נזק אקולוגי. כמו במדורות, גם במרחב הציבורי כל ניצוץ קטן הופך ללהבה: כל אמירה ברשת או ויכוח פוליטי מעלים את הטמפרטורות, והגבולות בין התלהבות להתלקחות נעשים דקים במיוחד.

כשעוסקים בל״ג בעומר אי אפשר להתעלם מהמתרחש במירון, ההר שהפך סמל לאסון אזרחי, לזירת כוח בין קבוצות, זרמים וקהילות. מקום שבו קדושה, פוליטיקה והיררכיות מתערבבות, לעיתים עד סכנה. אסון מירון חשף מה קורה כשהאש מתפרצת בלי שמישהו לוקח אחריות. לא רק בהיבט הפיזי, גם במובן החברתי. וכך גם המרחב הציבורי מתנהל כמדורה שאין מי ששומר עליה.

האש אצלנו איננה רק דימוי רעיוני. היא בוערת בפועל באזורי הפרוטקשן, ובהשתוללות צעירים פורעי חוק בשטחים. האש הזו, המשקפת את סכנת המדורה הפראית, חייבת לעורר אותנו. כולם מדליקים, אבל אף אחד לא לוקח אחריות על לכבות. המציאות הזו מחלחלת לבתי ספר, לשכונות, לחבורות ברחוב. העלייה באלימות הנוער בשנה האחרונה אינה מנותקת מההקשר הרחב. הצעירים גדלים בתקופה שבה שיח ציבורי הופך מהר מאוד לאלימות מילולית ופיזית, שסמכות נתפסת כמשהו שניתן לערער עליו. זהו השיעור החברתי שבני נוער לומדים מהמבוגרים: אש ללא גבולות.

לשמחתנו, לצד כל אלה יש קהילות שמנסות ומצליחות לייצר ניצוצות של “אש טובה”: יוזמות קהילתיות תומכות, קבוצות נוער שמדגישות אחריות והתנדבות. ל״ג בעומר יכול להיות לא רק הדלקת אש, אלא גם חג של בחירת סוג האש. הזדמנות ללמד שהתלהבות שמחממת אותנו היא מתנה, אבל התלקחות שמאיימת לשרוף אותנו היא סכנה. בין שני סוגי הלהבות האלה עומדים בני הנוער, ומנסים לפענח מה אנחנו מצפים מהם: להיות אור אופטימי, או להיות אש רעה. חובתנו היא להציג להם את המודל הראוי והרצוי.

הכותבת הייתה יו"ר "אמונה" – תנועת נשים דתיות ציוניות